על שלושה דברים עומד ה״שלום״ של בנימין נתניהו: על הבבל״ת, על החל״ת ויותר מכל על ניסיונות הבריחה ממשפט

סלמאן מצאלחה ||

עושה שלום במערומיו

בפרפרזה על שירו של יהודה הלוי, אפשר לומר שהמוטו הציוני מימים ימימה היה: ״אֲנַחְנוּ בַּמִּזְרָח וְלִבֵּנוּ בְּסוֹף מַעֲרָב״. לעומת זאת אם ננסה לחפש פרפרזה למוטו הזה, שתסכם את נקודת המבט של שליטי המפרץ על הסכם ה"שלום" שנחתם בוושינגטון, הלוא היא זו: ״חַבְלֵי עֲרָב בְּכֶבֶל אִירָאן וְאֶת יְהָבֵנוּ נַשְׁלִיךְ עַל הַבַּיִת־הַלָּבָן״.

על שלושה דברים עומד ה״שלום״ של בנימין נתניהו: על הבבל״ת, על החל״ת ויותר מכל על ניסיונות הבריחה ממשפט.

אפשר לומר הרבה דברים על הנכלוליות של האיש העומד בראש ממשלת ישראל, אך בל נשכח שנכלוליות רחוקה מלהיות טיפשות. כדרכם של עריצים שיודעים לעשות מניפולציות, נתניהו דאג להקיף את עצמו במערך שלם של מלחכי פנכה מזן הרכיכות, המזדחלות מול כל מיקרופון רענן כדי לחלות את שיגיונותיו. כך הוא מציג את עצמו בפני צרחניו וצרכניו למיניהם, כמי שאין לו תחליף ואין מלבדו.

כדי ללמוד על מהות הבבל״ת בדיבורי השלום האזורי של נתניהו מן הראוי לחזור אל כור מחצבתו, אל בית הגידול של האיש ואל משנת אביו שהלך לעולמו. הציונות, בעיני נתניהו האבא, לא אמורה להשתלב באזור הזה: "זוהי תנועה אשר חיה על גבול המזרח, אך פניה תמיד למערב", אמר בראיון ל״הארץ״ (18.9.1998). לא זו אף זו: "עלינו להבין שבינינו ובין הערבים יש ניגוד תרבותי עמוק". הבן מעולם לא השתחרר מכבלי אביו ומעולם לא זנח את משנתו. את התפישה הזאת הוא דאג להזכיר בכנס ראשי מדינות מאירופה שנערך בבודפשט באירוח בן־דמותו ההונגרי: "אנחנו עמדת מבצר של ערכים אירופיים באזור מאוד מאוד אפל", נשמע נתניהו מרצה למתכנסים בהקלטה שדלפה לתקשורת.

חיפוש השלום מעל ראשם של הפלסטינים הוא יסוד מוסד בתפישה הרוויזיוניסטית: ״יש לקבל הסכמה לציונות לא מערביי ארץ ישראל, מאחר שדבר זה בלתי אפשרי, אלא משאר חלקי העולם הערבי״, כתב זאב ז'בוטינסקי ("על קיר הברזל").

התפישה של ״עם ללא ארץ לארץ ללא עם״, שרווחה בחוגים ציוניים רבים, התנפצה על קרקע המציאות בארץ כבר בראשית ימי הציונות וממשיכה להתנפץ יום־יום מאז ועד היום. צחוק הגורל הוא שהמעון הרשמי, שבו מתבצר הנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים, שוכן ברחוב הנקרא על שמו של בעל ההכרזה הידועה, על גבול רחוב הנקרא על שמה של העיר שמדינת ישראל, הן הראשונה והן השנייה, סגרה לה את הים, את היבשה ואת האוויר.

ובכן, הן ״בלפור״ והן ״עזה״ הם תזכורת סמלית לשורש הסכסוך שלא ניתן לעקוף על ידי תחבולות שלום עם העולם הערבי. שכן, "אילו גם היה דבר זה אפשרי", כפי שכתב ז׳בוטינסקי באותו מאמר, ״הרי גם אז לא היה בכך כדי לשנות את המצב מיסודו: בארץ־ישראל גופא היה הלך רוחם של הערבים ביחס אלינו נשאר כמות שהוא".

בעוד האיש, השבוי במחלקה הסגורה בין כותלי בלפור, מתחיל לחשב את קץ שלטונו, הוא בוודאי מתחיל לחשוב גם על המורשת אשר ישאיר אחריו. לכן הוא פונה לתחבולות.

בתחבולות הוא עושה מלחמה לא רק עם איראן אלא גם עם המגפה, כדי להקים ממשלת אחדות ולהמשיך לשבת במעון המבוצר בבלפור. בתחבולות הוא עושה גם ״שלום״ שיירשם על שמו. זה בוודאי יעמוד לזכותו בבוא היום בטיעונים להקלה בעונש במשפט הממשמש ובא.

המטרה, מבחינתו של הנאשם, מקדשת את כל האמצעים.
***
הארץ, 11.10.2020

For English, press here