סלמאן מצאלחה
כך היה עם הקצב מבגדד, שהתחבא במרחב השבטי שלו, וכך הדבר עם הקצב מדמשק. מאות אלפי הרוגים ופצועים סורים, מיליוני פליטים והרס טוטלי של ערים לא מזיז לו כהוא זה….
סלמאן מצאלחה ||
המאפיה השבטית
”מה יהיה בסוריה?” שאלתי את פואז, מוסיקאי סורי גולה שפגשתי באחרונה בפריז. ”האמת היא שאינני יודע”, הוא ענה בקיצור, ולא נראה כמי שמוראות מלחמת האזרחים פוגמות בשמחת החיים שלו. כשביתו נפגע הוא מצא מקלט עם עשרות אזרחים אחרים בחמאם טורקי ישן בלב העיר העתיקה של חלב. שם, באחת מפינות המבנה סידר לעצמו סטודיו, והחליט לעבוד על תיעוד המוסיקה המסורתית והסופית הסורית. ”אני מוסיקאי”, הוא אומר, ”זו תרומתי לדורות הבאים, בתקווה לימים טובים יותר”.
לפני כחצי שנה, כשההפגזות התחילו להתקרב, פואז החליט לעזוב סופית. בעיניו גם למשטר וגם לאופוזיציה אותה צורת מחשבה. ”לא מספיק להיפטר מראשי המשטר”, הוא אומר בפסקנות, ”צריך להיפטר מכל המנטליות השלטונית הזאת”. בדרכו החוצה ראה את ההרס: ”אני נוסע עשרות קילומטרים ומחלון האוטו נשקף ההרס. עשרות קילומטרים של בתים הרוסים. אי אפשר לתאר את זה במלים, צריך לראות בעיניים כדי לעמוד על גודל החורבן הסורי”.
אכן, בדיקטטורות השבטיות והעדתיות הערביות אין ערך למדינה ואין ערך לעם. במקום שבו הנאמנות לשבט או לעדה גוברת על כל השתייכות אחרת, לא יכול לקום אדם, להרגיש שהוא עם או מדינה, להתחיל ללכת ולהתנהג בהתאם. בדיקטטורה שבטית המדינה יכולה ללכת לעזאזל, מאות אלפי בני אדם יכולים להיקבר ומיליונים יכולים להיעקר ולהתפזר לכל עבר - כל זה לא עושה רושם על ראש השבט. חשבון נפש אינו בא בחשבון במבנה החברתי השבטי הזה, משום שכל חשבון נפש כזה נתפש כחולשה, שתביא בסופו של דבר לוויתור על השלטון ועל ההגמוניה השבטית על המדינה ועל משאביה.
גם המונח הערבי ”דַּוְּלָה”, המקביל למדינה, שואב את הוראתו מן המסורת השבטית. ה”דַּוְּלָה” היא ירידת קרנו של שבט אחד ועליית קרנו של שבט אחר. הדבר תמיד היה כרוך בשחיטה המונית של בני השבט המפסיד ושל בעלי בריתם. דיקטטורים מן הסוג הזה חיים בפחד מתמיד. לכן, הם מפקידים את עמדות המפתח, הן הצבאיות והן הכלכליות, בידי החוג השבטי המצומצם: בנים, אחים, דודים, בני דודים וכו‘. תבוסות צבאיות של הדיקטטור הערבי לא עושות עליו רושם, אין סכנה לוועדות חקירה ממלכתיות. כל עוד הוא נשאר בחיים הוא יכריז על ניצחונו ועל סיכול ”המזימה האמפריאליסטית והציונית” להפילו.
כך היה עם הקצב מבגדד, שהתחבא במרחב השבטי שלו, וכך הדבר עם הקצב מדמשק. מאות אלפי הרוגים ופצועים סורים, מיליוני פליטים והרס טוטלי של ערים לא מזיז לו כהוא זה. שכן בראשם של דיקטטורים מן הסוג הזה מקובע העיקרון ”המדינה זה אני”, ובתרגום לערבית סורית של חסידיו השוטים של הדיקטטור: ”אל־אסד או תח’רב אל־בלד” (או אסד או שתיחרב הארץ לעד).
מי שעומד בראש המאפיה השבטית לא משנה את דרכו. כל קיומו מבוסס על השלטת טרור. כל התרופפות במערכות ההפחדה מביאה לקץ השלטון, ועלולה להביא לקצו הפיסי. הדיכוי האכזרי מובנה במשטר במבנה חברתי כזה.
אסד, ככל דיקטטור בדמותו, ויתר על הנשק הכימי־אסטרטגי משום שהחרב הונחה על צווארו. כלפי פנים הוא מציג את זה כניצחון בסיכול מזימה ”אמפריאליסטית” להפיל את משטרו ה”אנטי־אמפריאליסטי”. בעיניו, המשך שלטונו חשוב יותר מכל דבר אחר. חשוב אף יותר מהמדינה הסורית והאזרחים הסורים שהוא קוטל בלא ניד עפעף.
