סלמאן מצאלחה

הילדה מעזה

הַיַּלְדָה מֵעַזָּה 
בּוֹנָה קִנֵּי צִפֳּרִים
מִנּוֹצוֹת הַיָּם. 
וְהָעוֹמֵד מֵאֲחוֹרֵי הַחוֹמָה 
מַסְתִּיר בְּעֵינָיו מַחְרֹזֶת 
מֵעֲלֵי זִכָּרוֹן. 

בַּחֲלוֹף הָרְחוֹב 
מִתַּחַת לְצַעֲדֵי הַבַּר, 
אַגָּדוֹת בּוֹקְעוֹת בַּקִּנִּים. 
יְלָדִים מִתְרוֹצְצִים
בְּתוֹךְ צֶבַע הַדִּמְדוּמִים.
לוֹקְטִים אֶת הַקּוֹל הַחֲרִישִׁי
מֵחוֹלוֹת הַמִּדְבָּר. 

לְעֵת עֶרֶב, 
הַמַּחְרֹזֶת נִפְרֶמֶת מִן הָעֵינַיִם, 
מַרְטִיבָה אֶת דֶרֶך הַיָּם.
הַלַּיְלָה שׁוֹלֵחַ אֶת הַחִיּוּךְ
אֶל הַגָּלוּת. 
הַמְּשׁוֹרֵר,
אֶת נִשְׁמָתוֹ נוֹפֵחַ.


מתוך: ריש אלבחר (נוצות הים), הוצאת זמאן, ירושלים 1999

***

לערבית, לחץ כאן.
לאנגלית, לחץ כאן.
לצרפתית, לחץ כאן.
לגרמנית, לחץ כאן.

כל הפרטים

סלמאן מצאלחה || 

הקרב על העיר העתיקה

לא קשה לומר, כי האינתיפאדה הבאה תפרוץ במהרה בימינו. גם שם יש לה כבר: "אינתיפאדת אלקודס". חסד משמיים זומן לפלסטינים בבחירות האחרונות בישראל ונתניהו עלה לשלטון, וכך ניצבו הפלסטינים אל מול האמת הישראלית כפי שהיא. בגבעת הקפיטול הישראלית לא קיימת יותר אותה חבורה של פולטיקאים ומדינאים ממולחים שהיו מסוגלים למכור אפילו חול לסעודים, מים למצרים ובקלאווה לסורים. עכשיו ניצבת ההנהגה הפלסטינית מול האמת הפשוטה. ירצו, יאכלו אותה; לא ירצו, גם יאכלו אותה. וכשהפלסטינים יאכלו אותה, גם הישראלים יאכלו מרורים, שלא לדבר על המזרח-התיכון. כך הולכת ממשלת ישראל ותופסת לה נישה מאוד מסוכנת, ממשלה זו הפכה לפצצה מתקתקת, שחובה לנטרל אותה במהרה.

כל הפרטים

הנוסטאלגיה כמחלה

סלמאן מצאלחה

הנוסטאלגיה כמחלה

נתחיל בחדשות הטובות: זוהה הנגיף התוקף את מוחו של האדם במצב של חולשה המתרחשת בזמן ובמקום. לנגיף הזה ניתן שם הקוד: נוסטאלגיה. אולי אין זה המקום לרדת לעובי הקורה בבירור תולדותיו של הנגיף, אבל כבר עכשיו אפשר לקבוע בודאות: נוסטאלגיה ואמפוטנציה הולכות יד ביד.

צאו וראו את כל אלה המתרפקים על עבר לוט בערפל כרונולוגי כבד. בחינה מדוקדקת של מצבם תצביע על אי-נוחות של קיומם כאן ועכשיו. אי-נוחות זאת יכולה להיות אנדיבידואלית, והיא יכולה להיות גם שבטית ולאומית. המילון יאמר שהמושג מקורו ביוונית: (נוסוס = מחלה + אלגוס = כאב), ויסביר את המונח בעברית של ימינו כגעגועים עזים לבית, למולדת או לעבר. ובכן, האם די בכך? כמובן שלא. הנוסטאלגיה היא מחלה כי היא זכרון סלקטיבי של אדם ושל עם. האם אי מי מכם רבותי מעלה בדמיונו כל געגוע לאיזה חצבת עברית ראשונה, או שמץ של כיסוף כלשהו לאיזה שחפת מן הימים ההם, שלא לדבר על עגבת תיכונה?

