פרשנויות

סלמאן מצאלחה || פרשנויות

עֵינַיִם שֶלֹּא מַזִּילוֹת דְּמָעוֹת,
לֹא רוֹאוֹת אֶת הַחֹשֶך.

יָדַיִם שֶלֹּא מַצְבִּיעוֹת עַל הָאֹפֶק
לֹא יוֹדְעוֹת לְצַיֵּר אֶת הַיָּם.

רַגְלַיִם שֶלֹּא פּוֹסְעוֹת בַּדְּרָכִים,
שׁוֹקְעוֹת בַּאֲדָמָה.

עַיִן שֶׁלֹּא נֶעֱצֶמֶת,
לֹא פּוֹתַחַת שַׁעַר לְפַרְשָנוּיוֹת.

יָד שֶלֹּא מוּשֶׁטֶת לְעוֹבְרִים
לֹא חוֹשֶׂפֶת אוֹתָם בְּמַעֲרוּמֵיהֶם.

רֶגֶל שֶׁלֹּא כּוֹשֶׁלֶת
לֹא יוֹדַעַת אֶת הַדֶּרֶך חֲזָרָה.

עֵצִים שֶׁלֹּא נוֹתְנִים פְּרִי
לֹא נוֹתְנִים פְּרִי מֵרְצוֹנָם.

אֲנָשִׁים שֶׁלֹּא שׁוֹכְחִים
לֹא זוֹכְרִים דָבָר.

בָּתִּים שֶׁלֹּא מְכַבִּים אֶת הָאוֹר,
נְטוּשִׁים וַדַּאי.

דֶּלֶת שֶׁלֹּא נִסְגֶּרֶת
לֹא סוֹלֶלֶת דֶּרֶךְ לְמַסָּע.

בַּיִת שֶׁאֵין לוֹ שֵׁם
לֹא מְקַבֵּל אוֹרְחִים.

אָדָם שֶׁלֹּא מְדַבֵּר
לֹא יוֹדֵעַ לְהַסְתִּיר
אֶת סוֹדוֹ.


הַיֶּלֶד הֶחָכָם -
נִרְדָּף בְּתוֹךְ חֲלוֹם זָנוּחַ.

הָאִישׁ הַזָּר - בּוֹדֵד בְּכֶלֶא הָרוּחַ.

הָאָרֶץ הַקְּרוֹבָה -
רְחוֹקָה             כְּמֶרְחַק כְּאֵב

מִפֶּצַע פָּתוּחַ.




*




מתוך: ”בעפר, באבן” (ערבית: פי אלת’רא, פי אלחג’ר), הוצאת ראיה, חיפה, ינואר 2013

כל הפרטים

ויויאן אדן || אביב: מצרים בטלוויזיה

ויויאן אדן || אביב: מצרים בטלוויזיה

אֲנַחְנוּ רוֹאִים אֶת מִצְרַיִם בַּטֵֶּלֵֶוִיזְיָה

מֶרְחַק מְדִינָה אַחַת מִכָּאן.

מִחוּץ לַמָּסָךְ, בִּרְחוֹבוֹת צְדָדִיִים

מֵעֵבֶר לְחַלּוֹנוֹת מוּגָפִים וּדְלָתוֹת

אֲנָשִׁים רַבִּים מְחַכִּים.

הַטֵֶּלֵֶוִיזְיָה מַצִּיגָה אֱמֶת וְשֶׁקֶר.
רוֹאִים בַּתְּמוּנוֹת שֶׁצֻּלְּמוּ מִגָּבוֹהַ:
קָדְקֳדֵי הָאֲנָשִׁים נִרְאִים זֵהִים
כְּמוֹ עֲדָשִׁים לְמִיּוּן עַל גַּבֵּי צַלָּחוֹת.
הֵיכָן בַּעֲלִי, אָבִי, בְּנִי?
נָשִׂים וּנְעָרוֹת מְחַכּוֹת.

אָמִינָה פּוֹתַחַת אֶת סֵפֶר הַמָּתֵמָטִיקָה, אֲבָל חוֹלֶמֶת.
הִיא תִּכְתֹּב רוֹמָן עַל הַיָּמִים הָאֵלֶּה.
יִהְיֶה בּוֹ אִישׁ חֲדָשׁוֹת גָּבוֹהַּ, בְּלוֹנְדִּינִי,
בְּרִיטִי, צָרְפָתִי אוּלַי דֶּנִי.
הַגִּבּוֹרָה, אָמִינָה, תַּצִּיל אוֹתוֹ.
הִיא כַּמּוּבָן תִּהְיֶה לְאִשְׁתּוֹ.
נְעָרוֹת צְעִירוֹת חוֹלְמוֹת וּמְחַכּוֹת.

עַלִי בֵּן חָמֵשׁ. אָבִיו אוֹמֵר: לֹא,
אַתָּה לֹא יָכֹל לָבוֹא אִתִּי לַכִּכָּר.
עַלִי מְעַקֵּם אֶת הָאַף: אֲבָל אֲנִי גָּדוֹל. אֲנִי אֶקַּח מַקֵּל.
אַבָּא מִתְעַקֵּשׁ: יְלָדִים גְּדוֹלִים נִשְׁאָרִים בַּבַּיִת.
אַתָּה צָרִיךְ לִשְׁמֹר עַל אִמְּךָ וַאֲחוֹתְךָ.
עַלִי חוֹשֵׁב: כְּשֶׁאֶהְיֶה בֵּן שֵׁשׁ
גַּם אֲנִי אֶעֱשֶׂה מַהְפֵּכוֹת.
יְלָדִים גְּדוֹלִים שׂוֹנְאִים לְחַכּוֹת.

בַּמִּטְבָּח בּוּשְׁרָה מְכִינָה אֶת הַתֵּה.
בֵּן – מִי הוּא? –
מְטַפֵּס עַל טַנְק וּמְחַיֵּךְ בְּתוֹדָה
לְאָחִיו שֶׁל מִישֶׁהוּ,
הַחַיָּל שֶׁנָּתַן לוֹ יָד.
מִי פָּקַד?
אֵיפֹה עָמַד?
אֲנָשִׁים זוֹרְמִים בְּמוֹרָד הָרְחוֹבוֹת.
אֲנַחְנוּ עוֹד צוֹפִים וּמְחַכִּים.

*
מאנגלית: לאור שטרנברג

פורסם: גליון כתובת מס' 6.
***
For English, press here

כל הפרטים

עוד לא אבדה נכבתנו

יש לומר בפה מלא: כל האסונות הקשורים לארץ הזאת משותפים ליהודים וערבים.

