לבוחר המתלבט

ואם בכל זאת תרצה להביע מחאה מהדהדת, מכיוון שאתה יודע שהקול הערבי שלך אינו מועיל במדינת היהודים - תצביע ברגליים...

סלמאן מצאלחה || לבוחר המתלבט

כל הפרטים

להחרים את הבחירות

ישנם גם את אלו שנמנים עם הזן הבזוי, שכל רצונו הוא להשתמש באזרחים הערבים כדי להחליף את שלטון הימין, ואחר כך לזרוק אותם.

סלמאן מצאלחה|| להחרים את הבחירות

כל הפרטים

לא ידעו, ולא יבינו

משוררי הסיכול:
לא רק לערבית צריך לתרגם את המסמך אלא, חשוב יותר, יש לתרגמו גם לעברית עכשווית מובנת לקהל הרחב. שכן מוחותיהם הקודחים של המתכננים מגלים טפח ומכסים טפחיים. ברור שבחירת שם התוכנית אינה מקרית…

סלמאן מצאלחה || לא ידעו, ולא יבינו

כל הפרטים

רות גביזון | המדינה היהודית של רבין

תגובה:
ואכן, אפשר היה להעביר את הסכמי אוסלו רק בגלל הגוש החוסם של ממשלת רבין השנייה, שהושג באמצעות המפלגות הערביות...

רות גביזון || המדינה היהודית של רבין

כל הפרטים

סלמאן מצאלחה || 

רבין נרצח כישראלי

השנים חולפות, גם השם חולף והזיכרון מתעמעם. לא מעצמו מתעמעם הזיכרון. יש מי שדואג לכך. שבע עשרה שנים חלפו מאז אותה שבת, ארבעה בנובמבר, בכיכר שנשאה את שמם של מלכי ישראל.

ההלם שהכה בארץ ידע להצמיח רק נרות, שום דבר מעבר לכך. מרוב חיפוש אחר שלום בית יהודי בעקבות הירצחו של יצחק רבין לא ראו יותר את הרוצח, לא את שולחיו ולא את הנרצח. הכל הסתפקו בהנצחתו באותה כיכר ובקריאת רחוב פה ובניין שם על שמו.

עכשיו, אחרי הטקסים הממלכתיים, הנאומים הממלכתיים והאזכרה הממלכתית, אפשר לשוב ולקרוא לרצח בשמו. שכן, גם לקביעת יום הזיכרון הממלכתי בי"ב בחשון, לפי הלוח היהודי-העברי, יש חלק נכבד בעמעום משמעות הרצח.

צריך לשוב ולהזכיר למי שמנסה לשכוח ולמי שמתאמץ להשכיח, כי רבין נרצח בארבעה בנובמבר. הוא לא נרצח בי"ב בחשון. במלים אחרות, ראש ממשלת ישראל נרצח כישראלי. הוא לא נרצח כיהודי. רק הרוצח, כמו גם שולחיו האידיאולוגיים שנותרו מאחורי הקלעים, פעלו כיהודים והתנהלו על פי צווי הזמן היהודי.

בחברה המתנהלת על פי קודים שבטיים אין ערך ליחיד, גם אם הוא ראש ממשלת השבט. ערכו של הפרט נמדד על פי יכולתו לאמץ את הקודים השבטיים הנוקשים ולהתנהל על פיהם. כל חריגה מקודים אלה עלולה להביא לתגובה קיצונית מצד אלה שרואים בעצמם נושאי דגלו ושומרי כבודו של השבט.

החטא הציוני הקדמון היה עם הקמת המדינה. קברניטי הציונות, מימין ומשמאל, לא השכילו להפריד בין הדת היהודית לבין המדינה היהודית. כעבור שני עשורים פרצה מלחמת ששת הימים, שקירבה את השבט היהודי אל מקומות טעונים בערכים דתיים ושבטיים.

בחלוף השנים הכיבוש הלך והעמיק, ההתנחלויות הלכו והתבססו והדמוגרפיה המשיכה לדהור. האינתיפאדה הראשונה יצרה שינוי בהשקפתו של רבין, רמטכ"ל הכיבוש ב-1967. באינתיפאדה הראשונה, כשר הביטחון, הוא עסק בשבירת ידיים ורגליים של פלסטינים מתקוממים.

רבין הבין, באיחור רב, כי המשך הכיבוש של עם אחר, שממשיך להתרבות ומעמיד בסכנה את קיומה של מדינה יהודית עם רוב יהודי, הוא פלונטר קשה להתרה. לכן פנה, גם אם בהיסוס, לדרך אוסלו.

כדי להגיע ליעד הישראלי-הציוני הוא חצה את הקווים האדומים שציירו נושאי הדגל של השבט היהודי. בהקמת ממשלתו הסתייע רבין ברוב הישראלי בכנסת, כלומר, נשען על מה שמכונה "מפלגות ערביות" כרוב חוסם. האקט הזה דמה להנפת סדין אדום מול השור המועד של הפונדמנטליזם היהודי ושל היות ישראל "מדינה יהודית".

משום כך הטיח בו הימין את הטענה הגזענית שאין לו "רוב יהודי" למימוש מדיניותו. רבין, בתגובה, התחיל להשמיע בפומבי, בערוץ הממלכתי, שיח אזרחי. הוא הטיח בימין מונחים כמו גזענות ואפרטהייד.

זקני השבט התכנסו והחלו להעלות מן העבר הרחוק מושגים כמו "דין מוסר", "דין רודף" ועוד כהנה וכהנה הלכות ודרכים לטיפול בבן שסרח. רק שאלה משנית אחת נותרה פתוחה - מי יבצע את פסק דינם.

היריות נורו על ידי מי שראה את כיכר מלכי ישראל ככיכר השבת, כיכר השבט. במלים אחרות, רבין נרצח כישראלי הנשען על רוב ישראלי. כלומר, מפני שחצה את הקווים האדומים של השבט היהודי. הוא נרצח על חילול כבוד המשפחה, כבוד השבט היהודי.

השיח שבמרכזו המושג "מדינה יהודית" הלך והעמיק בשנים האחרונות. דומה כי מבחינת הימין הישראלי, רצח רבין ממשיך להשתלם.
*
פורסם: דעות-הארץ, 4 בנובמבר 2012

For English, press here

כל הפרטים

אין למי להצביע

התקשורת הציונית המגויסת יודעת לכרוך יחד את הח"כ היהודי, הכשר לכל הדעות, דב חנין ממק"י ואת הח"כ הערבי, אברהים צרצור שמו, איסלאמיסט מרע"ם, ולהכניסם לאותו סל שנקרא "המפלגות הערביות".

סלמאן מצאלחה || אין למי להצביע

והארץ שוב כמרקחה, כמאמר הקלישאה. הסומק חזר ללחייהם של פרשנים למיניהם ופוליטיקאים לזניהם. שכן, נתניהו החליט ללכת לבחירות וביבי קפץ על הסקרים המחמיאים שנקרו בדרכו ורץ לבשר לעם על המשך הדריכה במקום לעוד ארבע שנים.

ההצגה תימשך שלושה חודשים תמימים. כדאי בכל זאת לתת את הדעת על פן אחד, ליתר דיוק פנים רבים, שנעלמים מן העין בהצגה הזאת. לפני ארבע שנים, אני מודה, לא הצבעתי בבחירות. נמנעתי אז, לא מפני שאינני מאמין בדמוקרטיה אלא בגלל סיבה מאוד פשוטה; לא היה לי למי לתת את קולי. והנה, למרבה הפלא, בהתרגש הבחירות החדשות עלינו העמדה ההיא שלי מקבלת כעת משנה תוקף.

שכן משיח הבחירות שהולך ומתלהט נושבת לה שוב הרוח הרעה. הבחירות בישראל, כמו תמיד, מתנהלות כבחירות של "יהודים-דמוקרטים", כיאה למדינה ה"יהודית-דמוקרטית". מתחת לפני השיח הזה מסתתרת לה האמת המרה: לאזרח ערבי ליברל, חילוני, דמוקרט והגון אין מה לחפש בבחירות האלה. ההצגה ה"דמוקרטית" הזאת נועדה להקים ממשלות על טהרת היהודים בלבד.

כפי שהדברים נראים כרגע, גם כעבור ארבע שנים עדיין אין לי למי לתת את קולי. לעמדה זאת סיבות רבות. די אם נקשיב לשיח המפלגתי שמתפרץ בימים אלה מעל כל מרקע ומושמע בכל במה, כדי להבין את חוסר התוחלת בהצבעה. הפרשנים והפוליטיקאים החלו לערוך חישובים, להקים ממשלות ולפרק קואליציות, להכתיר איש כזה או אחר שיטפל באיום האיראני ולמנות לו עזר כנגדו פלוני או אלמוני.

בשיח ה"דמוקרטי" הזה מתעלמים מחמישית מאזרחי המדינה. שנים על גבי שנים נוהגים להכניס את כל המצביעים הערבים לסל אחד שנקרא "המפלגות הערביות". אמצעי התקשורת הולכים בעקבות מכוני הסקרים ומנציחים את הבורות בקרב הציבור הרחב.

התקשורת הציונית המגויסת יודעת לכרוך יחד את הח"כ היהודי, הכשר לכל הדעות, דב חנין ממק"י ואת הח"כ הערבי, אברהים צרצור שמו, איסלאמיסט מרע"ם, ולהכניסם לאותו סל שנקרא "המפלגות הערביות". לא צריך להזכיר שמק"י כשמה כן היא - מפלגה קומוניסטית ישראלית. הדגש במפלגה זו, מאז ומתמיד, הוא על היותה מפלגה ישראלית פטריוטית שחברים בה יהודים וערבים.

אך השקר הגדול מכולם הוא נשיאת תואר הערביות על ידי המפלגה הנקראת רע"ם - הרשימה הערבית המאוחדת. שכן מבחינת הרכבה ומהותה מפלגה זו איננה ערבית ואיננה מאוחדת כלל וכלל. ידוע שהציבור הערבי מורכב מעדות שונות - מוסלמים, נוצרים ודרוזים. אך ראו זה פלא: במפלגה זו אין זכר לשתי הקהילות הערביות - הנוצרית והדרוזית. הדבר מצביע יותר מכל על כך שזוהי בסך הכל מפלגה מוסלמית בדלנית, וכך היא נתפשת גם בעיני הציבור הערבי עצמו. הדבר מתבטא בבחירות לכנסת, שבהן לא זוכה מפלגה זו ולו בקול אחד מקולות המצביעים הנוצרים והדרוזים.