זכרונות של עגבים דוקא יש, והרבה. כשגבר או אישה מזדקנים (אין זה משנה אם הם באים בימים או שזהו רק מצב נפשי, גם אין זה משנה אם הם משתייכים לעם ישראל, או שמא הם נמנים על בני ישמעאל), רק תפארת הנעורים עומדת מול עיניהם, תפארת ה"היו זמנים". החולשה ה"אורגאנית" יוצרת ואקום מפחיד, אז מה עושים? התשובה היא: בשביל מה יש זכרון, אם לא למטרה הזאת? וכך רבותי, תפארות העבר אינן קיימות אלא במוחותיהם הקודחים של אימפוטנטים מאונס.

ועם הנוסטלגיה האינדבידואלית הזאת עוד אפשר להסתדר איכשהו. לא כך המצב עם נוסטאלגיה קיבוצית, כלומר לאומית. יהיו כאלה שיתמהו, היש חיה כזאת? ובכן, ישנה חיה כזאת, ועוד איך ישנה. אל הערכה הנוסטאלגית שהמילון מספק אפשר להוסיף עוד אי אלה בונבונים, ליתר דיוק "בּומבּ-ונים": געגועים למיתוסים, לאידיאות או אל ערכים מן העבר הרחוק, וכאן הדבר מתחיל להיות מסוכן, כי אז הופכת הנוסטאלגיה להיות האמא החוקית של הפונדמנטליזם. כאשר עמים מואסים בהווה המורכב ולא רואים כל זיק של תקווה לעתיד, ובמלים אחרות, כאשר אינם יכולים להעביר את הנוסטאלגיה ממשבצת העבר למשבצת התקווה לעתיד, או אז עולים על הדרך המובילה אל העבר החשוך, אל החור השחור שקשה, אם לא בלתי אפשרי להשתחרר ממנו.

המלחמה בנוסטאלגיה לאומית עוברת דרך יצירת ההווה כנוסטאלגיה עתידית, או לחלופין, את העתיד כהווה שראוי להתקיים כאן ועכשיו. בסופו של דבר, רק החיים כאן ועכשיו ואולי התקווה לעתיד יביאו מזור לתחלואי הנוסטאלגיה הפונדמנטליסטית. הנוסטאלגיה הלאומית הופכת להיות פולחן העבר ופולחן ערכי העבר, פולחן של זמנים ומקומות, ולא של האדם באשר הוא כזה. זמנים היסטוריים ומקומות היסטוריים של האבות המייסדים. פולחן האבות המיתולוגיים האלה סופו שיכרה קבר לבנים, ודי לחכימא. לא מלכות השם ומלכות ישראל, כמאמר עמים אחדים, ולא האיסלאם הוא הפתרון, כמאמר עמים אחרים, יביאו להגלדת הפצעים של כאן ועכשיו.

כל עוד העמים שרויים בצער עצמי, הווה אומר אימפוטנציה רוחנית, הרי שהם זוכרים רק את עצמם בלבד, ורק זיקפתם הלאומית שלהם לבדה עומדת לנגד עיניהם. כל החוויות הקיומיות שלהם הן חוויות אגוצנטריות שמשכיחות מלבם את הטוב הקיים על הארץ, והקיים גם בכוח בעמים אחרים, גם אם הם שכנים המתגוררים באותו בית דירות שנקרא "ארץ ישראל" מחד, ופלסטין מאידך. רק ע"י נטישה של אגואיזם לאומי, הניזון מעבר מיתולוגי, נסללת הדרך אל השלווה האמיתית. ואיש תחת גפנו לא תהיה רק סיסמה של משוררים הוזים בוואקום האין-אונות העכשווי, אלא אורח חיים לעתיד אחר.