כל הפרטים

שיר ארץ - המנון אלטרנטיווי

סלמאן מצאלחה || 

שיר ארץ

               המנון אלטרנטיווי

בֵּין הַיָּם לְבֵין כִּנֶּרֶת
אֲדָמָה שוֹתֶתֶת דָּם.

וְשִׂנְאָה בָּהּ הַעוֹבֶרֶת
מֵעָפָר לִבְנֵי אָדָם.

כל הפרטים

מג'נון לילא | הו אלי

מג'נון לילא || הו אלי

הוֹ אֵלִי אֵלִי,

הַשְוֵה-נָא אֶת הָאַהֲבָה

שֶבֵּינִי לְבֵינָהּ.

כָּךְ שֶאַהֲבַתֵנוּ תִּדְמֶה
לִשְנֵי כְּפָלִים זֵהִים.

שֶלֹּא אֶהְיֶה חַיָּב לָהּ,
וְהִיא לֹא חָבָה לִי.

*
תרגם: סלמאן מצאלחה

****


مجنون ليلى || يا رب

”فيا ربّ!
سَوِّ الحُبّ
بيني وبينها.

يكونُ كفافًا.

لا عَليَّ
ولا ليَا”.

*

כל הפרטים

סלמאן מצאלחה || 

באשר תהיני

"אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ"

וּבַאֲשֶׁר תָּהִינִי אָהִין.

עַמִּי - הַחִלּוֹנִי - עַמֵּךְ,
וְאַרְצִי - הַחוֹלָנִית -
אַרְצֵךְ.

בַּאֲשֶׁר תִּחְיִי אֶחְיֶה,
וְשָׁם כֵּן אֲסַפֵּר:

כֹּה תַּעֲשֶה אַהֲבָה לִי
וְכֹה אוֹסִיף עוֹד
לְקַטֵּר;

כִּי לֹא הַלָּשוֹן
הִיא זוֹ שֶתַּפְרִיד
בֵֵּינִי וּבֵינֵךְ.
כִּי אִם -
רַק
בַּעֲלֵךְ.

***

כל הפרטים

צ'ארלס בוקובסקי | תשובתי

צ'ארלס בוקובסקי | תשובתי

”מַדּוּעַ הוּא צָרִיךְ לְהִשְתַּמֵּש בְּמִלִּים כְּמוֹ אֵלּוּ

בַּכְּתִיבָה שֶלּוֹ?

”מִלִּים כְּמוֹ מַה, אִמַּא?“

”נוּ, כְּמוֹ - motherfucker .“

”יֵש כָּאֵלֶּה שֶמְדָבְּרִים כָּכָה, אִמַּא.“

”אֲנָשִים שֶהוּא מַכִּיר?“

”כֵּן.“

”אֲבַל, מַדּוּעַ הוּא מִתְרוֹעֵעַ
עִם אֲנָשִים כָּאֵלֶּה?“

הוֹ, אִמָּא שֶל אִשְתִּי, מִפְּנֵי שֶאִם רַק אִתְרוֹעֵעַ
עִם אֲנָשִים כַּמּוֹךְ
לֹא יִהְיֶה לִי עַל מַה לִכְתֹב,
מַשֶהוּ שֶהַ- motherfuckers
יִרְצוּ לִקְרוֹא.
*
מתוך: The Continual Condition 2009

מאנגלית: סלמאן מצאלחה
***
For Arabic, press here_________________

כל הפרטים

סלמאן מצאלחה

על חופש היצירה בעידן הלאומי

מִכֵּיוָן שֶׁאֵינֶנִּי מְדִינָה, לֹא גְבוּלוֹת
בְּטוּחִים לִי, אוֹ צָבָא שֶׁשּׁוֹמֵר יוֹם
וָלַיְלָה עַל חַיֵּי חַיָּלָיו. וְאֵין קַו
צִבְעוֹנִי שֶׁמָּתַח גֶנֶרָל מְאֻבָּק בְּשׁוּלֵי
נִצְחוֹנוֹתָיו. מִכֵּיוָן שֶׁאֵינֶנִּי מוֹעָצָה
מְחוֹקֶקֶת, פַּרְלָמֶנְט מְפֻקְפָּק, שֶׁנִּקְרָא
בְּטָעוּת כְּמִשְׁכָּן נִבְחָרִים. מִכֵּיוָן
שֶׁאֵינֶנִּי בֵּן לָעָם הַנִּבְחָר, וְאֵינֶנִּי
גַּם מֻכְתָּר עֲרָבִי. לֹא יָבוֹא אִישׁ אֵלַי
בְּטַעֲנוֹת שָׁוְא שֶׁאֲנִי, כִּבְיָכוֹל,
אָנַרְכִיסְט חֲסַר אָב שֶׁיּוֹרֵק לַבְּאֵר
שֶׁאֵלֶיהָ מְסֻבִּים בְּנֵי הָעָם בְּחַגֵּיהֶם.
צוֹהֲלִים עַל קִבְרֵי אֲבוֹתֵיהֶם.
מִכֵּיוָן שֶׁאֵינֶנִּי פָטָלִיסְט, אוֹ חָבֵר
בְּאִרְגּוּן מַחְתַּרְתִּי שֶׁבּוֹנֶה כְּנֵסִיּוֹת,
מִסְגָּדִים וּבָתֵּי-כְּנֶסֶת בִּלְבָבוֹת הַיְּלָדִים,
שֶׁיָּמוּתוּ בְּוַדַּאי עַל קִדּוּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם.
מִכֵּיוָן שֶׁאֵינֶנִּי שׁוּם קַבְּלָן חֲפִירוֹת
אוֹ סוֹחֵר בְּעָפָר, לֹא אֻמָּן מַצֵבוֹת
מְמָרֵק האנְדַּרְטוֹת לְתִפְאֶרֶת הַמֵּתִים.
מִכֵּיוָן שֶׁאֵין לִי שׁוּם מֶמְשָׁלָה, עִם
אוֹ בְּלִי רֹאשׁ, וְאֵין שׁוּם יוֹשֵׁב רֹאשׁ
שֶׁעוֹמֵד עַל רֹאשִׁי. אֲנִי יָכוֹל, בִּנְסִבּוֹת
מְקִלּוֹת שֶׁכָּאֵלֶּה, לְהַרְשׁוֹת לִפְעָמִים
לְעַצְמִי, לִהְיוֹת בֶּן-אָדָם,
קְצָת חָפְשִׁי.

*

מתוך: אחד מכאן, עם עובד 2004.