לכן, לקרוא לרע"ם מפלגה "ערבית מאוחדת" זו אחיזת עיניים ותו לא. קיומה של מפלגה כזאת, על טהרת המוסלמים והתנועה האיסלאמית, משרת מצד אחד את השלטון הציוני, שמדגיש את "יהדותה" של המדינה, ומן הצד האחר מפרק את הציבור הערבי לעדות דתיות ומנציח את הפירוד העדתי בתוכו.

אזרח ערבי חילוני, ליברל, דמוקרט והגון לא יכול להצביע למפלגות התומכות בקצב מדמשק ודומיו, כדוגמת חד"ש ובל"ד, או במפלגות איסלאמיות בדלניות כמו רע"ם. אזרח ערבי כזה גם לא יכול להצביע למפלגות ציוניות שמדירות אותו מהשלטון בארצו ובמולדתו מטעמים גזעניים. וכך, בהעדרה של מפלגה אזרחית אמיתית, אין למי להצביע בבחירות האלה.

*
פורסם: דעות-הארץ, 16 באוקטובר 2012

***
For English, press here

כל הפרטים

סלמאן מצאלחה || 

ישראל כמדינה ערבית

לפני שנים רבות, בהיותי תלמיד תיכון, גיליתי שישראל היא בסך הכל עוד מדינה ערבית באזור. לפחות בכל הקשור להתנהלותה עם האזרחים הערבים. מאז עמדתי על דעתי, תיעבתי את המשטרים בארצות ערב והיחס שלי אל "ישראל הערבית" השתנה בהתאם.

בעולם הערבי, בשונה מבישראל היהודית-דמוקרטית, לא מדברים על משבר העיתונות בעידן הדיגיטלי. בהקשר הזה, כלכלת השוק מעולם לא שיחקה תפקיד שם. רוב העיתונים הערביים, של טרום ה"אביב" וגם לאחריו, מקבלים מימון ממשלתי ומהווים שופר של השלטון. הנה למשל, כאשר בא לשכונה מנהיג חדש במצרים גם עורכי העיתונים התחלפו. העניין כל כך פשוט.

אני נדרש לשאלת "ישראל הערבית" בעקבות ההזמנה, שפירסמה חטיבת התוכניות בערבית של רשות השידור, ובה היא מבקשת להגיש לה הצעות לסרטים דוקומנטריים לרגל יום העצמאות ה-65 של מדינת ישראל. בהודעה נאמר, שהסרטים צריכים להיות "תואמים את מטרות השידור הציבורי בערבית". ללמדנו שלשידור הציבורי "בערבית" יש מטרות מיוחדות. הנושאים המבוקשים מפורטים באתר הרשות: "ירושלים - העיר שחוברה לה יחדיו" ו"ישראל כמדינת עלייה". ואם למישהו יש עוד ספק, הנה כותרת נוספת המבטיחה סרטים מרתקים: "ישראל רוצה שלום" ו"ישראלים ויהודים בעלי שם", שיספרו לצופה הערבי על תרומתם לאנושות. הרשות אף מחפשת סרטים שיציגו "אתרים היסטוריים בארץ ישראל", וכדי שלא יהיו אי-הבנות מוסיפה בסוגריים: "אתרים היסטוריים בארץ הקודש והזיקה הישראלית אליהם". זאת כדי שלא יבוא מישהו, חלילה, ויספר על אתרים חשובים לערבים, אף אם הם אזרחים "שווי זכויות", כמאמר ההסברה הציונית. הסרט המופק עוד עלול לספר על מסגד אל-אקצה, או על רמלה בתקופת השושלת האומיית - ואז אנה אנו באים?

"ישראל הערבית", זו שגיליתי בימי התיכון, אינה שונה בהרבה מישראל היום, תרתי משמע. שכן, שנים הלעיטו אותנו בבית הספר בשירי עצמאות ישראל. בהיותנו תינוקות ערבים של בית רבן נאלצנו לשיר לרגל יום העצמאות שירי הלל למדינת ישראל. הנה תרגום חופשי של שורות החקוקות בוודאי בזיכרונם של בני גילי: "בחג עצמאותנו ציפורים פצחו בשיר. שמחה רבה פשתה בארץ - הן בעמק הן בגיא, הן בכפר והן בעיר". אנחנו, כמובן, שרנו ומחאנו כפיים כשמסביבנו, הן בעמק והן בגיא, עוד שלט הממשל הצבאי.

מורים ומפקחים ערבים שיתפו פעולה עם תוכניות הלימודים. שכן, לא מערכת פדגוגית אזרחית היתה מופקדת על מינוי סגל ההוראה אלא מערכת ביטחונית היושבת מאחורי הקלעים ומאשרת ופוסלת מינויים. כל זאת, כדי "שתדע כל אם ערבייה שהפקידה גורל חיי בניה לידי המחנכים הראויים לכך". הימים ההם, אני מקווה, חלפו לבלי שוב.

עוד בתיכון חטאתי בכתיבת שירים. הייתי שולח לתוכניות הספרות בקול ישראל בערבית, והשירים היו מוקראים. יום אחד קיבלתי מכתב מרשות השידור ובו נתבקשתי על ידי "האח הגדול" לחבר שירים שיוקראו לרגל יום העצמאות. כך גיליתי את "מדינת ישראל הערבית" וכך נותק הקשר בינינו.

למקרא ההצעות לסרטים שמבקשת רשות השידור להפיק עכשיו לא אחטא לאמת אם אומר, כי "ישראל הערבית" עדיין חיה ובועטת. הגיע הזמן שאיים שלטוניים אלה - בנוסח שלטונות ערב - יפורקו.

*

פורסם: דעות-הארץ, 23 בספטמבר 2012

***

כל הפרטים

מחאה:

את הדייסה הזאת, הנקראת בית מחוקקים וממשלה, שאתם בוחרים ומבשלים לכם שוב ושוב ביום פקודה, אתם מוזמנים לאכול לשובעה עד שהמסים והגזרות ייצאו לכם מכל החורים.

סלמאן מצאלחה || 

העם בוחר נזק חברתי

נגזר עלינו, כך נהוג לומר, לשלם את המשכורות ואת מחיר מכוניות הפאר של השרים, סגני השרים, הח"כים, ראשי הרשויות ועד אחרון הפרזיטים המנהלים לנו את החיים. לא זו אף זו. נגזר עלינו, על ידי כל האמורים לעיל, לשלם גם את ההטבות במס המוענקות לחברות, לטייקונים ולכל מיני בעלי מאה ובעלי מרפקים במסדרונות השלטון.

"אין ארוחות חינם", זרק ראש הממשלה לחלל האוויר את סיסמת הקדימון לגזירות הכלכליות החדשות. ידה של ממשלת חזית הסירוב הישראלית, מדושנת העונג, עוד נטויה לגזור גורלות של אזרחים בעתיד הקרוב. אין ארוחות חינם, קבע האיש שוודאי יודע על מה הוא שח. שכן מה מוזרה הסיסמה הזאת, כשהיא יוצאת דווקא מפי האיש שרבות דובר על מוסר התשלומים שלו בעבור כל מיני ארוחות חינם.

לא פוליטית, שבו ושיננו המושכים בחוטי המחאה החברתית. "הישראלים החדשים" היה מי שכינה את האנשים שיצאו לרחובות. אך לא ישראלים ולא חדשים הצמיחה המחאה הזאת, אלא יהודים עתיקים וציונים חדשים עם שטיקים נושנים. הם ברחו מן ה"פוליטי" כדי שיוכלו להצטופף יחד, המתנחל מחברון עם המתנכל ממגרון, המתבטל מראשון לציון עם "חסר הבית" מתל אביב צפון, ועמם גזלן האדמות הצופה על הילידים בגליל העליון והתחתון. זוהי דמותה האמיתית של המחאה החברתית, "הישראלית", כביכול.
עוד כתבות בנושא

לא צדק ולא חברתי דורשים כל אותם פעילי מחאה מקצועיים. שכן, לו צדק היו מבקשים, כיצד זה שהצדק שלהם נעצר בתוך מה שמכונה הקו הירוק מחד, והקו הכחול - היהודי - מאידך? ואם חברתי הם מבקשים לעורר, אז שיואילו נא ויסבירו להדיוטות כמונו מהי החברה הישראלית, אם בכלל קיימת חיה כזאת, שלמענה הם מבקשים צדק? צדק חברתי אינו עולה בקנה אחד עם המשך הכיבוש הישראלי. צדק אינו עולה בקנה אחד עם המשך ההתעללות הישראלית בעם שלם. כל מי שמנתק את הדרישה לצדק חברתי מן הצורך בסיום מיידי של הכיבוש הוא סייען פעיל של הכיבוש.

זאת ועוד. צדק חברתי אינו מתיישב עם המשך האפליה המובנית של האזרחים הערבים ושל היישובים הערביים בארץ הקו הירוק. לכן יש לומר בבירור וללא כחל ושרק, שכל עוד אין דרישה ברורה לסיום הכיבוש מחד, ולשוויון חברתי ואזרחי מוחלט בארץ מאידך, כזה הכולל זכויות וחובות שוות לכלל האזרחים ללא הבדל עדה, דת, גזע ומין - הרי ששום דבר טוב לא יצמח ממחאה כזאת או אחרת, לא עכשיו ולא בעתיד.

אשר על כן, הגיע הזמן לומר את הדברים בקול רם וקבל עם: אין לי שמץ של סימפטיה לנושאי סיסמאות כגון "צדק חברתי", "שוויון בנטל" ועוד כהנה וכהנה דברי מליצה מבית היוצר הציוני ודומיו. מצדי שכל מעמד הביניים הישראלי יתנפץ לרסיסים וילך לעזאזל. אוכל להוסיף, שלא תהיה נחמה גדולה מהמראה של כל המעמדות הנמוכים בערים, בכפרים, ביישובי ספר, במושבים ובעיירות פיתוח זוחלים על ארבע או מחטטים בפחי זבל.

את הדייסה הזאת, הנקראת בית מחוקקים וממשלה, שאתם בוחרים ומבשלים לכם שוב ושוב ביום פקודה, אתם מוזמנים לאכול לשובעה עד שהמסים והגזרות ייצאו לכם מכל החורים. אין לי שום סימפטיה לאנשים שלא מוכנים להקשיב, לא מוכנים ללמוד ולא מוכנים לשנות את הרגלי הבחירה הרעים שלהם.

