תומכי אסד מתהלכים בקרבנו:

הזוועות מעבר לגבול לא מעוררות כאן סלידה ושאט נפש. נהפוך הוא, יש שממשיכים לארגן כינוסי תמיכה בקצב מדמשק.

סלמאן מצאלחה || 

סוריה האחרת

”ההרג הנמשך של אלפי אזרחים סורים מעורר תחושה של שאט נפש”, נכתב באחת הכרזות שנשאו תושבי עיירה בצפון סוריה בהפגנות נגד משטר אסד. שנתיים חלפו מאז פרצה ההתקוממות בסוריה. עשרות אלפי הרוגים, מאות אלפי פצועים ויותר ממיליון פליטים גבתה המלחמה האכזרית שמנהל המשטר נגד בני עמו התובעים חופש. בניסיון להכניע את המתקוממים הוא לא היסס להפעיל את חיל האוויר ולשגר סקאדים אל הערים הסוריות.

מזלם של הסורים לא שפר עליהם - ארצם אינה עשירה בנפט. המערב, שמיהר לשלוח את מטוסיו לסייע בהפלת קדאפי, צופה בזוועות המתרחשות בסוריה בלא לנקוף אצבע. גם העולם המכונה ”ערבי” אינו עושה מאומה. זה עולם הדומה יותר לערימה של פגרים השקועים כל אחד בבוץ ובצחנה שהוא עצמו יצר.

שנתיים חלפו, והמדינה הזאת ממשיכה להיקרע לגזרים. סוריה, בדומה לעיראק, לא תשוב להיות המדינה שהיתה. שנתיים של הרג והרס לא נמחים בהינף הצהרות או בוועדות פיוס. קל וחומר כאשר מדובר באזור מפולג מבחינה דתית ועדתית, ובתרבות שחסר בה העיקרון של ”חשבון נפש”.

דומה, כי בסוריה השמש זורחת, השיטה פורחת והשוחט אסד ממשיך לשחוט בלי חשש שמישהו יקום לעצור בעדו. עוד בראשית ההתקוממות הסורית טען אסד שהמצב בסוריה שונה מזה שבשאר העולם הערבי, וכי סוריה איננה מצרים או תוניסיה. אסד ידע מה הוא שח, כי משטרו, בשונה מאלה של מצרים ושל תוניסיה, נשען על הנאמנות השבטית של זרועות הביטחון שלו, ותו לו. מפלגת הבעת, שהחזיקה בשלטון עשרות שנים, נשאה בראשית דרכה את דגל הלאומיות הערבית. אולם במהרה היה הדגל הזה, עם ההפיכה שביצע אסד האב, למסווה שנועד להסתיר את מהותו השבטית־עדתית של המשטר.

ההתקוממות בסוריה לא פרצה על רקע דתי או עדתי, ועדות לכך אפשר למצוא בכרזות שנשאו המתקוממים נגד אסד. על עומק הניכור בין העם למשטר, אפשר ללמוד מהתואר שהוסיפו התושבים המפגינים לשם העיירה שלהם, כפר נבל שבצפון סוריה - ה”כבושה”. את זעמם הפנו גם נגד האופוזיציה, הערבים ושאר העולם: ”הלאה המשטר והאופוזיציה, הלאה האומה הערבית והמוסלמית, הלאה מועצת הביטחון, הלאה העולם, הלאה כל דבר!”, כתבו על כרזה מ–14 באוקטובר 2011.

וכשכולם חיכו שההתקוממות תגיע לעיר חאלב וזו איחרה לבוא, מצאו אנשי העיירה דרך מיוחדת להקניט את תושבי חאלב בכרזה שבה נכתב: ”חאלב לא תעמוד זקופה אפילו אם תיקח ויאגרה”. הם הרחיקו לכת ויצאו עם כרזות הקוראות למשטר לשלוח טנקים לעיירה שלהם, כדי להקל על אנשי חומס הנתונים במצור. ולכל אלה שניסו להדביק אופי עדתי להתקוממות השיבו בכרזה: ”אני דרוזי ועלאווי, סוני וכורדי, אסמאעילי ונוצרי, יהודי ואשורי... וזוהי מהפכה למען כל הסורים”. משום מה, הקולות הללו של סוריה האחרת לא קיבלו את המקום הראוי להם בתקשורת שלנו.

הזוועות מעבר לגבול לא מעוררות כאן סלידה ושאט נפש. נהפוך הוא, יש שממשיכים לארגן כינוסי תמיכה בקצב מדמשק. כנס כזה נערך בתחילת החודש במועדון מק”י בכפר יאסיף. בכנס נכחו מזכ”ל מק”י מוחמד נפאע, חברי מק”י ואחרים שנאמו והצביעו, כהרגלם בקודש הקומוניסטי, על המזימות האימפריאליסטיות. עסאם מחול, ח”כ לשעבר מטעם מק”י, הכריז בכינוס: ”משולש העמידה האיתנה בסוריה הכולל את העם, הצבא וההנהגה, הוא הערובה להכשלת התוכנית האמריקאית ליצור מזרח תיכון בדמותה”.

דומה, כי שאט נפש איננו תחושה חזקה דיה, כדי להביע את עומק התיעוב מתומכי אסד המתהלכים בקרבנו.
*
פורסם: דעות-הארץ, 13.3.2013

***
For English, press here