***

For English, press here
_____________________

כל הפרטים

טל ניצן | שיר ערש נכה

טל ניצן

שיר ערש נכה

לטל אשרף אבו ח‘טאב, שנולדה בעזה ב-1.5.2010

לַתִּינֹקֶת הַנּוֹשֵׂאת אֶת שְׁמִי מָלְאוּ הַיּוֹם חֹדֶשׁ וְיוֹמָיִים

וּבְלִי לָדַעַת שֶׁנוֹלְדָה לְגֵיהִנּוֹם הִיא מְקַמֶּטֶת אַף קָטֹן

וּמְאַגְרֶפֶת יָדֶיהָ כְּמוֹ תִּינוֹקוֹת בְּכָל מָקוֹם.

אַרְבַּעַת הַקִּילוֹ שֶׁלָּהּ וְהָעוּגָה שֶׁסָבָהּ לֹא אָפָה

מִשְׁקֹלֶת עַל לִבִּי.

אִם אֶשְׁלַח לָהּ דֻּבִּי הוּא יִצְלֹל כְּאֶבֶן.

הַסְּנַפִּיר הַחַד חָג אֶת עִגוּלַיו. אֲנִי עוֹלָה,

כַּף רַגְלִי עַל הַסִּפּוּן, בֶּהָלָה וּכְלִימָה עַל פָּנַי.

הַתִּינֹקֶת שֶׁלִּי נִשְׁאֲרָה מֵאָחוֹר.

***

For Arabic, press here
For English, press here
***

כל הפרטים

נזר הבריאה

סלמאן מצאלחה

נזר הבריאה

אנונימי / בראשית

(א)
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים
אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ.

(ב)
וְהָאָרֶץ הָיְתָה
תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ
עַל-פְּנֵי תְהוֹם.
וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת
עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.

(ג)
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים:
יְהִי אוֹר,
וַיְהִי-אוֹר.

(ד)
וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר
כִּי-טוֹב. וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים
בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ.

(ה)
וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר: יוֹם.
וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא: לָיְלָה.
וַיְהִי-עֶרֶב
וַיְהִי-בֹקֶר
יוֹם אֶחָד.

***

לולא באו מלים אלו ודומותיהן לעולם, לא היינו מגיעים עד הלום. לא היינו מבדילים בין חושך לאור ובין לילה ליום. הדברים נאמרים לא מתוך אמונה כלשהי ב"סוד" בריאה שגור בפי רבים, כי אם מתוך הבנת כוחה של מילה בלשון אדם. זהו הכוח לחרוץ, בקיר ההוויה האטום, אשנב קטן שדרכו אפשר להציץ על כל מה שעלום.

כפי שאין קיום לאובייקט כלשהו ביקום ללא התייחסות לשונית, כך הדבר לגבי הקיום האינושי. מאז ולתמיד, קיום זה הוא התאום הסיאמי של השפה.

השפה, כל שפה, היא מרכבת-השירה הדוהרת במרחבים. והשירה היא היא נזר-הבריאה של שפת האדם. היא תיקנה וממשיכה לתקן את הפגמים שנתגלו ביצירה הראשונה, הלידה הראשונה של האדם והיקום. זוהי מרכבת הפלא שמקלות לא יוכלו להינעץ בגלגליה לעוצרה, כיוון שגלגליה עשויים חומר מטאפורי, חומר חמקמק.

***


על "הליקון":
העבודה הסזיפית המושקעת מזה שני עשורים בהליקון, כתב עת המוקדש כול כולו לשירה, היא לא דבר של מה בכך. שכן, השירה היא לא רק משחקי מלים, דימויים ומטאפורות. השירה היא הביטוי המובהק ביותר לחיים.
כל גליון של הליקון הוא אנתולוגיה על נושא מסויים. הנושאים רחבים כרוחב החיים עצמם. הקולות השונים המהדהדים בגליונות על שלל הנושאים הטורדים את מנוחת האדם עלי אדמות מותחים את גבולות האני הפרטי אל מרחבי חיים אחרים. התרגומים משפות עמים אחרים פותחים צוהר על עולמות עלומים אחרים ומותחים בכך את גבול הקורא עד קצה גבול האדם באשר הוא.
חיי האדם שנמתחים בין שני הקצוות, השמחה והעצב, הלידה והמוות יוצרים דת ויוצרים שירה. כשהדת כובלת, השירה משחררת; כשהראשונה מפרידה, השניה מאחדת. הרב גוניות הזו לא רק מרחיבה דעת, כי אם היא פורצת את גבולות השפה ומאירה פינות חשוכות בעולמו הצר של הקורא. בכך היא נותנת לו הן תקוה והן נחמה. ודי בכך כדי לברך את הליקון ועורכו ברכה חמה.

***

לרגל עשרים שנה לפעילות הליקון,
פורסם ב- שירים שמחים, הליקון, גליון 89, קיץ 2010

כל הפרטים

בארץ הזאת

יוֹסאנו טֶקאן

בארץ הזאת

הַאֲנָשִים הַמְּבֻגָּרִים
כָּל כָּךְ חֲכָמִים
בָּאָרֶץ הַזֹּאת.

תָּמִיד,
אֵלֶּה הֵם הַצְּעִירִים
שֶמַּקְרִיבִים אֶת עַצְמָם.


תרגם: סלמאן מצאלחה

***
יוסאנו טקאן (Yosano Tekkan), הוא שם העט של יוסאנו הירושי, משורר יפאני יליד קיוטו (1873-1935).
___________________________

כל הפרטים

סלמאן מצאלחה ||

שִיר בַּיִת

בַּיִת רִאשׁוֹן

בֵּית-אַבָּא בַּיִת עֲרַבִי, בַּיִת טוֹב.
בֵּית יִרְאָה, בֵּית שֶמֶשׁ. בֵּית בַּד,
בֵּית זֶרַע,
בֵּית לֶחֶם,
בֵּית-אִילָן.


בַּיִת שֵׁנִי

בֵּית סֵפֶר בֵּית נְתִיבוֹת, בֵּית מִדְרָש,
שִעוּרֵי בַּיִת. בֵּית יַיִן, בֵּית מַרְזֵח.
בֵּית מִשְפָט,
בֵּית סֹהַר,
בֵּית אֻלְפָּן.


בַּיִת שְלִישִׁי

בֵּית דִּירוֹת, בַּיִת מְשֻׁתָּף, שְׁלוֹם בַּיִת,
בֵּית תַּמְחוּי, בֵּית חוֹלִים, בֵּית עַלְמִין,
בֵּית עוֹלַם.
בֵּית נִבְחָרִים בֵּית מְצֹרָעִים, בֵּית שֶׁחִי.
בֵּית הַנָּשִׂיא בֵּית קָלוֹן. בֵּית בֹּשֶׁת
בֵּית הַעַם.