בעתיד הנראה לעין נהיה עדים לשיח ערבי חדש. כולם ידברו על זכות השיבה של הפליטים הסורים למולדתם. אני בספק אם הם יוכלו לשוב לבתיהם, שלא נותר מהם זכר.
זהו מזרח תיכון ישן. מזרח תיכון רע לתפארת.
*
פורסם: דעות-הארץ, 15.10.2013
---
For English, press here
לפני כחצי שנה, כשההפגזות התחילו להתקרב, פואז החליט לעזוב סופית. בעיניו גם למשטר וגם לאופוזיציה אותה צורת מחשבה. ”לא מספיק להיפטר מראשי המשטר”, הוא אומר בפסקנות, ”צריך להיפטר מכל המנטליות השלטונית הזאת”. בדרכו החוצה ראה את ההרס: ”אני נוסע עשרות קילומטרים ומחלון האוטו נשקף ההרס. עשרות קילומטרים של בתים הרוסים. אי אפשר לתאר את זה במלים, צריך לראות בעיניים כדי לעמוד על גודל החורבן הסורי”.
אכן, בדיקטטורות השבטיות והעדתיות הערביות אין ערך למדינה ואין ערך לעם. במקום שבו הנאמנות לשבט או לעדה גוברת על כל השתייכות אחרת, לא יכול לקום אדם, להרגיש שהוא עם או מדינה, להתחיל ללכת ולהתנהג בהתאם. בדיקטטורה שבטית המדינה יכולה ללכת לעזאזל, מאות אלפי בני אדם יכולים להיקבר ומיליונים יכולים להיעקר ולהתפזר לכל עבר - כל זה לא עושה רושם על ראש השבט. חשבון נפש אינו בא בחשבון במבנה החברתי השבטי הזה, משום שכל חשבון נפש כזה נתפש כחולשה, שתביא בסופו של דבר לוויתור על השלטון ועל ההגמוניה השבטית על המדינה ועל משאביה.
גם המונח הערבי ”דַּוְּלָה”, המקביל למדינה, שואב את הוראתו מן המסורת השבטית. ה”דַּוְּלָה” היא ירידת קרנו של שבט אחד ועליית קרנו של שבט אחר. הדבר תמיד היה כרוך בשחיטה המונית של בני השבט המפסיד ושל בעלי בריתם. דיקטטורים מן הסוג הזה חיים בפחד מתמיד. לכן, הם מפקידים את עמדות המפתח, הן הצבאיות והן הכלכליות, בידי החוג השבטי המצומצם: בנים, אחים, דודים, בני דודים וכו‘. תבוסות צבאיות של הדיקטטור הערבי לא עושות עליו רושם, אין סכנה לוועדות חקירה ממלכתיות. כל עוד הוא נשאר בחיים הוא יכריז על ניצחונו ועל סיכול ”המזימה האמפריאליסטית והציונית” להפילו.
כך היה עם הקצב מבגדד, שהתחבא במרחב השבטי שלו, וכך הדבר עם הקצב מדמשק. מאות אלפי הרוגים ופצועים סורים, מיליוני פליטים והרס טוטלי של ערים לא מזיז לו כהוא זה. שכן בראשם של דיקטטורים מן הסוג הזה מקובע העיקרון ”המדינה זה אני”, ובתרגום לערבית סורית של חסידיו השוטים של הדיקטטור: ”אל־אסד או תח’רב אל־בלד” (או אסד או שתיחרב הארץ לעד).
מי שעומד בראש המאפיה השבטית לא משנה את דרכו. כל קיומו מבוסס על השלטת טרור. כל התרופפות במערכות ההפחדה מביאה לקץ השלטון, ועלולה להביא לקצו הפיסי. הדיכוי האכזרי מובנה במשטר במבנה חברתי כזה.
אסד, ככל דיקטטור בדמותו, ויתר על הנשק הכימי־אסטרטגי משום שהחרב הונחה על צווארו. כלפי פנים הוא מציג את זה כניצחון בסיכול מזימה ”אמפריאליסטית” להפיל את משטרו ה”אנטי־אמפריאליסטי”. בעיניו, המשך שלטונו חשוב יותר מכל דבר אחר. חשוב אף יותר מהמדינה הסורית והאזרחים הסורים שהוא קוטל בלא ניד עפעף.
בעתיד הנראה לעין נהיה עדים לשיח ערבי חדש. כולם ידברו על זכות השיבה של הפליטים הסורים למולדתם. אני בספק אם הם יוכלו לשוב לבתיהם, שלא נותר מהם זכר.
זהו מזרח תיכון ישן. מזרח תיכון רע לתפארת.
*
פורסם: דעות-הארץ, 15.10.2013
---
For English, press here
0 ת ג ו ב ו ת:
הוסף רשומת תגובה