עם בחירה אתם קוראים לעצמכם. מגיעה לכם הבחירה הזאת שלכם.
*
פורסם: דעות-הארץ, 5 באוגוסט 2012
***
For English, press here

כל הפרטים

שקר הזכויות תמורת חובות

כל הטענות בעניין זכויות תמורת מילוי חובות יהיו יקרסו מול המקרה של האזרחים הדרוזים. שכן העוול שנעשה לדרוזים הוא עניין ציוני מובנה. האי-צדק החברתי בולט לעיני כל, ורק צריך להושיט יד ולגעת בו.

סלמאן מצאלחה || שקר הזכויות תמורת חובות

לא בהפרחת השממה ידובר כאן, אלא בהשממת השיח האזרחי בישראל. רבים ורעים נוטלים חלק במלאכת כיסוי העיניים ואטימת האוזניים. שכן, אין שקר גדול יותר מזה שמוכרים פוליטיקאים פופוליסטים, תקשורת ציונית "מגויסת" ומספרי מעשיות למיניהם.

כל הקושרים בין מתן זכויות אזרחיות למילוי חובות ודאי יופתעו למקרא הדברים שיובאו להלן. לא על משתמטים חרדים ידובר, אלא על אזרחים העומדים בחובת הנאמנות למדינה הלכה למעשה. אלה הם אזרחים המתגייסים לצבא, משלמים בדם בניהם וממלאים את כל החובות זה עשרות שנים, אך לא נראה שצדק חברתי כלשהו מתדפק על דלתותיהם.

כל הטענות בעניין זכויות תמורת מילוי חובות יהיו יקרסו מול המקרה של האזרחים הדרוזים. שכן העוול שנעשה לדרוזים הוא עניין ציוני מובנה. האי-צדק החברתי בולט לעיני כל, ורק צריך להושיט יד ולגעת בו.

הדבר נעשה על ידי השלטון המרכזי באמצעות חלוקה שרירותית של שטחי השיפוט המוניציפליים, שמטרתה הדרה של האזרחים הערבים והפרדתם מן המרחב ומן האדמות השייכות להם. על ידי הענקת שטחי שיפוט נרחבים למועצות האזוריות היהודיות מונעים כל אפשרות להתפתחות עתידית של היישובים הערביים, כולל היישובים הדרוזיים, כמובן.
עוד כתבות בנושא

זאת ועוד. ידוע ששיעור לא מבוטל מהכנסותיהן של הרשויות המקומיות בא מהארנונה שמשלמים אזורי תעשייה, מפעלים, משרדים ומוסדות ממשלתיים, בסיסי צבא, בתי כלא וכיוצא באלה. והנה ראו זה פלא: כאשר אזור תעשייה גדול כמו אזור התעשייה תפן למשל מוקם בקרבת כפרים דרוזים (ג'ת, כיסרא וכפר סמיע), ממהר הראש הציוני להמציא פטנטים כיצד הארנונה לא תועבר חלילה אליהם. כך נולדה המועצה המקומית התעשייתית.

והנה עוד דוגמה. זאת של המועצה האזורית מרום הגליל. המועצה האזורית מרום הגליל חולשת על אזורים נרחבים, החל מגבול לבנון בצפון ועד טבריה בדרום, מצפת במזרח ועד לכרמיאל במערב. היא מונה כ-11 אלף תושבים, יהודים ברובם המכריע. אך מה שמנקר את העיניים הוא העובדה ששטחי השיפוט של המועצה הזאת משתרעים על פני 200 אלף דונם.

לעומת זאת, ביישוב הדרוזי מגאר שבגליל התחתון חיים 20 אלף תושבים. היישוב ממוקם באשכול השלישי בדירוג הסוציו-אקונומי, כלומר בתחתית הדירוג. ואף על פי שמספר התושבים במגאר כפול ממספר התושבים שבתחומי המועצה האזורית מרום הגליל, שטח השיפוט שלו מסתכם אך ורק ב-20 אלף דונם. כלומר, עשירית משטחי השיפוט של מרום הגליל. וכאילו אין די בכך, חלק מאדמות תושבי מגאר עצמם משויכות, כביכול, לשטח השיפוט של מרום הגליל. שיא החוצפה ממש.

וזה לא נגמר בכך. על אדמות מגאר הוקם בסיס צבאי, ובשנים האחרונות נבנה עליהן גם גם המתחם הגדול של בתי הסוהר חרמון וצלמון. מוסדות אלה כמעט נושקים לבתי הכפר, אולם משום מה תשלומי הארנונה שלהם לא מגיעים לקופת מגאר.

ובכן, העובדות בשטח זועקות לשמים. כל ממשלות ישראל עסוקות מימים ימימה בהצרת צעדי הרשויות הערביות, והעוול שנעשה ליישובים הדרוזיים, שבניהם משלמים בדם את חובותיהם האזרחיות, הוא דוגמה בולטת לכך. אז שלא יספרו לכם מעשיות על זכויות התלויות במילוי חובות.

פורסם: דעות-הארץ, 18 ביולי 2012

***
For English, press here

כל הפרטים

לעתים, השימוש בדמיון המזרחי נחוץ כאוויר לנשימה. לא אחת טענתי, שהדבקת הדמיון המזרחי לערבים היא בגדר הוצאת דיבה.

סלמאן מצאלחה || 

סיכה בבלון ה"שוויון בנטל"

ביום בהיר אחד התעורר לו ראש הממשלה מעוד חלום בלהות קואליציוני וגילה את הלא ייאמן. הוא חכך בדעתו הממשלתית, עד שראה את האורה בקצה מסדרונות השלטון. לפתע נזכר, כי בכנסת ישראל מכהנים ח"כים מישמעאל שנשלחו על ידי ציבור ערבי גדול להישבע אמונים למדינת ישראל. זה כמעט שבעה עשורים, הם שוב ושוב נשלחים והם שוב ושוב נשבעים לה אמונים.

בנימין נתניהו, שגם הוא מסתובב במסדרונות הכנסת שנים רבות, לבטח ער לכך שיש בכנסת נבחרי ציבור ערבים שאינם נמנים עם מצביעי המפלגות הציוניות. אולם משום מה, הוא לא ספר את הח"כים האלה מעולם. האמת שלא רק הוא אלא כל דומיו, הן משמאל והן מימין, מעולם לא ספרו אף את המצביעים הערבים מן הזן שמצביע בארגזים חמולתיים למפלגותיהם הציוניות.

והנה לפתע, משהתסבוכת הציונית - דת או מדינה - נגלתה שוב לעיני כל, נזכר ראש הממשלה התחמן באותם שטיקים המשמשים אותו מימים ימימה. כולם צריכים להשתתף בנטל, גם חרדים וגם ערבים, הצהיר. פתאום גילה את קיומם של הח"כים הערבים, ואף דאג להרים טלפון ולשוחח אישית עם אחדים מהם, כפי שדווח.

אך אם נשתמש בפרפראזה על דברים שיצאו מפי נתניהו עצמו בהקשר אחר - הייתכן שראש הממשלה שכח מה זה להיות ציוני? לא, הוא לא שכח. כפי שהעיד עליו אביו המנוח בשיחה עם ערוץ 2: "בנימין לא תומך במדינה פלסטינית, אלא רק בתנאים שהערבים לא יקבלו לעולם. שמעתי זאת ממנו". גם כעת, בהקשר של "השוויון בנטל", ברור שכל הדיבורים על גיוס ערבים, בצורה זו או אחרת, הם דיבורי סרק שאין כל כוונה לממשם. שכן הסוגיה הזאת לא צצה רק היום. היא מלווה את המדינה מראשית דרכה.

היו דברים מעולם והם חקוקים בדברי ימי הכנסת. כידוע, המפלגה הקומוניסטית הישראלית קידמה בברכה את הקמת מדינת ישראל, ואף ראתה בה "ניצחון לכל כוחות החופש והדמוקרטיה במזרח התיכון", כדברי ח"כ תופיק טובי בנאום בכנסת ב-1949. לא זאת אף זאת. עוד ב-1950 התרעם ח"כ מאיר וילנר ממק"י בנאום בכנסת על ההתמהמהות בגיוס ערבים בהתאם לחוק שירות הביטחון.

גם חברו הערבי למפלגה טובי החרה החזיק אחריו, ואף תקף את אי-הפעלת החוק וכינה את אי-גיוס הערבים ביטוי של אפליה: "מדוע מוציאה הממשלה מכלל השירות הצבאי את האזרחים הערבים בגיל הגיוס, אף כי רבים מהם גילו נכונות למלא את חובותיהם כאזרחים התובעים ליהנות מכל הזכויות? אין ספק שזוהי אחת התופעות הבולטות של האפליה הגזעית במדיניותה של הממשלה, העומדת בניגוד לכל מאמץ לרכוש את ידידותם של ההמונים הערביים".

לעתים, השימוש בדמיון המזרחי נחוץ כאוויר לנשימה. לא אחת טענתי, שהדבקת הדמיון המזרחי לערבים היא בגדר הוצאת דיבה. שכן, לו הנציגים הנבחרים של האזרחים הערבים היו ניחנים ולו במקצת דמיון מזרחי, הרי שיכלו באבחת הצהרה אחת להוציא את הרוח הפופוליסטית מהמפרשים הציוניים. הם היו צריכים להצהיר, שהם מאמצים את נאומו של ח"כ תופיק טובי בכנסת מ-1950.

דרושה רק הצהרה אחת, סיכה אחת קטנה, כדי לחשוף את השקר הציוני המתנפח מעת לעת. או אז, נראה מה יש לאבירי "השוויון בנטל" לומר, כשהבלון הציוני השקרי יתפוצץ להם בפנים.
*
פורסם: דעות-הארץ, 8 ביולי 2012

***
For English, press here

___

כל הפרטים

תחת גפנו ותחת הימנונו

בטרם נגיע למימוש חזונו האוטופי של הנביא ישעיהו, ולו בזעיר אנפין, יש צורך קודם כל שהזאב והכבש יגורו כל אחד תחת גפנו ותחת הימנונו.

סלמאן מצאלחה || תחת גפנו ותחת הימנונו

יש מי שחושב כי המצב בשטחים הוא בלתי הפיך, וכי הוא מוביל למימושו של החזון/הסיוט של מדינה דו-לאומית. אכן, אין חולק על כך שהמשך הכיבוש, ומעל לכל המשך הבנייה בהתנחלויות, מסבכים עוד ועוד את המצב. אולם סיסמת המדינה הדו-לאומית היא סיסמה ריקה מתוכן. מדוע? התשובה פשוטה. כדי שיהיה צידוק להעלאתה צריכים להתקיים תנאים מקדימים, שמהם תשאב את כוחה. ובכן, הנה סקופ: עוד ארוכה הדרך למדינה שבה "יגור זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ... ופרה ודב תרעינה, יחדיו ירבצו ילדיהן, ואריה כבקר יאכל תבן", כמאמר חזון ישעיהו.