בַּיִת אִישִי

בֵּית חָזֶה בֵּית מָנוֹס, בֵּית מַשׂוֹשׂ,
בֵּית-אוֹצָר, בֵּית אֵבֶל, בֵּית שִׁיר,
בֵּית מִקְדָּשׁ,
בֵּית עַשׁ.

****

פורסם בספר: "שיעור מולדת, שירים על הארץ", יואב קוטנר, הוצאת עם עובד, תל-אביב 2008
______________________

כל הפרטים

סלמאן מצאלחה

הילדה מעזה

הַיַּלְדָה מֵעַזָּה 

בּוֹנָה קִנֵּי צִפֳּרִים

מִנּוֹצוֹת הַיָּם. 

וְהָעוֹמֵד מֵאֲחוֹרֵי הַחוֹמָה 

מַסְתִּיר בְּעֵינָיו מַחְרֹזֶת

מֵעֲלֵי זִכָּרוֹן. 

בַּחֲלוֹף הָרְחוֹב מִתַּחַת 

לְצַעֲדֵי הַבַּר,

אַגָּדוֹת בּוֹקְעוֹת בַּקִּנִּים.
יְלָדִים מִתְרוֹצְצִים 

בְּתוֹךְ צֶבַע הַדִּמְדוּמִים.

לוֹקְטִים אֶת הַקּוֹל הַחֲרִישִי 

מֵחוֹלוֹת הַמִּדְבָּר.

לְעֵת עֶרֶב, הַמַּחְרֹזֶת נִפְרֶמֶת
מִן הָעֵינַיִם, מַרְטִיבָה 

אֶת דֶרֶך הַיָּם.
הַלַּיְלָה

 שוֹלֵחַ אֶת הַחִיּוּךְ
אֶל הַגָּלוּת. 

 הַמּשוֹרֵר,
אֶת נִשְמָתוֹ נוֹפֵחַ.


מתוך: ריש אלבחר (נוצות הים), הוצאת זמאן, ירושלים 1999

***

לערבית, לחץ כאן.
לאנגלית, לחץ כאן.
לצרפתית, לחץ כאן.
לגרמנית, לחץ כאן.

כל הפרטים

ויויאן אדן / שירים

ויויאן אדן

שירים

אַגָּדָה

הָיוּ לָהּ כָּל הַנְּתוּנִים הָרְגִילִים:
אַבָּא מֶלֶךְ, זָהָב הָיָה לָהּ בַּתַּלְתַּלִּים
וְחֶסֶד לֹא רָגִיל הָיָה לָהּ גַּם —
קוֹל יַמְבִּי מֻשְׁלָם.

הַאִם נָהֲגָה כַּיָּאוּת, הַאִם עָשְׂתָה טָעוּת,
עֵת הָפַךְ הַנָּסִיךְ לִצְפַרְדֵּעַ,
כְּשֶׁכָּרְעָה לְצִדּוֹ לְקַרְקֵר לַעוֹלָם?

***
הוֹרָאוֹת

אַל תָּשׁוּב עַל עִקְּבוֹתֶיךָ כְּמוֹ שֶׁבָּאתָ.
הַכֹּל הֲרֵי מַעְגָּל וְעוֹד מַעְגָּל
כְּמַטָּרָה לְחִצִּים,
גּוּף אִשָּׁה
וְעִיר טוֹבָה
שֶׁאֵינֶנָּה נְיוּ יוֹרְק.

***


גַּלְעֵד לְאִישׁ מַדָּע
לאבי

יֵשׁ לְךָ צִפִּיּוֹת מִכַּדּוּר הָאָרֶץ. אַתָּה נוֹהֵג לוֹמַר:
"בָּרוֹם הַזֶּה, שֶׁלֶג כְּלָל אֵינוֹ יוֹרֵד,"
אַךְ בְּדַרְכְּךָ גְּחָמוֹת שְׁמֵימִיּוֹת עָרְמוּ עָפָר.

מִן הַמָּטוֹס אַתָּה מַרְאֶה לִי אֵיזוֹ אֲדָמָה אֲדֻמַּת חֵמָר
וְעֶקְרוֹנִית, לִשְׂרֵפַת הַגּוּפָה לֹא הָיִיתָ מִתְנַגֵּד;
יֵשׁ לְךָ צִפִּיּוֹת מִכַּדּוּר הָאָרֶץ. אַתָּה נוֹהֵג לוֹמַר

שֶׁבְּמֻנָּחִים גֵּאוֹלוֹגִיִּים, פָּחוֹת מִיּוֹם חַיֵּי הַבָּשָׂר,
וּבְחִשּׁוּבֵי הַזְּמַן, פָּטַרְתָּ אוֹתִי כִּפְסִיק לֹא טוֹרֵד
אַךְ בְּדַרְכְּךָ גְּחָמוֹת שְׁמֵימִיּוֹת עָרְמוּ עָפָר.

שָׁמֶיךָ — גָּזִים סוֹבְבִים, הַשְּׁכִינָה — בַּעֲשַׁן הַסִּיגָר.
שִׂחַקְנוּ בְּגַן הַחַיּוֹת כְּשֶׁאִמָּא פָּרְשָׁה לִתְפִלָּתָהּ, לְהִתְבּוֹדֵד.
כֵּן, יֵשׁ לְךָ צִפִּיּוֹת. לְכַדּוּר הָאָרֶץ, אַתָּה נוֹהֵג לוֹמַר,

יֵשׁ כְּלָלִים יְדוּעִים; פְּקֻדּוֹת לָהֶן הַטֶּבַע סָר.
וְהַמָּוֶת, מוּל חֻקֵּי הַכְּבִידָה, כֹּה אָדִישׁ הוּא עוֹמֵד.
אַךְ בְּדַרְכְּךָ גְּחָמוֹת שְׁמֵימִיּוֹת עָרְמוּ עָפָר.

וּכְשֶׁהָלַכְנוּ לִרְאוֹת אֶת אָנָה פְרַנְק, הַמַּחֲזֶה הַמֻּכָּר,
לִמְבוּכָתִי כְּיַלְדָּה הִתְיַפַּחְתָּ בְּקוֹל רָם וְסוֹפֵד.
אָכֵן, בְּדַרְכְּךָ גַּחֲמָה שְׁמֵימִית עָרְמָה עָפָר.
יֵשׁ לְךָ צִפִּיּוֹת מִכַּדּוּר הָאָרֶץ. נָהַגְתָּ לוֹמַר.

