מאז הקמתה נקשר שמה של נצרת עילית בשמה של העיר הערבית. עכשיו היא נולדה מחדש בשמה החדש "נוף הגליל" שהוא לא יותר מאשר בלוף ציוני חסר מעוף.

סלמאן מצאלחה ||

בכל שם יש אשם

מיתוג — כך קוראים לגזענות בעברית ישראלית של ימי נתניהו־סמוטריץ' העליזים. השם "נצרת עילית" יצר בלבול, נכתב בהודעת העירייה כהסבר להחלטה לשינוי שמה של העיר. רוב תושבי המדינה, נכתב, טועים לחשוב שנצרת עילית היא שכונה של העיר נצרת והדבר פוגע "ביכולת לייצר זהות לעיר, מיתוג ושייכות".

מאז הקמתה נקשר שמה של נצרת עילית בשמה של העיר הערבית. עכשיו היא נולדה מחדש בשמה החדש "נוף הגליל" שהוא לא יותר מאשר בלוף ציוני חסר מעוף. השם החדש נבחר בוועדת השמות הממשלתית ונתקבל על ידי רוב התושבים במשאל שנערך בעיר.

ואולם, אין זו הפעם הראשונה שהעיר משנה את שמה. בראשית ימיה היא נקראה "קרית נצרת" ורק אחר כך שונה השם ל"נצרת עילית". אספני בולים הוזמנו אז אל סוכנות הדואר כדי לקבל מעטפות מבוילות עם החותמת נצרת עילית, כך דווח ב"הצֹפה" בינואר 1959. פרנסי העיר אף התהדרו בשמה של נצרת, שכן שם זה הוא מותג בינלאומי. בעיר הוקמו מפעלים לייצור "שוקולדה וביסקוויטים" והתוצרת נועדה גם לייצוא עם התו "תוצרת נצרת", דיווחו העיתונים.

ראש הוועד, מרדכי אלון, שניהל את היישוב בראשית דרכו "נהנה מאמונם של כל התושבים בלי יוצא מן הכלל, וגם מאהדה והערכה מצד התושבים הערביים בעיר נצרת", דיווח "מעריב" ב–1960. הוא גם קשר קשרים חברתיים בין תושבי שני המקומות, הנפגשים לעתים ב'סהראת' בשעות הערב".

ההתנערות מן השם נצרת בימים אלה היא ניסיון להתנער מקִרבה כלשהי למה שהעיר הערבית מסמלת ומייצגת. אם מתוך מצוקת דיור ביישובים הערביים או למען שיפור דיור — יותר ויותר אזרחים ערבים מעתיקים את מגוריהם לנצרת עילית. הדבר נתפש כאיום על "הצביון היהודי" בעיני הגזענים. הדבר המפליא הוא, שתושבי העיר הערבים נתנו יד למהלך הגרוטסקי הזה.

יחסי יהודים וערבים ידעו ימים אחרים. עוד בשנות ה–30 של המאה שעברה ביקשו נציגי הערבים בנצרת לקלוט יהודים בעירם: "את כל המצב הזה אין לשאת עוד. נצרת זקוקה לאנשים מן החוץ שיפריחו את תנועת המסחר ואת היישוב בה", כתבו בעצומה נציגי חמולות בנצרת, והוסיפו: "אנו מקדמים בברכה, או יותר נכון: אנו מבקשים את החברות היהודיות, שישלחו אלינו סוחרים יהודים שונים".

חותמי העצומה מחמולת פאהום, גריב, עבד אל־חלים, שריף בדאוי ועוד, פירטו כי נצרת זקוקה "ל–50 סוחרים שישכרו חנויות, ול–50 משפחות שיישבו בבתים כדי שיתחרו בסוחריה העושקים האכזריים". הם סיימו את קריאתם במלים: "בשם הרוב המכריע של בעלי־הבתים והצרכנים אנו מקדמים את פני עלייה זו בברכה, ומקווים שנאורי היהודים וחברותיהם המסחריות והכספיות ימהרו להיענות לבקשתנו".

בדומה ל"נוף הגליל", כל היישובים הערביים בגליל וכך גם בנצרת, נוהגים להדביק לעצמם את הכינוי המליצי "ערוס אל־ג'ליל", כלת הגליל. לו ניחנו אנשי נצרת בקצת דמיון היו מוסיפים לעירם את הכינוי "נוף הגליל תחתית". בכך הם היו מוציאים את אנשי נצרת עלית מדעתם והיו שולחים את בלון המיתוג הגזעני לכל הרוחות.
*
הארץ, 28.6.2019


For English, press here