כאשר בוחנים לעומק את מצב העניינים בקרב כל סוגי הקהלים השונים והמשונים היושבים בחבלי הארץ, מגיעים למסקנה המתבקשת: לא שני צדדים למתרס הזה אלא צדדים רבים לו. שכן, בחבלי הארץ הזו קיים ערב רב של שבטים מסוכסכים ביניהם. במלים אחרות, בישראל-פלסטין עדיין לא התגבשו דיים שני הלאומים כדי להגיע למדינה הדו-לאומית.

המתחים הדתיים, התרבותיים והשבטיים קיימים הן בתוך כל אחת משתי "הקהילות המדומיינות" האלה והן אצל כל אחת מהן כלפי האחרת. אפשר לומר גם, כי המתחים בין שתי הקהילות הם הדבק המרכזי, שלא לומר היחיד, שמאחה את שברי הפסיפס האנושי בתוך כל אחת מהן.

הכיבוש שבא בעקבות מלחמת ששת הימים סיבך מאוד את העניין. למרות תוכניות הטרנספר מבית מדרשם של מנהיגים ציוניים כאלה ואחרים, הרי שהדמוגרפיה הערבית לא עצרה. יתרה מזו, הכיבוש אף דחף וסייע רבות לגיבושה של הזהות הפלסטינית אל מול הקהילה הכובשת. מן הצד השני, ככל שהכיבוש הלך והעמיק התרחשה תפנית בזהות הקהילות המכונות ישראליות.

למרבה האירוניה, הכיבוש הזה הביא בסופו של דבר לעצירת התפתחותה של הזהות הישראלית הלאומית. וכך, אל מול הדמוגרפיה הדוהרת נרקמה הסיסמה של מדינה "יהודית-דמוקרטית", כשהדגש מושם על יהודית. וכך, במקום ההגדרה הלאומית עלתה על פני השטח, ובמלוא עוצמתה, ההגדרה הקהילתית-הדתית דווקא.

מכיוון ששתי הקהילות שלובות זו בזו לטוב ולרע, הרי שכל מה שקורה בקהילה האחת משליך מיד על הקהילה האחרת. ומשהיהודיות גברה על הישראליות כמגדיר מרכזי לקהילות הישראליות, עלתה מן הצד השני האיסלאמיות כמגדיר מרכזי של הקהילות הפלסטיניות.

שתי הזהויות ה"לאומיות", הן הישראלית והן הפלסטינית, הן עדיין זהויות עובריות-מתפתחות הזקוקות לטיפוח. לכן, כדי להגיע לחזון האוטופי הדו-לאומי צריך להחזיר את שני "העמים" להיסטוריה, כדי שהעובר הלאומי יתפתח באופן טבעי.

בהיסטוריה הזאת צריך לזכור, כי הלאומיות הישראלית היא חלק אינטגרלי מהגדרת הלאומיות הפלסטינית, והלאומיות הפלסטינית היא מרכיב חשוב מאוד בהגדרת הישראליות. הלאומיות האחת מגדירה את קיומה של האחרת, ובהעדר קיום האחת מתבטל קיום השנייה כזהות לאומית מגובשת.

בטרם נגיע למימוש חזונו האוטופי של הנביא ישעיהו, ולו בזעיר אנפין, יש צורך קודם כל שהזאב והכבש יגורו כל אחד תחת גפנו ותחת הימנונו. שאם לא כן, הרי שהכתובת רשומה על הקיר: או עתיד דרום אפריקאי או עתיד בלקני מחכה לשניהם ולצאצאיהם.
*
פורסם: דעות-הארץ, 27 ביוני 2012

***

כל הפרטים

ליהודים בלבד

ממשלת אחדות ליהודים בלבד:

יש מי שיכנה זאת אקרובטיקה פוליטית מבית מדרשו של "הקוסם" בנימין נתניהו. אולם הפליק-פלאק לאחור שעשה נתניהו אינו מעיד על עוצמה.

כל הפרטים

שיעור באפרטהייד

לא רק כבישי הפרדה אתנית בשטחים הכבושים סללה הציונות. ההפרדה האזרחית קיימת בכל פינה בארץ.

סלמאן מצאלחה | שיעור באפרטהייד

אנשי מדעי החברה יודעים ללמד סניגוריה על סקרי דעת הקהל. בעיניהם זהו כלי מדעי שבאמצעותו ניתן להעריך את רחשי הלב ולעמוד על השקפות ונטיות בזמן נתון. לצד השעשועונים האלה, שמספקים להמונים הצצה על הלכי רוח, אנו מתוודעים גם אל רחשי לבם, השקפותיהם ונטיותיהם של עורכי הסקרים עצמם.

לא רק כבישי הפרדה אתנית בשטחים הכבושים סללה הציונות. ההפרדה האזרחית קיימת בכל פינה בארץ. מכוני מחקר ואמצעי תקשורת, במודע או שלא במודע, משתפים פעולה עם ההפרדה ואף מנציחים אותה. במקביל, ימשיכו כאן ללעוס לעייפה את הסיסמה "אור לגויים". כדאי, אם כן, להשוות את המצב בארץ למה שקרה אצל אותם "גויים".

למשל, חוק מרשם האוכלוסין. בתקופת האפרטהייד בדרום אפריקה חויבו אזרחי המדינה להירשם על פי צבע עורם: לבן, שחור או צבעוני. בישראל אי אפשר לחייב רישום על בסיס גזע או צבע, שכן היהודים עצמם משתייכים לצבעים ולגזעים שונים - מי לבן מפולין ורוסיה ומי כהה עור מתימן ואתיופיה. בלית ברירה, נאלץ המוח הציוני להמציא פטנט ייחודי שמתאים למקום ועונה על צורכי ההפרדה, וכך נולד כאן הרישום של יהודי, ערבי, דרוזי וכו', במשרד הפנים הישראלי.

עוד חוק הפרדה שהונהג בדרום אפריקה, הקצה אזורי מחיה נפרדים לגזעים השונים. אפשר להזכיר בהקשר זה את חוק ועדות הקבלה בישראל, שכל מטרתו היא לאפשר ליישובים קהילתיים למיין את הבאים בשעריהם ולקיים הפרדה על בסיס אתני. באחרונה השתחלה המדינה גם לחדר המיטות של האזרח הערבי באמצעות "חוק האזרחות", המטיל מגבלות על נישואים של אזרחי המדינה הערבים, ועוד ידה נטויה.
עוד כתבות בנושא

עונת הבחירות בישראל מתקרבת. זו בוודאי תביא ברכה ושלמונים לכל העוסקים במלאכה, ובראשם מכוני הסקרים. מהדיווחים על הסקרים אנו למדים כי ההפרדה האתנית חיה ובועטת במכוני המחקר, וברוב כלי התקשורת הישראלית. כלי התקשורת עטים על ממצאי הסקרים. פוליטיקאים ירוצו לבדוק פופולריות בקרב עדרי המצביעים. בצר להם, פוליטיקאים חדלי שאר רוח ורפי מוח יפנו אל המרשמים שיספקו להם רופאי אליל המכונים יועצי תקשורת.

רופאי אליל אלה ידריכו את הפוליטיקאי השאפתן כיצד לזכות באהדת ההמון. בעניינים שבינו לבין קהל מריעיו ודאי יעוצו לו, שלא חשוב המצע, חשוב המופע. ככל שירבה להזיע, להתרוצץ ולהופיע על כל מרקע, כך יעלו סיכוייו להשפיע על המצביע הממוצע.

סקרי דעת הקהל מלמדים, כאמור, גם על הלכי הרוח של עורכיהם. "אם הבחירות היו נערכות היום", ידווחו לנו הסוקרים, תקבל מפלגת פלוני כך וכך מנדטים, וכך וכך מנדטים תקבל מפלגת אלמוני. בקצה הדיווח המפורט על הא ועל "דא" בתפריט המפלגות היהודיות-הדמוקרטיות, יגיע המשפט האלמותי: "והמפלגות הערביות מקבלות כך וכך מנדטים". שכן, בעיני הציונים ה"מלומדים" כל ערבי הוא אחמד, או בחזקת אחמד.

לא ברור אם כך, מדוע לבזבז זמן וכסף רב? הרי תוצאות הבחירות ידועות מראש: 110 מנדטים למפלגות היהודיות, ועשרה מנדטים למפלגות הערביות, הלא כן? הנה עוד שיעור במדעי האפרטהייד.
*
פורסם: דעות-הארץ, 30 בינואר 2012

***
For English, press here

כל הפרטים

סלמאן מצאלחה | |

קשים גרים לישמעאל

האנשים שנאספו בין "תמונות גיבורים רוסיים עטורי מדליות" במתנ"ס בלוד חיכו לבואה של ח"כ אנסטסיה מיכאלי, המקדמת באחרונה הצעת חוק להשתקת המואזינים. "זה כלי של הטרור. המואזינים אומרים שם 'איטבח אל-יהוד'", מרביץ אחד הנוכחים את תורתו בפני הנוכחים ("בלוד היו מעדיפים שיטפלו בביוב" מאת רועי ארד, "הארץ" 20.12). עוד נשוב למקור הקריאה "איטבח אל-יהוד".

הציונות, כפי שהעידו ראשיה, לא התעניינה ביהודים באשר הם. היא שאפה לברוא כאן יהודי חדש, ולכן חיפשה יהודים מטיפוס אחר. דוד בן גוריון ביטא את הגישה הזאת באופן הברור ביותר: "הציונות אינה מפעל פילנטרופי", אמר בשנות ה-30 לנציב העליון הבריטי, והוסיף: "אנו זקוקים פה לטיפוס המעולה של יהודים, שיפתחו את הבית הלאומי".

וכשיש מחסור ב"טיפוס מעולה" של יהודים אותנטים, מביאים מתייהדים. ב-1903 מדווח עיתון "השקפה" לקוראיו: "בפלך אסטראכאן רבים מתייהדים... עוזבים גם את הלשון הרוסית וקוראים את עצמם גולי מצרים, ואת רוסיה קוראים אשור ומייחלים לביאת הגואל שישיב את היהודים לקדמותם" (פרופ' יובל דרור, "הגרים הרוסיים בגליל בראשית המאה ה-20", "קתדרה" 1979, 10).