***


הָאוֹרֵחַ

מִסִּבּוֹת הִיסְטוֹרִיּוֹת, הַקְּשׁוּרוֹת
לְצוּרָתוֹ שֶׁל מַדָּף יָשָׁן, אֲנִי
תָּמִיד מְקַפֶּלֶת יְצוּעַי לְמַלְבֵּן.
הָאוֹרֵחַ, בְּהַחְלִיפוֹ אֶת שֶׁלּוֹ, מְרַבֵּעַ.
כֵּיוָן שֶׁאֲנִי כָּל הַיּוֹם מַקְשִׁיבָה לַחֲדָשׁוֹת,
הָרַדְיוֹ בַּחֲדַר הַשֵּׁנָה תָּמִיד מְכֻוָּן לְמוּסִיקָה
קְלָסִית. מִן הַסְּתָם הוּא שִׂחֵק בַּכַּפְתּוֹר,
וַאֲנִי הִתְעוֹרַרְתִּי לְקוֹל נוֹכֵל וְקוֹל שַׁקְרָן.
הוּא הָיָה אוֹרֵחַ מְצֻיָּן, נָקִי, הַטּוֹב שֶׁאֶפְשָׁר
לַחְלֹם עָלָיו, מִתְחַשֵּׁב וּמְסֻדָּר,
אָדִיב, נָדִיב וּמֻצְנָע.
שֶׁנִּרְאָה מְכַבֵּד אֶת הַקֵּן, כִּבְיָכוֹל.
אַךְ הַסַּכִּין הֶחָבִיב עָלַי, בַּמְּגֵרָה הַשְּׁנִיָּה,
בָּהּ תָּמִיד נִשְׁאַר מֻשְׁחָז, אֵינֶנּוּ שָׁם יוֹתֵר.

***


תִּרְגּוּם

אֲנִי מְסַדֶּרֶת מֵחָדָשׁ אֶת מִלּוֹתֶיךָ מִשְּׂמֹאל לְיָמִין
מִכָּל מִינֵי סִבּוֹת שֶׁקָּשֶׁה לִי לְהָבִין.
הַאִם אַתָּה אוֹהֵב לְהַבִּיט עַל אַדְווֹת הָאֲגַם,
וְלִרְאוֹת אֵיךְ מִלּוֹתֶיךָ הוֹפְכוֹת לִפְטָמוֹת,
מֵהֶן תּוּכַל לִינֹק אֶת הֶחָלָב הַחַם
שֶׁל הַזָּרוּת הָאֱנוֹשִׁית?
וְאוּלַי שִׁנּוּי הַכִּוּוּן הוּא
בָּלֶט אַכְזָר שֶׁל בְּרֵרָה טִבְעִית?
הַמִּלִּים שֶׁאֵינָן יוֹדְעוֹת לְחוֹלֵל
כּוֹשְׁלוֹת, נוֹפְלוֹת וְגוֹוְעוֹת.

וַאֲנִי?

אֲנִי צוֹלֶלֶת אֶל תּוֹךְ הַמִּלִּים הַשְּׁקוּעוֹת
אֵי שָׁם קָרוֹב לַנָּתִיב הַמְּקוֹרִי.
אוֹתָן אֲנִי מְמוֹלֶלֶת בֵּין הָאֶצְבָּעוֹת,
עַד דֹּק מְפוֹרֶרֶת,
וּמְפַזֶּרֶת לִצְדָפוֹת תַּאַוְתָנִיּוֹת.
אַחַר כָּךְ, אֶעֱנֹד אֶת הַפְּנִינִים.
וּמִתַּחַת לְרַגְלַיִם יְחֵפוֹת, שִׁבְרֵי הַקּוֹנְכִיּוֹת
שְׁבִיל הַמּוֹבִיל אֶל דַּלְתִּי.

***


מִדְרָשׁ בְּרֵאשִׁית ב' כ'

"וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל־הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם,
וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה; וּלְאָדָם, לֹא־מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ".

וַיִּפֹּל בְּחֶלְקָהּ שֶׁל חַוָּה לִקְרֹא שֵׁמוֹת לַצּוֹמֵחַ,
זוּלַת הָעֵץ הַהוּא בַּגַּן — יֵשׁ לָאֵל עוֹד מֵיזָם לְפַתֵּחַ.
וַתִּקַּח חַוָּה אֶת אָדָם בְּיָדוֹ, וַתְּפָרֵט כָּל מִין וָמִין:
"זוֹ מַרְוָה, זוֹ חִטָּה, זֶה אַשּׁוּחַ, זֶה יַסְמִין."
וַיַּטֶּה אָדָם אֶת אָזְנוֹ לְהַסְכִּית, שֶׁנֶּאֱמַר — מְחַיֵּב הַנִּימוּס.
וַיֹּאמַר בְּלִבּוֹ, חָשׁוּב יוֹתֵר לִקְרֹא שֵׁמוֹת לְחַיַּת הַשָּׂדֶה.
וַיָּבוֹא פֶּתַע הַנָּחָשׁ. וַיַּרְא אָדָם, בַּהֲמֻלַּת הַגֵּרוּשׁ, מַה יָּפֶה
שֶׁשָּׁפַר גּוֹרָלוֹ לָדַעַת מַה תַּפּוּחַ, מַה תַּפּוּז!

***


נָחָשׁ

פְּעָמִים אַתָּה
נְחַשׁ הַחוֹל
עִם יַהֲלוֹמִים מְעֻרְפָּלִים
בְּמוֹרַד עַמּוּד הַשִּׁדְרָה.

מִתַּחַת לָאֶבֶן,
לְחוֹפֵי יָם הַמָּוֶת,
אֵינִי יְכוֹלָה לִרְאוֹת אֶת פָּנֶיךָ
בְּתוֹךְ הַפִּתּוּלִים.

קְפוּאָה וְדוֹמֶמֶת
אֲנִי צוֹפָה בְּךָ מְעַכֵּל
אֶת מִי שֶׁבָּלַעְתָּ לִקְרָבֶיךָ,
מְשַׁנֶּה אֶת קְטָרֶיךָ
וְחוֹמֵק עַל בֶּטֶן מְלֵאָה.

***


גְּרָנִיט

וּבְלֵיל הַגְּרָנִיט הַהוּא
כָּל אֲשֶׁר רָצִיתִי הוּא שֶׁתִּשְׂמַח.
כָּל אֲשֶׁר רָצִיתָ הוּא שֶׁתִּשְׂמַח.
כָּל אֲשֶׁר רָצִינוּ הוּא שֶׁתִּשְׂמַח.

וְאָז, בַּתֵּאַטְרוֹן הָאָפְקִי,
מָסָךְ נִפְתַּח
וְרָאִינוּ אֶת הָעִיר בַּשָּׁמַיִם.
לֹא הָיְתָה זוֹ עִיר הָאֱלֹהִים.

