סלמאן מצאלחה
כדי לפתור את הסכסוך הישראלי פלסטיני יש לפנות לליבתו, כי שם, בליבה, הסכנה, ושם בליבה, גם הפתרון. דומה, כי ככל שהזמן חולף אנו חוזרים לנקודת האפס, לנקודה שבה הכל התחיל.
סלמאן מצאלחה ||
שתי מדינות, או לא כלום
שיחות השלום מתחדשות. אין דבר שלא נדוש שוב ושוב בדו־שיח של חירשים זה. צוותים מפה וצוותים משם יכתתו רגליהם עד אמריקה כדי לחזור ולעסוק באותה טחינת מים. אומרים לנו שיש קונסנזוס בינלאומי לפתרון של שתי מדינות. אומרים גם שלפתרון הזה יש רוב בקרב אזרחי ישראל ואזרחי פלסטין. אם כך הם פני הדברים, מדוע הפתרון הזה לא מתממש?
האמת היא שמדובר בחלומות באספמיה. בשני הצדדים אין רצון כן לפתור את הסכסוך, על כל מה שמתבקש מכך. המנהיגים, מפה ומשם, עסוקים במלאכת רמייה למען הישרדותם בשלטון. כדי להמשיך ולשלוט בהמונים הנבערים, ישראלים ופלסטינים כאחד, הם מוכנים למלא את גלי האתר בסיסמאות ערבות לאוזניים מערביות, ולחלוב מחמאות, ואכן הם זוכים בלא מעט מחמאות, מהדוד סם ובעלי בריתו. מתק סיסמאות השלום הוא מס שפתיים שנועד לרצות את דעת הקהל הבינלאומית. כך נהגו מנהיגי ישראל ופלסטין בעשורים האחרונים.
אך כדי לפתור את הסכסוך הישראלי פלסטיני יש לפנות לליבתו, כי שם, בליבה, הסכנה, ושם בליבה, גם הפתרון. דומה, כי ככל שהזמן חולף אנו חוזרים לנקודת האפס, לנקודה שבה הכל התחיל.
תוכנית חלוקת הארץ למדינה יהודית ומדינה ערבית, שנתקבלה באו”ם, לא הופנמה עד היום על ידי שני ה”עמים” המסוכסכים. כל צד ממשיך לטעון בתוקף לבעלות בלעדית עליה, ומתעלם מהמציאות שדורשת פתרון של שתי מדינות. הסירוב הזה מבטיח ליושבי הארץ עוד דם, עוד יזע ועוד דמעות.
מציאות זו היא אשר מנעה מדוד בן גוריון לכבוש את כל ארץ ישראל בתש”ח, אף שלגבי דידו קבלת תוכנית החלוקה היתה בגדר צעד טקטי בלבד. בשיחה עם חיים גורי באביב תש”ט הוא אמר לו, שכיבוש הארץ כולה היה מחייב ”או גירוש מאות אלפי ערבים, או קבלתם לתוכנו. הם היו הורסים את המדינה הצעירה מבפנים” (“מערכות”, גיליון 359).
הערבים לא קיבלו את תוכנית החלוקה, ואף שלחו צבאות כדי לטרפד את הקמתה של המדינה היהודית. הם הפסידו במלחמה ואיבדו עוד ועוד שטחים שהיו מיועדים למדינה הערבית לפי תוכנית החלוקה. הטיהור האתני שהתבצע במלחמה יצר את בעיית הפליטים.
בן גוריון לא רצה כאמור להמשיך בכיבוש כל חלקי ארץ ישראל. הוא השאיר את זה לעתיד לבוא: “כבשנו שטח גדול בהרבה מזה שנועד לנו לפי מפת החלוקה”, אמר לגורי, “יש לנו עבודה ענקית לשניים־שלושה דורות. אחר כך נראה. ההיסטוריה לא נגמרה עדיין”.
מדינה יהודית קמה, ועבודת ענק נעשתה בה. מדינה ערבית לא קמה, כי שום מנהיג ערבי לא רצה בה בימים ההם. השטחים נשארו בחסות ירדן ומצרים עד לפרוץ מלחמת ששת הימים, שבה נכבשו כל חלקי ארץ ישראל.
היום חזרנו לנקודת ההתחלה. הסכסוך מוצג כמאבק על הארץ בין שתי תנועות לאומיות. אך, הצגה זו רחוקה מאוד מן המציאות. הפונדמנטליסטים, הן בישראל והן בפלסטין, קפצו מעל המשוכה הלאומית ושקעו בתוך הביצה הדתית, השורצת אגדות ומיתוסים א־היסטוריים. וככל שישראלים ופלסטינים נשבו על ידי העבר הדתי המדומיין, כן איבדו כל קשר עם ההיסטוריה וסיבכו את הארץ על יושביה.