התנועה הציונית עטה על המציאה הזאת הואיל ורצתה להגדיל את מספר ה"יהודים" בפלשתינה מחד, ולהביא לארץ אנשים מיומנים בעבודה חקלאית מאידך. מאיר דיזנגוף וד"ר הלל יפה, אנשי "חובבי ציון", סייעו להעלות את הרוסים המתייהדים שנשלחו לחדרה ולמושבות בגליל. בן גוריון התוודע בעצמו אל המתייהדים, האיכרים הרוסים הסובוטניקים, בזמן שהותו בסג'רה. למרות המתחים בין היהודים לבין "המתייהדים", האיכרים הרוסים היו לעזר רב להתיישבות. היתה עוד סיבה להבאתם. היא קשורה להשבחת הדם היהודי: "לא יזיק בכלל לדם היהודי, החלוש מדורות של נישואים ביניהם, להתערבב קצת בדם נוצרי", אמר יפה ("קתדרה", שם).

רבים מאלה ה"דרושים לנו" ל"פיתוח הבית הלאומי" ולהשבחת הדם, הגיעו לארץ עם קריסת בריה"מ. רבים מהם מצביעים למפלגתה של מיכאלי - "ישראל ביתנו". זוהי המפלגה שהפקיעה את השם "ישראל" וניכסה אותו כ"בית" לעצמה. אם חסידי המפלגה יטענו ש"רוסיה היא אשור", דיינו. אך הם עוד עלולים לטעון שהם "גולי מצרים", ואולי אף יאמרו בתפילה: "שהוצאתנו ממצרים" או "שעשית נסים לאבותינו".

אחד מאבות המתייהדים, יעקב ניצ'ייב שמו, ישב בסג'רה. מסופר שלאחר טרגדיה שאירעה במשפחתו הוא הרבה לשתות. עוד מסופר שיום אחד בשנה, בשמחת תורה, הרשה לעצמו להשתכר כ"גוי". ומשהשתכר חזר להיות איכר רוסי כמימים ימימה, וככל איכר רוסי שתוי צעקה הוודקה מגרונו: 'בי ז'ידוב'".

דומה שכך נולדה לה כאן, אי שם בתחילת המאה ה-20, הקריאה הנפוצה בעברית ארצישראלית "איטבח אל-יהוד". הקריאה המקורית "בי ז'ידוב" (הרוג ביהודים), השייכת למורשת הפוגרומים ברוסיה, עברה כאן הסבה מכורח הנסיבות. היא תורגמה מילולית-לאומית על ידי מתייהדים וחובבי ציון למיניהם והודבקה לערבית. שיוך הקריאה לערבים הוא המצאה ציונית שנועדה לעשות דמוניזציה של הערבי באשר הוא. לכן, נוח תנוח דעתם של הרבנים. מתברר כי לא לישראל, אלא דווקא לישמעאל קשים הגרים.
*
פורסם: דעות-הארץ, 28 בדצמבר 2011

***
For English, press here
*

עוד באותו עניין "איטבח אל-יהוד", קרא: "להרוג שלושה ולנוח"

______________

כל הפרטים

הכי בבית

סלמאן מצאלחה

הכי בבית

אין כמו בבית, נוהגים להצהיר ישראלים החוזרים מחו"ל. כך הם מבקשים לסכם לעצמם ולשומעים סביבם את חוויית המפגש עם העולם החיצון.

העולם, לישראלים, הוא אכן חיצון; כל מגע אתו מחייב לעלות על מטוס. למרות הסכמי השלום עם מצרים וירדן, ישראל השוכנת לחופי הים התיכון חיה בתחושה מתמדת של מצור. הגבולות היבשתיים ממשיכים להיות חסומים, פיסית ונפשית, בפני הישראלי, וממערב הים. משום כך הישראלי חי על אי בודד, שלא לומר חי ב"וילה בג'ונגל", כהגדרת השר המופקד על ביטחון האי המבודד.

"העולם כולו נגדנו", נוהגים להצהיר בכל הזדמנות הציונים המצויים. הם עושים זאת בלי להטריח את עצמם לברר מדוע. ומכיוון שהעולם כולו הוא כזה, יש מי שדאג לתת לישראלים את התחושה שהם בבית, גם אם ירחיקו טוס בעולם שמעבר לים.

על הרקע זה נולדה הסיסמה של חברת התעופה הלאומית הישראלית. במטוסי החברה נשמע קול נשי המכריז: "אל על, הכי בבית בעולם". מוחו הקודח של הקופירייטר הצדיק קלע בוודאי לנפש בהמתו. הקול הנשי בא להחדיר בנפש הנוסע הישראלי המתמיד תחושה חמימה של בית, של קרבה לאמא; כעת אתה בבית, בחיקה של אמא אל על, והיא מגוננת עליך.

אכן כן. אל על זה הכי בבית בעולם. אין דבר המזכיר בחו"ל את מהותה של ישראל יותר מחברת אל על. כל מי שטס עם החברה הזאת חש היטב על בשרו, ליתר דיוק בכפות רגליו, את הבית. והבית נקנה בייסורי הדרך שהוא נדרש לגמוע עד לאותה פינה נידחת בנמל התעופה. וכך, אט אט, נכנס לו הישראלי החוזר הביתה אל אותה תחושת בית-במצור. משל היתה הפינה בקצה הנידח והמאובטח מיקרו-קוסמוס לאותו בית לאומי בארץ הנידחת והמאובטחת.

"השער רחוק מאוד. אתה יודע, זה בגלל סידורי הביטחון. כדאי להתחיל ללכת ולא להתעכב", רמזה לי שווייצית נחמדה בציריך בעודי מפקיד את המזוודה ומקבל את כרטיס העלייה למטוס.

שנים רבות אני מוותר על תענוג "תחושת הבית", שאל על מבטיחה לנוסעיה. הטעם לכך מובן בוודאי. אך החודש חרגתי ממנהגי בשל מועד הטיסה, שהיה נוח יחסית לטיסה קצרה לאירופה.

בפינה הנידחת חיכו "הבחורים הטובים" - בוודאי יוצאי סיירת כזאת או אחרת - עם רשימת הנוסעים החשודים. די היה להם במבט חטוף בדרכוני כדי ללכת אחורה וקדימה ולפתוח בסדרת שאלות שאין להן כל קשר לביטחון. מילא שואלים על הכתובת בירושלים, אבל מתברר שהם לא מכירים שום רחוב בירושלים. "בחורים טובים", כבר אמרנו. כל העניין קשור בסך הכל לשם, אולי לסימן אחר, הרשום בדרכוני ה"ישראלי". זהו השם שמעורר מיד חשד ודורש טיפול כיאה לטיפול שמקבלים בבית.

באל על מבטיחים לך להרגיש בבית. ואכן הסיסמה קולעת מנקודת מבט של האזרח הערבי החוזר גם הוא למולדת שלו. והבית שלו כולל בין היתר את כל מעללי השלטון הגזעני במדינת היהודים: יחס חשדני משולל בסיס כלפי כל מי שלא נמנה עם בני "העם הנבחר". אכן, לא רק היהודים אלא גם הערבים מרגישים בחברת אל על "הכי בבית בעולם".

פורסם: דעות - הארץ, 25 בנובמבר 2011

***
____________________

כל הפרטים

מקורה של השנאה -

סלמאן מצאלחה ||

בנפש הומייה

כאשר יגאל עמיר ירה בגבו של ראש הממשלה יצחק רבין ב-4 בנובמבר 1995, הוא היה רק השליח. השולח נמצא במלים שנחקקו זמן רב קודם לכן - במאי 1948.

נכון שמגילת העצמאות הבטיחה שישראל "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה". אך מלים אלה נועדו לסבר את אוזני העולם, ותו לא. שכן, הדגשים במגילת העצמאות הושמו יותר מכל על הקמת "מדינה יהודית בארץ-ישראל", על "עם יהודי", "דמות דתית ורוחנית" ו"מולדת עתיקה". ביטויים כאלה לא היו יכולים להתקיים מחוץ למסגרת הדתית. "מולדת עתיקה" קשורה ליהדות, לדת עתיקת יומין. לכן, מעולם לא נותק הקשר בין הציונות לבין הדת היהודית.

אין זה מקרה שהשם ישראל לא מופיע בהימנון. "התקוה" מזכירה תפילה יהודית הנישאת ממרחקים, הן בזמן והן במקום: "נפש יהודי הומייה... התקווה בת שנות אלפיים... ארץ ציון וירושלים". באימוץ ניסוחים כאלה הפכו קברניטי הציונות את מדינת ישראל מיום הקמתה למדינת הלכה יהודית.

הציונות ששאפה להקים "בית יהודי" ב"מולדת עתיקה" לא הביאה בחשבון שהארץ "לא ריקה". לכן אימצה את עקרון הטרנספר כשהיא מסתמכת על אותה מורשת תנ"כית עתיקה. על כך אנו למדים ממה שהיה מונח על שולחנו של בן-גוריון: "בתום השיחה ראיתי על שולחן עבודתו פסוק מספר שמות: 'לא אגרשנו מפניך בשנה אחת... מעט מעט אגרשנו מפניך, עד אשר תפרה ונחלת את הארץ'". דברים אלה חושף חיים גורי בהרצאה שנשא במכללה לביטחון לאומי ("מערכות", גיליון 359).

בן-גוריון התנגד אז בתוקף לכיבוש כל שטחי ארץ ישראל. אך התנגדותו היתה טקטית ומטעמים דמוגרפיים בלבד: "בראשית אביב תש"ט שאלתי את בן-גוריון מדוע לא כבש את כל ארץ-ישראל", מספר גורי. תשובתו היתה: "הסתבכות במרחב ערבי עוין היתה מעמידה אותנו בפני ברירה שלא היינו יכולים לעמוד בה - או גירוש מאות אלפי ערבים או קבלתם לתוכנו. הם היו הורסים את המדינה הצעירה מבפנים".

בן-גוריון השאיר את כיבוש שאר השטחים לעתיד: "כבשנו שטח גדול בהרבה מזה שנועד לנו לפי מפת החלוקה", אמר, והוסיף: "יש לנו עבודה ענקית לשניים-שלושה דורות. אחר כך נראה. ההיסטוריה לא נגמרה עדיין".

ואכן, ההיסטוריה לא נגמרה. מקץ שני עשורים פרצה מלחמת ששת הימים. זו לא רק הביאה לכיבוש "גב ההר" ולהרחבת "המותניים הצרים", אלא אף טיפחה את זרעי הפורענות של "הקשר ההיסטורי והמסורתי" עם מחוזות "המולדת העתיקה" עתירת המיתוסים התנ"כיים. רבין, רמטכ"ל אותה מלחמה, הבין באיחור רב את משמעות הברירה "שלא יכולים לעמוד בה". הפונדמנטליזם היהודי, השואף להחזיר ליושנה עטרה דתית ולאומנית, כבר היכה שורשים בהתנחלויות ובחברה הישראלית כולה.

