סלמאן מצאלחה
ב. מיכאל ||
בריוני הבית הפוסט־יהוד
בתדהמה כעוסה מתייחסים יהודי ישראל אל עיקשות הפלסטינים למרוד בכובשיהם. אנחנו רותחים מזעם וסמוקים מעלבון כשערבי — יצור נחות מזֶרַע שִפְחָה ופִראֵי מִדְבָּר — מסרב להודות לאלוהיו על הזכות שהוענקה לו להירמס תחת מגפינו. שהוא מעז להרים קול, להרים אבן, להרים נשק, להרים נס־מרד. שהרי, כידוע, הזכות לעשות את כל אלה שמורה רק לנו. רק למי שנולד לאם הנכונה, או טופל בידי כוהני האל הנכון. כי זאת, רק זאת, הצלחנו ללמוד מהמיתוסים (המשוכתבים) של מרידותינו אנו בכובשים אכזרים.
האינטרסים הבלתי יהודיים משַמרים, האינטרסים היהודיים – מהפכניים. הראשונים מכוונים לשמירת הקיים, האחרונים – ליצירת החדש, לשינוי-ערכים, לתיקון ובנין. …
הטרגדיה הישראלית־הפלסטינית היא סימפוניה נדל"נית קקופונית בלתי גמורה, הנובעת בעיקר מתפישות מנוגדות של המושג "מולדת", החוסמות כל אפשרות להסדר מוסכם בעתיד הנראה לעין...
פלסטין וירושלים חשובות כקליפת השום מבחינה דתית בעיני הזרם השיעי באיסלאם. השיעים לא מייחסים שום משמעות דתית לירושלים, ולא למסגד אל־אקצא.
אֲנִי לֹא פּוֹחֵד מִכְּנֵסִיּוֹתֶיךָ
יֵשׁ אוֹמְרִים כִּי בְּאֵשׁ הָעוֹלָם יִגָּמֵר, 
נֹאמַר הַנְּשָׁמוֹת בָּעִיר הַזּוֹ מוֹנוֹת עֲשָׂרָה מִלְיוֹן,