ובכן, במקום לחפש נקודות זכות בדעת הקהל הבינלאומית, על מנהיגי שני העמים לומר אמת לעמיהם שלהם, ובשפתם. והאמת המרה היא, שאם לא יהיו כאן שתי מדינות לאום, על כל המשתמע מכך, לא תהיה כאן אף מדינה ולא יישאר שום לאום.
*
פורסם: דעות-הארץ, 30.07.2013
*
For English, press here
האמת היא שמדובר בחלומות באספמיה. בשני הצדדים אין רצון כן לפתור את הסכסוך, על כל מה שמתבקש מכך. המנהיגים, מפה ומשם, עסוקים במלאכת רמייה למען הישרדותם בשלטון. כדי להמשיך ולשלוט בהמונים הנבערים, ישראלים ופלסטינים כאחד, הם מוכנים למלא את גלי האתר בסיסמאות ערבות לאוזניים מערביות, ולחלוב מחמאות, ואכן הם זוכים בלא מעט מחמאות, מהדוד סם ובעלי בריתו. מתק סיסמאות השלום הוא מס שפתיים שנועד לרצות את דעת הקהל הבינלאומית. כך נהגו מנהיגי ישראל ופלסטין בעשורים האחרונים.
אך כדי לפתור את הסכסוך הישראלי פלסטיני יש לפנות לליבתו, כי שם, בליבה, הסכנה, ושם בליבה, גם הפתרון. דומה, כי ככל שהזמן חולף אנו חוזרים לנקודת האפס, לנקודה שבה הכל התחיל.
תוכנית חלוקת הארץ למדינה יהודית ומדינה ערבית, שנתקבלה באו”ם, לא הופנמה עד היום על ידי שני ה”עמים” המסוכסכים. כל צד ממשיך לטעון בתוקף לבעלות בלעדית עליה, ומתעלם מהמציאות שדורשת פתרון של שתי מדינות. הסירוב הזה מבטיח ליושבי הארץ עוד דם, עוד יזע ועוד דמעות.
מציאות זו היא אשר מנעה מדוד בן גוריון לכבוש את כל ארץ ישראל בתש”ח, אף שלגבי דידו קבלת תוכנית החלוקה היתה בגדר צעד טקטי בלבד. בשיחה עם חיים גורי באביב תש”ט הוא אמר לו, שכיבוש הארץ כולה היה מחייב ”או גירוש מאות אלפי ערבים, או קבלתם לתוכנו. הם היו הורסים את המדינה הצעירה מבפנים” (“מערכות”, גיליון 359).
הערבים לא קיבלו את תוכנית החלוקה, ואף שלחו צבאות כדי לטרפד את הקמתה של המדינה היהודית. הם הפסידו במלחמה ואיבדו עוד ועוד שטחים שהיו מיועדים למדינה הערבית לפי תוכנית החלוקה. הטיהור האתני שהתבצע במלחמה יצר את בעיית הפליטים.
בן גוריון לא רצה כאמור להמשיך בכיבוש כל חלקי ארץ ישראל. הוא השאיר את זה לעתיד לבוא: “כבשנו שטח גדול בהרבה מזה שנועד לנו לפי מפת החלוקה”, אמר לגורי, “יש לנו עבודה ענקית לשניים־שלושה דורות. אחר כך נראה. ההיסטוריה לא נגמרה עדיין”.
מדינה יהודית קמה, ועבודת ענק נעשתה בה. מדינה ערבית לא קמה, כי שום מנהיג ערבי לא רצה בה בימים ההם. השטחים נשארו בחסות ירדן ומצרים עד לפרוץ מלחמת ששת הימים, שבה נכבשו כל חלקי ארץ ישראל.
היום חזרנו לנקודת ההתחלה. הסכסוך מוצג כמאבק על הארץ בין שתי תנועות לאומיות. אך, הצגה זו רחוקה מאוד מן המציאות. הפונדמנטליסטים, הן בישראל והן בפלסטין, קפצו מעל המשוכה הלאומית ושקעו בתוך הביצה הדתית, השורצת אגדות ומיתוסים א־היסטוריים. וככל שישראלים ופלסטינים נשבו על ידי העבר הדתי המדומיין, כן איבדו כל קשר עם ההיסטוריה וסיבכו את הארץ על יושביה.
ובכן, במקום לחפש נקודות זכות בדעת הקהל הבינלאומית, על מנהיגי שני העמים לומר אמת לעמיהם שלהם, ובשפתם. והאמת המרה היא, שאם לא יהיו כאן שתי מדינות לאום, על כל המשתמע מכך, לא תהיה כאן אף מדינה ולא יישאר שום לאום.
*
פורסם: דעות-הארץ, 30.07.2013
*
For English, press here
0 ת ג ו ב ו ת:
הוסף רשומת תגובה