הטענה שנשמעה בראש חוצות נגד המהלכים של רבין היתה ש"אין לו רוב יהודי", שכן הוא נסמך על תמיכת ח"כים מחוץ לשבט היהודי. רבין ניסה להציל את "המדינה היהודית" מן הברירה הנ"ל, על ידי אימוץ "ישראליות" שכוללת את האזרחים הערבים. אך צעדיו באו באיחור רב. "השד היהודי" כבר יצא מן הבקבוק.

כך קם הגולם היהודי הפונדמנטליסטי, בנפש הומייה, על יוצרו הציוני. וכך גם נרצח רבין על רקע "חילול כבוד המשפחה", ששמה נודע בישראל בתור "המדינה היהודית".

פורסם: דעות - הארץ, 9 בנובמבר 2011
*

התייחסות ותרגום כמעט מלא של המאמר הזה הופיעו במגזין המצרי "אוקטובר". ראה: אתר המגזין אוקטובר


***

For English, press here

____________________________

כל הפרטים

מיהו העם ומהו הצדק

סלמאן מצאלחה

מיהו העם ומהו הצדק

גם אם הסיסמה הנישאת בפי רבבות ברחובות ישראל באחרונה ערבה לאוזניים, הרי שאין שקר גדול ממנה. לו היו נושאיה מתבקשים להסביר על איזה "עם" מדובר, מהו ה"צדק" ובאיזו "חברה" - הרי שבמהרה היתה מתפרקת. שכן, המדינה, על מוסדותיה, מעולם לא הכירה בקיומו של "עם ישראלי". ספק אם המפגינים מכירים בקיומו. לכן דרישתם הנעלה ל"צדק חברתי", לא יכולה להתממש הלכה למעשה, בהעדר קיומו של ה"עם" שאת שמו הם נושאים לשווא.

סיסמאות שנשמעות טוב לא חסרות. מי לא רוצה "צדק חברתי"? או "שלום" או "שוויון"? מי לא נושא עיניו ל"דו-קיום"? אך מתחת לסיסמאות היפות האלה, הדברים נראים אחרת. חדשות לבקרים אנו נתקלים בדוגמאות החושפות את השקר מאחורי הסיסמאות.

הנה אדם אחד, שוודאי גדל על ערכי "הצדק החברתי" ו"השוויון" הציוני, מודי ברכה, תושב מעגן מיכאל וסגן ראש המועצה, פורש את משנתו: "לא צריך ללמד אותי מה זה סוציאליזם, אך אם חקלאי קיבל אדמות - מדוע שהוא יוותר על הנכס שהוא אמור להתפרנס ממנו?" תוהה ברכה, שמייצג שלושה יישובים בחוף הכרמל המתנגדים להרחבת הכפר ג'סר א-זרקא.

כדי לסבר את אוזניהם של נושאי דגל "הצדק החברתי", נזכיר כי הכפר ג'סר א-זרקא הוא היישוב הערבי היחיד שהותירה הציונות ה"סוציאליסטית" לאורך החוף. היישוב הזה נכלא בין הים לבין כביש החוף, בין קיסריה ומעגן מיכאל. נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה יכולים בוודאי להוסיף ולסבר את אוזניהם: הצפיפות בכפר היא קטסטרופלית - 7,730 נפש לקמ"ר, לעומת 321 נפש לקמ"ר בממוצע הארצי.

כדי לפתור את המצוקה מבקשת כעת הוועדה המחוזית בחיפה לספח לכפר שטחים מהיישובים השכנים ולהסיט את כביש החוף מזרחה. השטחים שיסופחו הם ממעגן מיכאל, בית חנניה וקיסריה. והנה, מתברר שתושבי שלושת היישובים מתנגדים בתוקף ל"צדק החברתי" הניבט מהתוכנית. הם כמובן בעד סיסמאות יפות של דו-קיום ושאר דברי מתיקה: "אנחנו בעד דו-קיום ושלום. למרות שיש הבדלים מנטליים, אנחנו פועלים הרבה בנושא", אמר אריה פרידמן, חבר הוועד של בית חנניה ("קיסריה, בית חנניה ומעגן מיכאל לוחצים: ג'סר א-זרקא לא תורחב על חשבוננו", מאת רויטל חובל, "הארץ" 29.8). הוא הדגיש כי "אנחנו לא מתנגדים בגלל היותם ערבים, הם שכנים טובים מאוד ואין לנו סכסוכים אתם".

בהמשך דבריו נחשפת השקפת עולמו בכל הדרה: "אבל גם בהיבט לאומי - אני מתנגד לרעיון שייקחו אדמה מיהודי ויתנו לערבי". כנראה שהצדק החברתי של אריה פרידמן ודומיו עובד אך ורק בכיוון אחד - שאדמה תעבור מערבי ליהודי. הוא אף דואג להזהיר את השלטונות כי "אם התוכנית תאושר, תהיה עזיבה גדולה. אנשים ימכרו את בתיהם והמושב יהיה בסכנה קיומית".

צריך לומר לפרידמן ודומיו, שהם כמובן "בעד דו-קיום", "בעד שלום", בעד "צדק חברתי" וכו', שהציונות האירופית חיפשה מקום במזרח התיכון. מה לעשות שבמקום הזה חיים הרבה ערבים? עם עובדות החיים האלו צריך להתמודד.

אז יפה שמעלים על נס את הצדק החברתי שהעם דורש, אולם דומה כי קודם לכן העם צריך לדרוש הגדרה ברורה: מהו הצדק ומיהו העם.
*
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 5 בספטמבר 2011

***
For English, press here
_______________

כל הפרטים

אלי אמינוב | זרים לנצח

אלי אמינוב | זרים לנצח

עם כל ההתרגשות סביב העצם הדלה שזרק ברק אובמה לפלסטינים ולעולם הערבי בנאומיו האחרונים, אלה דווקא "מספקים את הסחורה" לאישוש היחסים המיוחדים בין ישראל לארצו, כאשר הנשיא האמריקאי טרח לחזור ולהגדיר את זכויות היתר של "העם היהודי" בקונטקסט ההיסטורי של יחסי ישראל והמעצמות האימפריאליסטיות.

אובמה חזר על:
(א) ההכרה במדינה יהודית - כלומר במדינה שבסיסה הוא הדת היהודית, ממש כשם שבסיסה של סעודיה הוא הדת המוסלמית.
(ב) הקביעה שהמשא ומתן בין ישראל לפלסטינים יחול על בסיס הכיבוש של 1967, ולא חלילה על החלטת החלוקה משנת 1947 שישראל הפרה אותה כבר במלחמת 1948 וכבשה חלקים נרחבים ממה שהיה אמור להיות פלסטין הערבית.
(ג) השלילה (בשתיקה) של זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים, קרבנות הטיהור האתני של אותה מלחמה.

במלים אחרות, המדיניות האמריקנית שוללת מכל וכל את זכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני ואת פתרון השאלה הפלסטינית. לעומת זאת היא מעניקה לגיטימציה מוחלטת לציונות, שהיא התנועה הקולוניאלית האחרונה של דורנו. וזאת דווקא כאשר אנשים הגונים ברחבי העולם החלו להבין את מהותה האמיתית של התנועה הזאת.

לגישה הפרו-קולוניאלית של המעצמה האמריקאית יש היסטוריה ארוכה, ומעניין שהיא אף ארוכה יותר מההיסטוריה הציונית עצמה. הרבה לפני המצאת התנועה הציונית, כאשר חלמו קברניטי האימפריה הבריטית לנגוס את סוריה ופלסטין בעדינות מן האימפריה העותמנית החולה מבלי להמיתה, כתב הלורד שפטסברי לשר המושבות הלורד פאלמרסטון הצעה לתמוך בהתישבות יהודים בפלסטין: "אם נדון על שובם לאור יישובה החדש של ארץ ישראל, נראה שזוהי הדרך הזולה והבטוחה ביותר לספק את צרכי המחוזות האלה משוללי האוכלוסין. היהודים ישובו על חשבונם הם וללא סיכון אלא לעצמם... בהיותם מנותקים מכל עמי הארץ לא יבקשו כל סימפטיות לאומיות או פוליטיות לעזרתם..." ("הציונות", אוצר התעודות הפוליטיות, מס' 47).

כך, בעיצומה של התקופה הקולוניאלית במאה ה-19 קובע הפקיד הרם של האימפריה, כי כדאי ליזום הגירת יהודים לפלסטין מפני שהיהודים שיבואו לכאן יהיו זרים באזור ולכן לא יוכלו למצוא להם בני ברית מקומיים, וכתוצאה מכך יהיו נאמנים תמיד לאימפריה שבמערב.

תזכיר זה משנת 1840 משקף אבחנה עמוקה ומתאר בצורה הברורה ביותר את מהות הקשר שעתיד להיווצר בין התנועה הציונית (שנולדה רק 50 שנה אחר כך!) ובין האימפריאליזם - קודם הבריטי ולאחר מכן יורשו האמריקני. הישראלים נדונו מראש להיות זרים לנצח במזרח ונאמנים לאימפריה שמעבר לים. אלה העובדות הפשוטות, מעבר לאידאולוגיות, לחלומות ולשקרים שבני האדם מספרים לעצמם.

הכלה שטרם נולדה
1840 היתה שנה פוריה ביותר מבחינת חזונם של בוני האימפריה הבריטית, במסגרת הסינדרום הבריטי הפילושמי שאותו כינתה ההסטוריונית ברברה טוכמן "התנ"ך והחרב". צ'ארלס הנרי צ'רצ'יל, הקונסול הבריטי בדמשק, כותב באותה שנה למשה מונטיפיורי - "שר היהודים" במיתולוגיה הציונית - כי ראוי שהיהודים יקדימו את הפתרון המדיני של שאלת סוריה ופלסטין, על ידי העלאת הנושא מרצונם החופשי כביכול, כדי ליצור בסיס לתביעות אימפריאליות בריטיות: "איני יכול להעלים ממך את רצוני האדיר ביותר לראות את אחיך היהודים, כשהם מתאמצים שוב לחדש את קיומם כעם. אני רואה את המטרה הזאת כדבר שאפשר להשיגו, אבל שניים הם התנאים ההכרחיים: ראשית שהיהודים עצמם יעוררו את העניין בכל מקום ופה אחד. שנית, שהמעצמות האירופיות תעזורנה להן בעניין זה. על היהודים לעשות את ההתחלה.."