על שום כך, יש להכריז מלחמת חורמה נגד הנוסטאלגיה החשוכה הזאת. יש לעקור את העבר ופולחן העבר מן הלב. ובמלים אחרות, לבטל את העבר כמשהו ערכי שראוי שיתקיים בימינו. רק בשעה מופלאה זאת של ביטול העבר בנפשו של עם כזה או אחר יוכל אורו הרוחני, ולא רק הרוחני, של העתיד לזרום אל תוכם של עמים ולמלאם בשימחה. רק אז ילכו כולם, גם ערבים וגם יהודים, זקופי קומה.

_______________

המאמר התפרסם בשבועון ”כל העיר“, 26 באפריל, 1996

***

כל הפרטים

על הכבוד הערבי האבוד

סלמאן מצאלחה

על הכבוד הערבי האבוד

המונהח "כראמה", כבוד בערבית, הוא מונח חדש יחסית, ואין הוא קיים כלל בהיסטוריה הערבית, לא הקדומה ולא של ימי הביניים.

"כראמה" במקור הינו מונח המצביע על מעשה נסים, כגון ריפוי, ושבוצע ע"י חסידים וצופים מוסלמים שנחשבו לבעלי רמה רוחנית גבוהה. אך לא למשמעות הארכאית הזאת מתכוונים כאשר מדברים על ה"כראמה" הערבית. כי הרוח הפכה מזמן למשהו ארכאי בעולם הערבי. ה"כראמה" בהוראתה החדשה, משולה בעצם לארגון גג, המכיל בתוכו מספר מרכיבים שכל פגיעה במי מהם תיחשב לפגיעה בכבוד.

בין המרכיבים האלה אפשר למנות: "מרואה" - גבריות; "ערצ'" - כבוד האישה (בהוראה מינית בלבד), "ארצ'" - אדמה; "עז" - עוז; "נסב" - ייחוס. הכוח, בין השאר, נמהל עם נדיבות וסלחנות - "כרם", או "לסלוח מעמדה של כוח", כמאמר הפתגם הערבי. תכונה זאת הופכת להיות אחד התארים של האלוהים בתודעה האיסלאמית.

אך הערך שיכול לענות על כל אלה, והוא אולי המהותי מבין כולם, זהו ערך החירות, חירות האדם וכל מה שהיא אוצרת בתוכה. החירות לא רק שלי, אלא אולי חשוב מכך, חירותו של האחר. פעם הידהד, ברחבי הממלכה הערבית, קולו של מנהיג אומה: "כיצד זה שיעבדתם את בני האדם, כאשר הוריהם ילדום לחופש?"

רק כך, כאשר הערך של החירות הוא במרכז, מקבל מושג הכבוד את משמעותו השלמה.

מדוע כבודנו הערבי נרמס, ומי האחראים לכך?
לא קל לענות על השאלות המכובדות האלה. אך אם נעיף מבט על תמונות מספר שעלו ממלחמת המפרץ, אולי נוכל לתפוס קצה חוט שיובילנו לתשובה, אם לא מלאה, אזי לפחות חלקית.

תמונה אחת היא תמונת כניעתם של החיילים העיראקים, ובעצם התמונה של החיילים הנושקים לידי ולרגלי חייל אמריקאי. תמונה שניה היא תמונת החיילים שנכנעים ומיד מריעים לבוש (ששעה אחת קודם לכן היה שליחו של השטן בעיניהם). והתמונה השלישית היא של טורי השריון המוכה במנוסתו מכווית, ומה שהוא חשף - ביזה של תכשיטים, מכשירי אלקטרוניקה, צעצועי ילדים, ואף צלחות חרסינה.

כל ערבי המכבד את עצמו חייב לעמוד אל מול התמונות האלו ולתהות על מקורה של התופעה. אפשר לנהוג כמנהגה של בת יענה ולטמון את הראש בחול. מי שיבחר בדרך זאת ימצא הרבה מאוד חול שיכסה את ראשו ואת גופו. החום שייפלט מן החולות הערביים המתלהטים, יעניק, לבטח, הרגשה של בית חם. אולם חמימות זאת תתפזר לכל עבר עם כל משב רוח (אם תרצו, סופה) במדבר. אבל אפשר גם אחרת. לא עוד מלאכת טיוח של עובדות ואמיתות, כי הכבוד הוא גם לדבוק באמת. הכבוד הוא גם להכות על חטא.

