שלילת הישראליוּת

הרבה מי־ביבים דתיים ולאומיים זרמו בנחלי המדינה מאז קומה. דומה כי היום יש הסכמה מקיר אל קיר על שלילת הישראליות, הן בקרב היהודים והן בקרב הערבים…

סלמאן מצאלחה || 

ישראליוּת - אין חיה כזאת

כולם בוודאי יסכימו שישראל היא מדינה לא נורמלית. אולי היא גם אחת המדינות המצחיקות בעולם. שכן, אין עוד מדינה הבורחת כמו מאש מהגדרת תושביה כשייכים לה מבחינה לאומית. לאחרונה אף הגדיל בית המשפט העליון לעשות, כשחזר והדגיש בפסיקתו כי ”לא הוכח בקריטריונים אובייקטיביים דבר קיומו של לאום ישראלי”. בשל כך הוא דחה את עתירתה של עמותת ”אני ישראלי”, שתבעה לרשום את הלאום הישראלי במרשם האוכלוסין.

העליון מבסס את פסיקתו, בין השאר, על אדני הציונות: ”התפישה כי יהדות אינה רק השתייכות דתית אלא השתייכות לאומית היא אבן יסוד של הציונות”, בלשונו של השופט עוזי פוגלמן. בכך חוזר השופט ומחדד את הסתירה בין הלאומיות הציונית, שהיא בת מאה שנים, לבין הדת היהודית, בת אלפי השנים. עוד הדגיש השופט, בצדק, כי ”אדם אינו יכול להשתייך לשני לאומים”. אכן, אדם נולד ללאום מסוים ואינו יכול לשנותו חדשות לבקרים. מההיגיון הבריא הזה, אם הולכים אתו עוד צעד קדימה, נובעת מסקנה מרחיקת לכת: מי שמשתייך ללאום היפני, הרוסי או האתיופי, למשל, אינו יכול בו בזמן להשתייך לעוד לאום. הדבר נכון גם אם הרוסי או האתיופי, נניח, מתגיירים. הם ימשיכו להשתייך ללאום־המוצא שלהם - רק עם דת חדשה, המוכרת על ידי הרבנים ותו לא. הלוא כן?

השופטים גייסו גם את הציבור הערבי כדי לנמק את דחיית העתירה: ”אימוץ רשמי או אפילו בלתי רשמי, של המונח ’העם הישראלי‘ עלול, במקום להכליל את המיעוט הערבי מבחינה לאומית - להדיר אותו מבחינה אזרחית... בציבור הערבי רבים יימנעו, או אף יסרבו מפורשות, להגדיר עצמם כישראלים בשל ’חוסר הנייטרליות‘ הלאומית של שם זה, או פשוט מסיבות פוליטיות”. השופטים הנכבדים לא טרחו ללכת לערבים ולשאול את פיהם. תחת זאת, העדיפו לצטט שמות ”ערביים” כמו יעקובסון ורובינשטיין.

אבל השאלה הזאת עלתה עוד בראשית ימיה של המדינה. בימים ההם היו גם ערבים ”אַסְלים” ו”בּלדים” למהדרין, שדיברו מפורשות על השתייכותם ל”עם הישראלי”. על כך מספר לנו המשורר ראשד חוסיין שהיה חבר מפ”ם. במאמר משנות ה–50 הוא מדווח על כנס שלום יהודי־ערבי שנערך בווינה ב–1952. הסופר הערבי אמיל חביבי נעמד אז על בימת הוועידה והצהיר: ”אין בישראל שני לאומים, אלא ישנו עם ישראלי ותו לא... כיוון ששתי השפות, העברית והערבית, הן ממקור אחד, וכיוון ששני העמים, הערבי והיהודי, ממקור אחד, וכיוון שהעם היהודי, כלומר בני ישראל, הם הרוב, יש לקרוא לתושבי ישראל - יהודים וערבים - בשם: העם הישראלי”.

מי שהתנגד לתפישתו של חביבי היו ציונים מחד גיסא וערבים מאידך גיסא. ”ביום ההוא”, ממשיך חוסיין לדווח, ”נעמד ציוני ידוע, שלל מכל וכל את דבריו של חביבי והצהיר, כי בישראל ישנם שני עמים: ערבי ויהודי”. לא זו אף זו, סונט איש מפ”ם באיש מק”י: ”הנציגים הערבים הסכימו באותו יום עם דבריו של הנציג הציוני ודחו את דבריו של אמיל חביבי”.

הרבה מי־ביבים דתיים ולאומיים זרמו בנחלי המדינה מאז קומה. דומה כי היום יש הסכמה מקיר אל קיר על שלילת הישראליות, הן בקרב היהודים והן בקרב הערבים. ה”ישראליות” קיימת רק בשפה האנגלית, בדרכון שמנפיקה המדינה לאזרחיה. בעברית ובערבית אין חיה כזאת.

פורסם: דעות-הארץ, 27.10.2013

***
For English, press here