כלומר הקונסול צ'רצ'יל (שאחד מצאצאי השושלת של הפך למנהיג חשוב במאה העשרים) קורא להקים גוף שידבר בשם היהודים בכל מקום ובקול אחד, והסיבה לכך: "מן ההכרח הוא שסוריה וארץ ישראל תועברנה תחת חסות אירופית...". כאשר את אירופה מייצגת כמובן בריטניה הגדולה.

צ'רצ'יל של המאה ה-19 אינו מסתפק בהגיגים ובבנית מגדלים באוויר. כמי שמתכנן ברצונות את חיזוק האימפריה, בה לא שוקעת השמש לעולם, הוא יורד לפרטי-פרטים ומדריך את משה מונטיפיורי, מה "צריכים היהודים להיות מוכנים ונכונים להגיד בעת שיתחילו סוף-סוף לדון בשאלה המזרחית". הוא טווה ללא מאמץ את הנראטיב "הציוני", כמעט שישים שנה לפני שתנועה זו קמה, ומכתיב למונטיפיורי את המליצות שבהן צריכים היהודים להשתמש לתועלת בריטניה, בכשרון שהיה מאפיל על גדולי התסריטאים בהוליווד:

"הנה אנו מחכים ולבנו בוער באש הרצון לשוב לארץ, שאתם מבקשים להחיותה ולשנות צורתה... רגש זה התפשט בקרבנו והיה חלק מהוויתנו, כי ארץ ישראל תובעת את בניה שישובו אליה. אנו מבקשים רק הזמנה מאת המעצמות, שבהן תלוי גורל המזרח, כדי לגשת למפעל המפואר של הצלת ארצנו האהובה מההשפעה הממיתה של שממון בן מאות בשנים, וכדי להכתיר מחדש את עמקיה ואת ראשי הריה בכל היופי והרעננות והשפע של גדולתה הקדמונית" (שם, תעודה מס' 50)

נקל לראות שהחתונה בין האימפריה הבריטית לבין מי שייצג את היהודים בטריטוריה של מזרח הים התיכון, היתה ערוכה ומוכנה על פרטיה יותר מחמישים שנה לפני שהתרחשה בפועל. אפילו נוסח הנדרים שיתחייבו ממעמד הנישואין האימפריאלי כבר נקבע; רק דבר אחד היה חסר לחתונה זו – הכלה שטרם נולדה. זוהי הכלה שתראה את אור העולם רק בשנת 1897.

חלומם של אדריכלי האימפריה הבריטית היה לקבוע נקודת משען על אדמת פלסטין, ובעזרת נקודת ארכימדס זו להפעיל ולשלוט באותם חלקים של האימפריה העותמנית השוקעת דרומית לתורכיה עצמה. נקודת משען זו חייבת היתה אם כך להתחזות למשהו שאינו האימפריה עצמה, אך קשור אליה באלפי נימים המצדיקים מעורבות בריטית גלויה בחבלי ארץ אלה. כך נקבעו מראש אותן תכונות הכרחיות שתאפשר לאימפריה שליטה באוריינט ובנתיבי המסחר היבשתיים להודו. אפילו תעלת סואץ עדיין היתה אז בגדר חלום רחוק.

למען האמת, הראשון שהעלה את הרעיון של שימוש ביהודים לשם יצירת בסיס שליטה במזרח הים התיכון היה אויבם המובהק של הבריטים, נפוליאון בונפרטה. בעת מסע הכיבוש שלו בסוריה ובמצרים הוציא נפוליאון באפריל 1799 קול קורא אל יהודי העולם וקרא להם לבוא "כעם סגולה... ולרשת את הארץ הקדושה לתבוע את זכות קיומכם כאומה בין האומות ואת הזכות הטבעית הבלתי מוגבלת לעבוד את מצוות אלוהים לפי מצוות תורתכם לעיני כל העולם". (שם, תעודה מס' 35).

באותה תקופה נפוליאון עדיין לא עמד בראש הרפובליקה הצרפתית אלא רק היה המצביא של צבאה, אך ראייתו האסטרטגית-האימפריאליסטית הקדימה את הבריטים בחמישים שנה ואת הציונים במאה שנה. היחיד שנענה למנשר היומרני היה רבה של ירושלים, ר' אהרון בן לוי, שהוציא בתגובה להודעת נפוליאון כרוז הקורא ליהודים להתחבר לבחיר ההשגחה בונפרטה ולבוא בהמוניהם לארץ הקודש. לא היו תגובות אחרות, היהודים שלא חיו בציון לא ראו שום סיבה להגר לשם. המסמך הזה, כמו מכתבי הפקידים האימפריאליים הבריטים, חושף שתי עובדות עקרוניות: המקום הרחב והעמוק שתופסים כתבי הקודש ועלילות היהודים בהם בתודעת העולם הנוצרי; והתובנה בדבר הצורך והפוטנציאל לשליטה אימפריאלית יציבה באזור, שראוי להציבה על אדנים יהודים כדי לייצר גורם אירופי זר במזרח. המסמכים האלה מתווים לנו את הכיוון שאליו תתפתח המדיניות האימפריאלית באזורנו.

"משפט העמים" - אבל לא כל העמים
כמו באגדות, הכלה אכן הופיעה. התנועה הציונית שנולדה בשנת 1897, לא השתהתה רבות לפני שהחלה לפתח ולהרכיב את מאגריה הרוחניים והפיזיים בהתאם למצגת הדנ"א הפוליטי הנדרש למשרה המתבקשת. מייסד הציונות תאודור הרצל לא פסק כל חייו לחפש נותן חסות אימפריאלי שיתמוך ברעיון הציוני "לפי משפט העמים". ביטוי דרמתי ומופשט זה, "משפט העמים", מהווה ניסוח מעורפל במתכוון להחלטת המעצמות הקולוניאליות. הרי אין הכוונה חס וחלילה להעניק זכות החלטה לעמים הנתונים לשליטתן. זהו הנוסח המלווה את הציונות מלידתה ועד היום: תנועה פוליטית השואבת את הלגיטימיות שלה מזכות הווטו האמריקאית, תוך התעלמות מהחלטות הרוב בעצרת הכללית של האו"ם.

איזכור השאיפות האימפריאליות וההמתנה לתנועה יהודית שתיקח שאיפות אלה על כתפיה, איננו ניסיון להציג את ההיסטוריה כקשר מתוכנן או כקונספירציה של מזימות מובנות מראש. נהפוך הוא, הדיון הזה בא להבליט את תקפותו של הניתוח המטריאלי של ההיסטוריה, המעדיף לעסוק באינטרסים ולא באידיאות. ניתוח זה אינו מתעלם מן האידיאות, אך ביסודו התובנה כי בני האדם אמנם עושים את ההיסטוריה שלהם אך רצונותיהם כפופים להתמודדות עם תנאי החיים הממשיים לתוכם הוטלו. תנאי חיים שאפשר לנסות להבינם ולהסתגל אליהם, או לחילופין לנסות לשנותם, לכוונם ואף לעצבם לצרכים ולדרישות.

התנועה הציונית, שנוסדה בעשור האחרון של המאה ה-19, אימצה כמושכל ראשון את ההנחה האנטישמית כי היהודים הם גורם זר בקרב האומות האירופיות. קבלת דיאגנוזה זו שללה מראש מאבק לשוויון זכויות ולשחרור חברתי באירופה שעמיה היו נתונים ברובם לשעבוד חמור, והציבה את הציונות מלכתחילה כתנועה המקדשת את הסדר החברתי הקיים ועוינת את רעיון השוויון. כך, מרגע היוולדה הציבה עצמה הציונות כאופוזיציה לתנועת המהפכה החברתית שעמדה על הפרק באירופה. לדיאגנוזה זו היתה כמובן פרוגנוזה ברורה, שנועדה להתוות את הדרך לגאולת היהודים.

את "בעיית היהודים" ניתן לפתור לדעת הציונים דרך הפרדתם מהגויים ויישובם בטריטוריה מחוץ לאירופה, בחסות מעצמה קולוניאלית כלשהי. תוכניות ההתנחלות השונות עברו דרך אתרי מטרה שונים: ארגנטינה, אוגנדה, מדגסקר ואולי פלסטינה, בהתאם לביקוש אחר מעצמת חסות מתאימה. בסופו של דבר החל המפעל הציוני להתנחל בפלסטין מפני שבאימפריה העותמנית המתפוררת ניתן למתנחלים היהודים לחסות בצל הקונסולים הזרים, שזכו ליהנות מזכויות יתר וקיוו להשתמש ביהודים לקידום האינטרסים של ארצותיהם. אולם היתה לכך סיבה נוספת, והיא יכולתם של הקולונים החדשים לבנות מסגרות יהודיות אקסלוסיביות, ללא שיתוף הילידים.

ההפרדה של יהודים מן האחרים היא הפרוגרמה האמיתית של התנועה הציונית. פרוגרמה הנשענת על המיתוס בדבר קיומו של עם יהודי נבחר, נצחי ומיוחד, מעבר לתנאים היסטוריים קונקרטיים, מעבר למקום ולזמן. בשמו של מיתוס זה התנחלה התנועה בפלסטין ההיסטורית, כדי להוות "חומה בצורה של אירופה בפני הברבריות האסייתית".

כאשר אימצה התנועה הציונית את עמדת האנטישמים הקלאסים שטענו כי היהודים מהווים גורם זר בקרב האומות האירופיות, היא ניסתה להציג זאת באופן שנראה לה חיובי: היהודים אמנם מהווים גורם זר בקרב העמים (כטענת האנטישמים), אך זאת אך ורק משום שהם מהווים בעצמם עם. השימוש במונח "עם יהודי" או "אומה יהודית" נעשו תוך בילבול מכוון, ונועד לשמש ציר אידיאולוגי חדש לאותם אנשים ממוצא יהודי אשר נטשו את דת אבותיהם בהשפעת ההשכלה, נטו ללאומנות המודרנית והפכו לחילוניים. מתוך החשש מהתבוללות של אותן שכבות, כלומר מנטישה מוחלטת של הדת היהודית, נטלה על עצמה הציונות את התפקיד של מיופת כוח היסטורית של יהדות ההלכה. היא נטלה את מושגי היסוד של ההלכה היהודית המשיחית, חילנה אותם, והלבישה אותם בלבוש מודרני. מושגים כמו הארץ המובטחת, גאולת הקרקע, ייחוד עם ישראל עוינות כלפי גויים, העם הנבחר ועוד, הפכו להיות הבסיס התת- הכרתי הקולקטיבי של היהודים הציונים.