עִיר שְׁלֵמָה הֲפוּכָה
הִשְׁתַּלְשְׁלָה לְעֶבְרֵנוּ
בְּזֹהַר שְׁמֵי הַגְּרָנִיט.
הָרְחוֹבוֹת הַמּוּאָרִים —

קוּרֵי עַכָּבִישׁ שֶׁל מַעְגָּלִים וְקַוִּים.
וּבַמֶּרְכָּז, בַּנְּקֻדָּה הַגְּבוֹהָה בְּיוֹתֵר,
מְצוּדָה הַנִּשֵּׂאת לַמְּרוֹמִים
בָּהֲקָה בְּהֶשֵּׂג יָדֵנוּ.

שָׁכַחְתָּ אֶת הָעֹנֶג
שָׁכַחְתִּי אֶת הָעֹנֶג.
שָׁכַחְנוּ אֶת הָעֹנֶג,
חֶלְקִיקִים חָפְשִׁיִּים בַּגְּרָנִיט.
תרגם: סלמאן מצאלחה

***

מתוך: משני הצדדים, הוצאת כרמל, ירושלים 2008

כל הפרטים

שרון אולדס - הפין של האפיפיור

שרון אולדס || הפין של האפיפיור

תָּלוּי לוֹ עָמֹק בְּתוֹךְ גְּלִימוֹתָיו,
עִנְבָּל עָדִין בְּמֶרְכָּזוֹ שֶׁל פַּעֲמוֹן.
מִתְנוֹעֵעַ כְּשֶׁהוּא נָע לוֹ וְנָד, דַּג רְפָאִים
בְּהִלָּה שֶׁל אַצָּה כְּסוּפָה, הַשֵּׂעָר
מִתְנַדְנֵד בַּחֲשֵׁכָה וּבַחֹם - וּבַלַּיְלָה
כְּשֶֹׁיְשֵׁנוֹת עֵינָיו, מִזְדַּקֵּר לוֹ עוֹמֵד
בְּשֶׁבַח הָאֵל.
*

תרגם: סלמאן מצאלחה

The Pope's Penis by Sharon Olds,
translated into Hebrew by Salman Masalha

***

Sharon Olds || The Pope's Penis

It hangs deep in his robes, a delicate
clapper at the center of a bell.
It moves when he moves, a ghostly fish in a
halo of silver seaweed, the hair
swaying in the dark and the heat -- and at night
while his eyes sleep, it stands up
in praise of God.

***
For Arabic translation, press here.

כל הפרטים

סלמאן‭ ‬מצאלחה

זה‭ ‬הלב

אֵיךְ‭ ‬הַשִּיר‭ ‬יְגוֹלֵל‭, ‬
בְּמִלִּים‭ ‬רוֹחֲשוֹת‭,‬
אֶת‭ ‬קוֹרוֹת‭ ‬הַדְּמָמָה‭?‬
אֲלֻמָּה‭ ‬רְתוּמָה‭ ‬
כְּמוֹ‭ ‬אוֹרוֹת‭ ‬לְצֵל
עַל‭ ‬הָאָרֶץ‭ ‬שָמְמָה‭.‬

מִי‭ ‬יִשָּא‭ ‬אֶת‭ ‬הַקּוֹל‭, ‬
הוֹ‭ ‬חַיָּל‭ ‬בַּצָּרִיחַ‭,‬
בֵּין‭ ‬הַיָּם‭ ‬הַתָּכֹל
לֶעָפָר‭ ‬הַטּוֹמֵן‭ ‬בְּחֻבּוֹ

חֲלוֹמָהּ‭ ‬שֶל‭ ‬יַלְדָּה
בְּרָפִיחַ‭?‬

וְאִם‭ ‬יֵש‭ ‬נֶחָמָה‭, ‬
מִיהוּ‭ ‬זֶה‭ ‬שֶיִּתְּנֶנָּהּ‭?‬
מִי‭ ‬יָשִיר‭ ‬לָעוֹלם‭ ‬
עַל‭ ‬יַלְדָּה‭ ‬יְתוֹמָה
שֶהָיְתָה‭ ‬וְאֵינֶנָּה‭?‬

וְאוּלַי‭ ‬הוּא‭ ‬יוֹסִיף‭ ‬
לְשִירוֹ‭ ‬עוֹד‭ ‬שוּרָה‭,‬
עוֹד "אֶחַד, מִי יוֹדֵעַ?"

מִי‭ ‬יִנְצֹר‭ ‬אֶת‭ ‬זִכְרָהּ‭ ‬
לְמוֹעֵד‭ ‬מְשַוֵּעַ‭?‬

לֹא‭ ‬הַטַּל‭ ‬הַיּוֹרֵד‭ ‬
כִּפְנִינִים‭ ‬עַל‭ ‬צַוָּאר‭,‬
לֹא‭ ‬אֶגְלֵי‭ ‬הַמָּטָר‭.‬


זֶה‭ ‬הַלֵּב‭ ‬הַנּוֹבֵעַ‭.‬
‭ ‬***

השיר פורסם במוסף "ידיעות אחרונות", דצמבר ‭ ‬2004

כל הפרטים

סלמאן מצאלחה ||

אין נביא בעירו

(על קינת צפוריה של טאהא מוחמד עלי)

טאהא מוחמד עלי, שירים, מערבית: אנטון שמאס, הוצאת אנדלוס 2006.

"הבכי מתגורר בתוכי / מתרגֵש עלַי בלילות / ובאור היום רובץ על חָזִי / פוקד את חלומותַי / ולא עולה בידי להשילו מעלי / כשאני מתעורר." (מתוך: "לואי שהיתה לי יכלתך לשלוט בבכי", עמ' 205), כך חושף טאהא מוחמד עלי את צפונות לבו בפני הקורא. שכן, שיריו של טאהא הם שיר קינה אחד ארוך שמעלה את צפוריה (= צפורי) על ראש דאבתו. וכיוון ש"לאן שטאהא הולך הוא תמיד הולך לצפוריה" כדי לספר את סיפורה, את סיפורו, כי: "כל שארצה הוא זה: / שאזכה / לראות אחת לחודש / או לחודשיים / את זאת שנשלל ממני לראות / מיום שנפרדתי ממנה / בשחר ימַי" (מתוך: "שינה ותה", עמ' 211). ומכיוון שטאהא אוהב סיפורים, מן הראוי שנרחיב במעט את יריעת הסיפור.

