ב. מיכאל || בריוני הבית הפוסט־יהודי

ב. מיכאל || 
בריוני הבית הפוסט־יהוד

בתדהמה כעוסה מתייחסים יהודי ישראל אל עיקשות הפלסטינים למרוד בכובשיהם. אנחנו רותחים מזעם וסמוקים מעלבון כשערבי — יצור נחות מזֶרַע שִפְחָה ופִראֵי מִדְבָּר — מסרב להודות לאלוהיו על הזכות שהוענקה לו להירמס תחת מגפינו. שהוא מעז להרים קול, להרים אבן, להרים נשק, להרים נס־מרד. שהרי, כידוע, הזכות לעשות את כל אלה שמורה רק לנו. רק למי שנולד לאם הנכונה, או טופל בידי כוהני האל הנכון. כי זאת, רק זאת, הצלחנו ללמוד מהמיתוסים (המשוכתבים) של מרידותינו אנו בכובשים אכזרים.

וכך, כל פלסטיני — גם כשהוא תוקף את זרועות הכיבוש (ולא אזרחים) — לעולם ייחשב "מחבל". טרוריסט. רוצח המונים, המבקש להכחיד את העם היהודי. וגם כשאינו עושה זאת בכוח ובנשק, אלא רק במלל ובהעלאת דרישות מחוצפות לחירות ולהגדרה עצמית, גם אז לא ייחלץ מן המחנה הטרוריסטי. הוא רק ייעשה "מסית לאלימות", או מי שעוסק ב"טרור מדיני" (עוד תרומה הומוריסטית של ישראל למילון האוקסימורונים העולמי, לצד "יהודית־דמוקרטית", "כיבוש נאור" ו־"נפקד־נוכח").

אבל לא תמיד היינו כאלה. ידענו פעם ימים יפים יותר, ערכים נעלים יותר, ואפילו נבחרי־עם נאורים יותר. ערב קום המדינה וגם לאחר כינונה עסקו רבים וטובים, וגם טובים פחות, בניסיונות לנסח לישראל חוקה. עשרות הצעות נכתבו; חוקות כָּהָן, פאלק, עוזיאל, הרצוג, קלינגהופר, אקצין, רייכמן, רובינשטיין, בנדור, המכון לדמוקרטיה, ועוד ועוד.

גם שתי המפלגות הגדולות, מפא"י וחרות, הציעו הצעות. צבי ברנזון, לימים שופט בית המשפט העליון, ניסח את הצעת מפא"י. יוחנן בָּדֶר, איש האצ"ל וממקימי "תנועת החרות", ניסח את הצעת חרות.

למרבה הפליאה המובנת, מרבית החוקות "העתיקות" טובות בהרבה מהחוקות המאוחרות. כי הראשונות היו פרי מאמץ אמיתי לבנות חוקה ראויה. המאוחרות הן כבר פירות די בעייתיים של פשרות וקומבינות, ניסיונות לרבע מעגלים ולעגל פינות, לעקוף מכשולים ולרצות את כולם.

החוקות כולן נדונו למיתה משונה. ערכן רב כאיורים של תקופה, תבניות נוף לידתן וקלסתרונים של אישים, ערכים ועולמות רוחניים. אולם רק אחת מהן, זאת שגם עוסקת יותר מרוב האחרות בזכויות האדם והאזרח, נוגעת בנקודה שאין אקטואלית ממנה: זכות ההתקוממות, זכות ההתנגדות, חובת המרד. להלן סעיף 33 מתוך הפרק "הגנה על החופש" באותה חוקה:

1. זכאי אדם להתנגד בפועל לדיכוי ולעריצות, ולהתגונן, לפי הצורך, מפני כל התנקשות בלתי חוקית בחייו, בשלמות גופו, בכבודו או בקניינו.

 2. חיללה הרשות את זכויות האדם והאזרח, וגם הערובות החוקתיות חדלו למעשה מלהיות למגן לו, יהא המרד לזכות ולחובה לעם, ולכל חלק בקרב העם". 

את המלים הנחרצות הללו כתב בחוקתו ד"ר יוחנן בדר. איש הימין. "הטרוריסט" (בפי הכובש הבריטי). האדם שיצא מהמחתרת ולא שכח מאין בא. וזוכר בעבור מה, ואיך, ובמי הוא נלחם.

יקראו נא בריוני הבית הפוסט־יהודי ונושאי שם ז'בוטינסקי לשווא וטוקבֶּקָאֵי הבִּיבִים, וקוזאקי הגבעות, וסתם גזענים שאיבדו את צלם האדם — וילמדו: פעם היו פה בני אדם. גם בימין. לא עוד (כמעט...).

וממשיכי דרכו של האדמו"ר מקארתי מוזמנים להכריז גם על יוחנן בדר כעל פוסט־ציוני, לשגר אותו לעזה ולהודיע לו שהוא בוגד.
*
פורסם: הארץ, 13.11.2014

***
For English, press here