כיום, לאחר שבמשך תקופה ארוכה הפכה אמונה זו לנחלת רובם המכריע של יהודי ישראל, ואף של חלק מיהודי העולם, קשה אולי להאמין בכך, אך רוב רובם של יהודי העולם דחו תפיסה זו לחלוטין. לוסיאן וולף לדוגמה, מנהיג יהודי בריטניה אמר בתגובה להחלטות התנועה הציונית: "כל חיי נלחמתי נגד דעות אלה כדעות אנטישמיות ועתה מופיעות הן כציונות". ואכן, הראשונים שתמכו בתנועה הציונית היו האנטישמים. בין שתי מלחמות העולם כוסו קירות הבניינים בערים רבות באירופה בסיסמאות "יהודים לפלסטינה" ולא ניתן היה לנחש אם נכתבו אלה על ידי פעילים ציונים או אנטישמים. וכמובן, מי שאימץ את טיעוני התנועה הציונית באופן מוחלט היו הנאצים. הם השמידו גם יהודים שהתנצרו, כמאמר הפתגם התלמודי "ישראל שחטא ישראל הוא".
*
____________________

כל הפרטים

סלמאן מצאלחה

מביא את הסעיף 

ח"כ אבי דיכטר מ"קדימה" יזם, יחד עם 40 חברי כנסת ממפלגות שונות, הצעת חוק יסוד חדשה, שמגדירה את ישראל כ"מדינת הלאום של העם היהודי". הצעת החוק כוללת כמה סעיפים שהם, אם להשתמש בביטוי עממי, "מביאים את הסעיף".

מתברר יותר ויותר, כי הכנסת הזאת, על כל חלקיה, היא הכי פופוליסטית מבחינה לאומנית, והכי פונדמנטליסטית מבחינה דתית. עכשיו רוצים להחליף את המנטרה הבלתי אפשרית, "יהודית-דמוקרטית", במשהו חדש.

ברור שכוונת הצעת החוק של דיכטר היא לשלול זכויות טבעיות של האזרחים הערבים בארץ. בנימין נתניהו היטיב להגדיר את הסוגיה בנאום שנשא בדצמבר 2003 בכנס הרצליה: "יש לנו בעיה דמוגרפית. אבל היא לא ממוקדת בערבים הפלסטינים בשטחים, אלא בערביי ישראל". מלים בוטות יותר נשמעו מפי גדעון עזרא, שכיהן כשר לביטחון פנים: "יש אזרחים ערבים במדינת ישראל. זו הצרה הכי גדולה שלנו. תגמור עם עזה, תגמור עם יהודה ושומרון, נשארת עם הצרה הכי גדולה".

חיזוק לגישה מגיע מהסעיף השולל את המעמד הרשמי מן השפה הערבית, שפתם של 20% מאזרחי המדינה. ידוע שפוליטיקאים בארץ אוהבים מאוד להידמות לאירופה. ובכן, מן הראוי להביא לידיעתם איך נוהגת אירופה. פינלנד היא מדינה אירופית ומתקדמת לכל הדעות. ישנו מיעוט שוודי בפינלנד והוא מונה רק 5% מכלל האוכלוסייה. בפינלנד זו, אדם אינו יכול להיות עובד ציבור אם הוא איננו דובר שוודית.

אך, דומה כי "הצרה הכי גדולה" דוחפת את המחוקקים להכניס עוד סעיף גזעני בהצעת החוק, המאפשר הפרדה דתית ולאומית לקיום "התיישבות קהילתית נפרדת", והיא גם זו שדוחפת את המחוקקים לשקוע עוד ועוד בתוך הבוצה הדתית-פונדמנטליסטית.

ישראל הולכת ומשתלבת יפה מאוד במרחב. החוק המוצע מצרף אותה למועדון המדינות ה"נאורות", דוגמת איראן, סעודיה או סודאן. שכן, ההצעה באה להכפיף את החקיקה בכנסת ואת השופטים בישראל למשפט העברי ול"מורשת ישראל", בניסיון לקבע את ישראל כמדינת-הלכה חשוכה על פי חוק יסוד. שכן, במונח "מורשת ישראל" מסתתרת לה מורשת דתית-הלכתית. במורשת הדתית הזאת, בדומה לכל מורשת מונותאיסטית אחרת, לא אחת כלולות הלכות שאפשר לכנותן תועבה מוסרית, שנוגדות בתכלית את ההכרזה האוניוורסלית בדבר זכויות אדם.

העיסוק התכוף בשאלות האלה לא מעיד על חוסן, אלא להיפך. החולשה הזאת מקורה בכיבוש של 1967. מצד אחד, הכיבוש הלך והתארך והלך והעמיק באמצעות "מפעל הגזל הציוני" שנקרא התנחלויות. מצד שני, הדמוגרפיה בין הים לירדן לא קפאה על שמריה. לכן, לא פלא שהצעת החוק נוסחה בשיתוף וביוזמת המכון לאסטרטגיה ציונית. ללמדנו שהראש הציוני ממשיך להמציא לנו פטנטים.

וכך, בהעדר אופק לפתרון לאומי בארץ, הקערה מתהפכת. לא ירחק היום שבו נתחיל להשתמש בשפה "הציונית" הידועה לשמצה - רק הפעם במהופך. הפעם נתחיל לדבר על "המגזר היהודי", או על "בני המיעוטים" - היהודים כמובן. אני אף ארחיק לכת ואכניס לשימוש את הביטוי "נכבדים יהודים". ראו, הוזהרתם!
*
פורסם: הארץ, 10.8.2011

For English, press here

כל הפרטים

כביסה מלוכלכת והרב ליאור

סלמאן מצאלחה

כביסה מלוכלכת והרב ליאור

אקדים ואומר: בהיותי מבני נח שעבר על כל מיני איסורים, אני צפוי לכל מיני מיתות שונות ומשונות. הבחירה המוצעת לאלה שכמותי היא אחת משלוש מיתות: מיתה בסיף, מיתה בסקילה או מיתה בחניקה. כך גוזר עלי הרמב"ם בהלכות מלכים ומלחמות: "כל מיתת בני נח בסיף, אלא אם כן בעל אשת ישראל נערה מאורסה, ייסקל. ואם בעלה אחר שנכנסה לחופה קודם שתיבעל, ייחנק".

אני נדרש לסוגיה זו בעקבות הסערה התורנית, תרתי משמע, שעלתה לכותרות בעקבות המעצר או התשאול של הרב הסורר, דב ליאור, שלא התייצב לחקירה למרות תחנוניהם החוזרים ונשנים של אנשי המשטרה ורשויות החוק.

אינני יודע על מה הרעש ומה מקור הפליאה. כל הדברים הגזעניים המיוחסים לרב כזה או אחר, או לשייח כזה או אחר, אינם חדשים. כל המעיין בחומר ההלכתי של הדתות המונותאיסטיות יכול בנקל לעמוד על שורש הבעיה.

המונותאיסטים לא רק אוהבים להיכנס לחדרי המיטות של הבריות; הם לא רק נדחפים לקיבותיהם בחיפוש אין-סופי אחר דבר מה שחדר לשם ללא רשות; הם לא רק שמים רעלה, בורקה או שביס על ראשיהן של הנשים החסודות, המתפללות לחסידות שתבואנה ותבאנה לעולם את פרי בטנן. מונותאיסטים בכל הדתות ובכל הזרמים, אוהבים מאוד לשפוך דם, הרבה דם, ויש לומר זאת. חובה להציג את האמת במערומיה.

ישנם בעלי כוונות טובות, אם כי הם תמימים לחלוטין, שממהרים לשלוף פסוקים כגון "ואהבת לרעך כמוך" וכיוצא באלה. כוונתם להמתיק את הגלולה בהצגת פן חיובי כלשהו של הדת. אך הם שוכחים כי ה"רעך" שמדובר עליו כאן הוא אך ורק היהודי. הפסוק (ויקרא י"ח, י"ט) מצווה: "לא תקם ולא תטר את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך". יש לאהוב "כל אחד מישראל... שהוא רעך בתורה ובמצוות. אבל אדם רשע שאינו מקבל תוכחה, מצוה לשנאותו", לדברי הרמב"ם בהלכות דעות.

שלא לדבר על המשפט "חביב אדם שנברא בצלם", המצוטט ללא הרף כהוכחה, כביכול, להומניות כלשהי במונותאיזם בכלל וביהדות בפרט. גם כאן הרי אין מדובר אלא על היהודי. על פי חז"ל, רק ישראל נקראים אדם "ואין אומות העולם קרויין אדם".

הרב אברהם יצחק הכהן (הרא"ה) קוק, מסביר את הדברים לצאן מרעיתו בצורה משכנעת: "ההבדל שבין הנשמה הישראלית, עצמיותה, מאווייה הפנימיים, שאיפתה, תכונתה ועמדתה, ובין נשמת הגוים כולם, לכל דרגותיהם, הוא יותר גדול ועמוק מההבדל שבין נפש האדם ונפש הבהמה". מה יש להוסיף על הדברים הנלבבים האלה?

כל גדולי ההלכה מחזיקים בתפישה הזאת. רק לשם הדגמה, הנה ההסבר של רבי יהודה ליווא בן בצלאל (המהר"ל): "שלמות הבריאה שהוא לאדם בפרט, הוא לישראל ולא לאומות". לכן, הוא מוסיף: "מדרגת ישראל בערך אל האומות, כמדרגת האדם אל בעלי חיים בלתי מדברים".

ואם כך הם פני הדברים, מדוע אם כן נטפלים פוליטיקאים ואחרים המתיימרים להיות שומרי חוק לרב הנערץ על הציונות הדתית? הרב ה"נאור" הרי לא המציא את הגלגל, הוא רק תלה את הכביסה המונותאיסטית המלוכלכת בראש חוצות. הואיל והפוליטיקאים הפופוליסטים מתהדרים בבגדים המלוכלכים בהופעותיהם המתוקשרות ובכל אירוע מזדמן (עיין ערך: יהודית דמוקרטית), הרי שהרב משול בעיניהם למי שמוציא דיבתם רעה.

אשר על כן צריך לומר בפה מלא: הטומאה המוסרית מצויה בתורות המונותאיסטיות החשוכות. ועד שיבינו כל אותם המתיימרים להיות בני תרבות, הן באזור הזה והן בעולם כולו, לא נראה אור בקצה המנהרה.
*
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 4 ביולי 2011

***
For English, press here
For French, press here

_______________

כל הפרטים