ראשית, נקדים מסורת מוסלמית המספרת אניקדוטה מראשית האסלאם:
בעוד הנביא מוחמד כורע להתפלל, בחצר הכּעבה שבמכה, הגיח איש בשם עוקבּה, התנפל עליו, קשר בגד לצווארו וניסה לחנקו. עד שניגש אבּו בכּר, מי שעתיד להתמנות לח'ליף הראשון אחרי מות הנביא, חילץ את מוחמד והרחיק את עוקבּה ממנו. בגירסה אחרת של המסורת מסופר, כי עוקבה זה השליך על מוחמד כֶּסֶל, או קרביים של גמל, לקול צחוקם המתגלגל של הנוכחים במקום, עד אשר ניגשה פאטמה, בתו של מוחמד, והסירה את הַכֶּסֶל ממנו.

עוד ידובר על עוקבּה זה בהמשך.

כוח שירתו של טאהא מוחמד עלי טמון בפשטותה. זוהי שירה נטולת טכניקה, כי איננה מחפשת טכניקה או תחכום. זוהי שירה נטולת משקל ונטולת חרוז, כי היא שקולה במשקל אחר ובנויה מפסיפס של תמונות נוטפות אובדן. היא מקוננת ודואבת בלחש, כשסרקאזם וחום אינושי דרים בה בכפיפה אחת, ומאחורי הסרקאזם מתחבא לו הכאב הגדול על העקירה מצפוריה. ומכיון שההווה והעתיד של צפוריה נשלל מטאהא הוא חי לו את הזכרונות, הוא חי לו את העבר שלו, את העבר של צפורי. כאבו על האובדן מוביל אותו אל מחוזות המרירות, והמרירות אינה מוסתרת כי אם מוצהרת בפה מלא: "המרירות מדדה בעקבותַי, כפי שאפרוחים מדדים אחרי אמם התרנגולת", כלשונו באחד השירים.

על הכל, הפואטיקה של טאהא היא יותר פואטיקה של סיפור, פואטיקה של מספר עממי ופחות פואטיקה של משורר האמון על אמנות השיר. משום כך, כשהוא מופיע בערבי קריאה הוא נוהג לעתים קרובות לתבל את הקריאה בסיפורי רקע עממיים, לעתים בדויים, כדי להשרות אווירה מבודחת כחיזוק נוסף לטקסטים שלו. ומשום שהפואטיקה שלו היא של סיפורי-עם, הוא פונה מעת לעת, בטקסטים הכתובים שלו, גם לשימוש בשפה הערבית המדוברת הקרובה יותר אל טבע הדיבור, הקרובה אל טבע הסיפור.

טאהא מוחמד עלי נכנס באוהלה של השירה הפלסטינית בפרט, והערבית בכלל, בגיל מאוחר. ומאחר שהשירה הפלסטינית, מקורח הנסיבות של מאבק לאומי, היתה נגועה שנים רבות במליציות יתר ובאמירות הלאומיות הקיבוציות, לא טרח איש מקברניטי השירה הפלסטינית או הערבית, לא טרח להפנות תשומת לב ראויה אל הקינה האותנטית של טאהא מוחמד עלי שידעה להביא את סיפורו העממי למקומות שמעבר לים. והסיפור של טאהא, כפי שעולה מתוך הטקסטים שלו, הוא סיפור של מקום תחת השמש. תרצו - ייקרא המקום הזה צפוריה, תרצו- הוא ייקרא פלסטין.

ובאשר למקום, שתי תמונות של פלסטין עולות מן הספרות הפלסטינית מול עינינו:
הפלסטיני שגלה, או הוגלה, מארץ מולדתו בנה לו במרוצת השנים דימוי של מולדת שהיא גן עדן אבוד: "הרחק מן המולדת האפשרית והבלתי אפשרית.... גנים ירוקים משתרעים היכן שפונות עיניי", כדברי השיר של מוריד אלברגותי, משורר פלסטיני החי בקהיר. מוריד אלברגותי מספר: "נהגתי לומר לחברי המצריים כי פלסטין מכוסה עצים, צמחיה ופרחי בר...". בעקבות הסכמי אוסלו, הגיע מוריד אלברגותי לביקור ברמאללה ובכפר-הולדתו. הוא העלה את רשמיו על הכתב בספר שקרא לו בשם "ראיתי את רמאללה", ובו הוא עושה חשבון נפש נוקב עם עצמו. בתוך השאר הוא כותב: "מה כל הגבעות הקרחות השוממות הללו? האם נהגתי לשקר לאנשים אז?... האם ציירתי תמונה אידיאלית של פלסטין בגלל שאבדה? אמרתי לעצמי, כאשר יבוא בני, תמים, לבקר כאן, הוא יחשוב שתיארתי לו ארץ אחרת", ומוסיף ברגותי: "איך שרתי לארצי שעה שאינני מכיר אותה? האם שיקרתי מעט? הרבה? לעצמי? לאחרים? איזה מין אהבה היא זאת שעה שאין אנו מכירים את האהובה?"

להבדיל מן הפלסטיני הגולה, שמגלה כי צייר לו תמונה דמיונית של מולדת שאינו מכירה, הפלסטיני שנשאר מגלה במרוצת השנים, כי הארץ היא זאת שאיננה מכירה אותו, היא שמתכחשת ומתנכרת לו: הארץ משנה את פניה, הכל משתנה בה, עוף השמיים, האדמה על עציה, מעיינותיה, היא שדוחה את מי שמבקש לקרוא לה, ומטיחה בפניו: "מי אתה?", כדברי השיר של סמיח אלקאסם שנושא את הכותרת "מולדת". ואולי משום כך סמיח אלקאסם קרא לבנו הבכור בשם "וָּטָן", כדי שיכנוהו הבריות "אבּו וָּטָן", כלומר, "אבּו מולדת", כמנהג אנשי המקום.

מכיוון שצפוריה שינתה את פניה ונעשתה צִפּוֹרִי, כמשל לארץ כולה, יושב לו טאהא בנצרת, לא רחוק ממנה, מושיט את ידו ואינו יכול לגעת בה. את נצרת הוא מכנה "מולדת שניה", כי צפוריה היא היא המולדת, והיא "הגעגועים הנצחיים אל הנעלם", כפי שהוא מצהיר בראיון אחד.

בעיני המשורר שנשאר במולדת, הארץ הופכת להיות משולה לזונה בוגדנית שמוכנה להעניק את חסדיה למלחים זרים ולכל המתדפקים על שעריה, להוציא את בעליה החוקיים, כפי שטאהא כותב: "האדמה בוגדת / האדמה לא שומרת אמונים / לא ניתן לשים בה מבטחים / האדמה זונה /... / מנהלת מועדון לילה / צוחקת בכל הלשונות / ... / האדמה מתכחשת לנו / בוגדת בנו, מרמה אותנו / אדמתנו מחזרת אחר המלחים ... ולא ניכר בה שדבר מה קושר אותה אלינו." (מתוך: "ענבר", עמ' 39-41).