בשלוש התמונות האלה חבויה ההוראה האבודה של ה"כראמה" הערבית. צבא הבוזז צעצועי ילדים וצלחות חרסינה הוא צבא שלא יכול לנצח. צבא כזה הוא צבא שהובס עוד לפני שהספיק לירות ירייה אחת.

ומדוע החיילים האלה משפילים את עצמם בצורה כזאת?
הם עושים את זה מפני שהם לא התחנכו או לא חונכו על שמירת ערך חיי האדם. זה עלול לקרות לכל החיילים של כל העמים אם לא יחונכו על שמירת ערכי האדם.
החיילים האלה, כבודם נרמס גם קודם לכן, אף עוד לפני הפלישה לכווית. הם גדלו והתחנכו במשטר של טרור ופחד, וכבודם נרמס בארצם הם עוד בטרם יישלחו לרמוס את כבודם של הכוויתים.

אין חיץ שיפריד בין משפיל למושפל. מי שאנס, הרס והשפיל בכווית, הפך בעצמו מעצם מעשהו לאדם שפל, וההשפלה כבר נטבעה בו. כל חייל בכל עם ובכל מקום, אם באסיה ואם באירופה, אם באפריקה או באמריקה, אם בכווית או בשכם, בחברון ובעזה, שמבצע מעשים של השפלת אדם כלשהו, לא ייתכן שיהיה קיים אצלו שום מושג על כבוד.

חייל שכבודו לא נרמס קודם לכן, לא היה מריע לבוש מיד עם כניעתו. חייל שכבודו היה עמו קודם לכן, היה נכנע ויושב בשקט.

ומי אחראי לרמיסה של הכבוד הערבי?
בנוסף על גורמי החוץ למיניהם השגורים בפי כולם, יש לתלות את האשמה ככתם על מצחם של האוחזים ברסן השלטון בעולם הערבי מהאטלנטי עד הפרסי.

ראשי השבטים הערביים, הקרויים ראשי מדינות, משליטים טרור ופחד על אזרחיהם. הם שוללים מן ההמונים הערביים את חירותם, ובכך בעצם הם שוללים מהם את כבודם. כל שלטון של עריצות, בכל מקום בעולם, שולל בעצם את כבוד האדם. כל שלטון כזה הוא שלטון מובס, כי חירות האדם חזקה היא מכל קלגס.

מי עוד אחראי לרמיסה של הכבוד הערבי?
אלה הם המשכילים והאינטלקטואלים הערבים הרואים חצי תמונה ותולים את כל האסונות הנוחתים על העמים הערביים בגורמים חוץ-ערביים. אינטלקטואלים ערביים שלא זועקים נגד הפשעים שבוצעו בכווית בידי צבא ערבי, ושלא זועקים נגד הפרות זכויות האדם בארצותיהם, אינטלקטואלים המעדיפים להסתודד תחת כנפי שליטים עריצים, במרוקו ובעיראק, בדמשק ובריאד, ולהעדיף טובות הנאה חומריות זמניות על פני ערכים הומניים אוניברסאליים ונצחיים, אחראים הם, לא פחות, להמשך רמיסתו של הכבוד הערבי.
***

המאמר התפרסם בעתון "הארץ", 27 במארס, 1991
*
עוד באותו נושא, מאת המחבר:
בעברית:
"רצח לשם כבוד", הארץ, 27 באוקטובר 1995 "הגבר הערבי הוא הבעיה; האישה היא הפתרון", אילאף, 2004
"קודש הקודשים הערבי", הארץ, פברואר 2010

בערבית:
"על כבוד ותועבה", כל-אלערב, יולי 1994 "מדוע הגבר הערבי רוצח את האישה?", אילאף, יולי 2005

______

כל הפרטים

 

סלמאן מצאלחה

צפירת הרגעה

מזמן לא צחק אמיר צחוק בריא כל כך, לא כל שכן למשמע הודעה מטעם פיקוד העורף. כשזרועותיו פעלו בכל החזיתות הוא למד על בשרו, על בשרה של הארץ, את משמעות ההוויה היהודית. ככל שהרבה לענות אותה, כן רוותה נחת וכן פרצה ביללות שמחה שפילחו את הדממה.

כל הפרטים