השאלה איננה מיהו יהודי אלא מיהו ישראלי

דומה שהמיליטריזם הציוני, לא רק שהוא מוציא את הציונים מדעתם — הוא גם מוציא אותם מדתם ההיסטורית.

סלמאן מצאלחה ||

 

כל התורה האזרחית על רגל אחת

רוב מהומה על לא מאומה — כך צריך להתייחס לסערה סביב דברי הרב הראשי הספרדי, יצחק יוסף, על העולים מבריה"מ לשעבר.

שאלת מיהו יהודי העסיקה את חכמי ישראל עוד מימי קדם. העיסוק בשאלה זו הלך וגבר לאחר הקמת מדינת ישראל כמדינה "יהודית" ובעקבות חקיקת חוק השבות המעניק לכל "יהודי" זכות להתאזרח במדינה.

בעקבות הסערה שקמה, בשנות ה–50 של המאה הקודמת סביב רישום ילדים מנישואי תערובת כיהודים, פנה ראש הממשלה אז דוד בן־גוריון ל–50 איש שנחשבו ל"חכמי־ישראל" וביקש את דעתם בנושא. דתיים וחילונים מהארץ ומחו"ל, דנו בנושא ותשובתם לא איחרה לבוא; רוב מוחלט מתוכם קבע כי ההלכה היהודית היא הבסיס היחיד לקביעת הזהות היהודית.

חוק השבות מעניק באופן אוטומטי אזרחות ישראלית לכל "יהודי" עם עלייתו. עולה השאלה האם זהות העולה היא דתית או לאומית? שאלה זו נדונה בבית המשפט העליון בפרשת "האח דניאל", יהודי מומר שביקש הכרה כעולה חדש לפי חוק השבות, באומרו שהוא יהודי על פי הלאום, ונוצרי על פי הדת.

בית המשפט העליון דחה את הבקשה. השופט משה זילברג קבע (ולדעתו הצטרפו שאר השופטים), כי "דבר אחד משותף לכל העם היושב בציון, והוא: אין אנו מנתקים את עצמנו מן העבר ההיסטורי, ואין אנו מתכחשים למורשת אבות... כזה וכזה הוא מטענו הלאומי של היהודי בישראל — בין אם הוא דתי, בין אם הוא לא דתי, ובין אם הוא אנטי דתי. אם יאבה ואם ימאן, קשור הוא בטבורו אל היהדות ההיסטורית... האם בתחום זה יימצא 'מקומו הגיאומטרי' של יהודי שהתנצר?"

השאלה עולה גם בהקשר של "חוק השואה והגבורה". בשנת 1963 הוקמה ביד־ושם ועדה לציון חסידי אומות העולם שבראשה עמד השופט העליון משה לנדוי. לשם הענקת תעודת חסיד אומות העולם למאן דהוא נדרשה הוועדה לשאלה המתבקשת, מיהו זה שחירף נפשו להציל יהודים ומיהם הניצולים.

לפני הוועדה הובא המקרה של ואנדה פלוטה, פולנייה שהצילה אשה ממוצא יהודי ואת שני ילדיה. הוועדה חקרה ומצאה כי הניצולה התנצרה כשהתחתנה עם בעלה הפולני, לכן לא הוכרה מצילתה הפולנייה כ"חסידה". בדחיית הבקשה ציין חבר ועדה: "אם היא התנצרה לפני המלחמה, הרי לא מבחינת חוקי נירנברג אלא מבחינת כנסת ישראל היא לא יהודייה".

בשנת 2001 דחתה הוועדה מטעם יד־ושם בקשה של נוצרי גרמני, דיטריך בונהופר, שהציל יהודים מומרים. בתשובה לבג"ץ בנדון כתבה הוועדה: "כל מהות התואר הינה הכרה של מדינת היהודים במי שנתן את ידו בהצלת העם היהודי". הדבר מלמד על כך שגם במקרה הזה המונח "יהודי" הוא דתי־הלכתי ותו לא.

כל הטיעונים המועלים נגד דברי הרב הראשי הספרדי לקוחים מארגז הכלים המיליטריסטי, כלומר, השירות בצה"ל. המיליטריזם הציוני — לא היהודי — שם פס על ההלכה מדאורייתא של "חכמי ישראל". דוגמה מובהקת לכך היא דברים שכתב בן כספית ב"מעריב" על הרב יוסף. כספית מזכיר את המקרה של סגן גרמן רוז'קוב — לא־יהודי על פי ההלכה, שנהרג בהיתקלות עם חיזבאללה ב–2002. לדבריו, רוז'קוב הוא "הרבה יותר יהודי מהאדם במצנפת ובגלימה המצויצת".

ובכן, דומה שהמיליטריזם הציוני, לא רק שהוא מוציא את הציונים מדעתם — הוא גם מוציא אותם מדתם ההיסטורית.

לא השאלה מיהו יהודי צריכה להעסיק את השיח בישראל, אלא מיהו ישראלי. כל עוד לא אוזרים אומץ להחליף את הדיסקט ימשיכו כולם לבוסס בבוץ הגזעני שיצרה הציונות וקברניטיה בחלקת אלוהים הקטנה שלנו. אם רוצים לצאת מן הפלונטר הזה יש לכך דרך אחת ואין בלתה: הפרדת הדת מהמדינה. זוהי כל התורה האזרחית על רגל אחת.
*
הארץ, 13.1.2020