ואם בזונה עסקינן נשוב ללכת בעקבותיו של עוּקבּה:
המסורת הערבית מספרת, כי באחד הקרבות שניהלו המוסלמים בחצי האי ערב, נלקח בשבי אותו עוקבּה, הידוע לשמצה באיבתו לנביא ולמוסלמים. וכשהנביא מוחמד ציווה להוציאו להורג, פנה אליו עוקבה ואמר: ומה יהיה עם גורל הילדים אחרי? ענה לו מוחמד: אש הגיהנום תהיה מנת חלקם. אך עוקבה הוסיף להקשות עליו: ומדוע דוקא אני, מתוך כל השבויים, הוא זה שמוצא להורג? למשמע הטרוניה הזאת של עוקבה, הטיח מוחמד בפניו: "האין אתה אלא יהודי מן היהודים של צפורי?" דינו של עוקבה נחרץ והוא הוצא להורג בצליבה. עוד מסופר על עוקבה, כי הוא היה "הצלוב הראשון בתולדות האסלאם". הוא אף זכה להתייחסות באחד הפסוקים בקוראן.

יהודי מצפורי? האומנם?
עוד יודעת המסורת הערבית לספר לנו, כי בתקופת הג'אהליה, היא תקופת הפגאניות הערבית הטרום-אסלאמית, שהה בצפוריה למשך כעשר שנים איש בשם אומייה שהוא האב הקדמון או הסבא רבא של שושלת בני אומייה, ששלטו בסוריה בתחילת האסלאם. בתקופת שהותו בצפוריה הלך אומייה זה אל אשה יהודיה, יש אומרים שפחה ויש אומרים זונה, שהיתה בת חסות של בני שבט לח'ם ששלטו באיזור. אשה זאת הרתה לו וילדה לו בן ששמו בישמעאל ד'כּואן, והמכונה אבּו עַמְר. ד'כּואן הילד נלווה אל אביו אומייה שנדד מצפוריה לחצי האי ערב. הילד הזה, ד'כּואן, הוא לא אחר מאשר הסבא של עוקבּה הצלוב, או "היהודי מצפורי", כדברי מוחמד. לימים, נתמנה בנו של עוקבה, הוא אל-וַליד בן עוקבּה, על-ידי עות'מאן, הח'ליף השלישי של מוחמד, למושל מחוז כופה שבעיראק.

מתוך תחושת היאוש השורה, ימים כלילות, על טאהא מוחמד עלי מאז ה"נכבה" והעקירה מצפורי, הוא פונה לחפש גאולה במקום אחר. הולך הוא לבקש נחמה אצל העבר הרחוק של צפוריה. הוא פונה אל דמויות של גיבורים מן ההיסטוריה הערבית והמוסלמית הקשורה למקום. באחד משיריו, שאינו כלול בקובץ המתורגם הזה שלפנינו, כותב טאהא מוחמד עלי: "צפוריה, מה את עושה כאן, בלילה האמגושי הזה.../ היכן הסוס של שרחביל? [הוא מפקד הצבא המוסלמי שכבש את צפוריה בשנת 635] / מה עשית עם חרבו של צלאח אלדין? [ששיחרר את צפוריה מהכיבוש הצלבני בשנת 1187] / היכן שליחי דאהר [הוא דאהר אלעומר, שבנה את המצודה של צפוריה בשנת 1745] / היכן כולם?" תוהה טאהא כמחפש תשובה לחוסר האונים שלו.

הפניה לחיפוש גאולה שתבוא מן העבר הרחוק עלולה לטמון לו סכנה בחובה, בחינת "אליה וקוץ בה". שכן, אם ימשיך טאהא מוחמד עלי לנבור ולחקור בעברו עוד עשוי הוא, אולי עלול, לגלות שהוא נצר למשפחתו הענפה של "הצלוב הראשון בתולדות האסלאם", או שמא סתם עוד איזה יהודי אנוס אחר מצפורי, שעקבותיו אבדו בזמנים קדומים, במרחב הערבי.

***
המאמר פורסם ב: קשת החדשה, גיליון 17, סתיו 2006
*
למאמר בערבית, לחץ כאן.

כל הפרטים

סלמאן מצאלחה

בחיפה‮, ‬מול הים

                 לזכרו של אמיל חבּיבּי


בְּחַיְפָה, מוּל הַיָּם, רֵיחוֹת הַמֶּלַח
עוֹלִים מִתּוֹךְ הָאֲדָמָה. וְשֶׁמֶשׁ
הַתּוֹלָה עַל עֵץ פּוֹרֶמֶת רוּחַ.
בְּתוֹךְ שְׁוּרַת עֵצִים טוֹבֶלֶת אֶבֶן,
נִטְּעוּ גְבָרִים, נָשִׁים וְאֵלֶם. דַּיָּרִים
בְּבֵית דִּירוֹת וּשְׁמוֹ מוֹלֶדֶת.
יְהוּדִים שֶׁלא שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹלָם,
עֲרָבִים שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי אֶת פִּשְׁרָם.
וְעוֹד כָּאֵלֶּה מַנְגִּינוֹת שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי
לְזַהוֹת בְּתוֹךְ הָרֶגָע שֶׁדָּמַם.

כל הפרטים

אודן: אפיטף על קברו של עריץ

וו. ה. אודן

אפיטף על קברו של עריץ

שְׁלֵמוּת, לְלֹא רְבָב, לְכָךְ הוּא שָׁאַף,
וְקַל הָיָה לְהָבִין אֶת הַשִּׁירָה אֲשֶׁר חָצַב;
אֶת טִפְּשׁוּת הֶאָדָם הוּא הִכִּיר כְּכַף יָדוֹ,
וּבִצְבָאוֹת וְצִיִּים הִתְעַנְיֵן בְּכָל מְאֹדוֹ.
כְּשֶׁצָּחַק, פָּרְצוּ בִּצְחוֹק סֶנַאטוֹרִים נְשֹוּאֵי פָּנִים,
וּכְשֶׁבָּכָה, בָּרְחוֹבוֹת מֵתוּ הַיְּלָדִים הַקְּטַנִּים.

עברית: סלמאן מצאלחה

***

Source: W. H. Auden. Epitaph on a Tyrant

***

תרגום לערבית, לחץ כאן.

כל הפרטים

סלמאן מצאלחה ||

נפש ערבי הומייה

בל יהיו הדברים הבאים פעוטי ערך בעיניכם: בשונה ממשורר יהודי שחי כאן ויוצר שירה עברית, קרוב לודאי שמשורר ערבי בישראל לא יזכה ששירתו תעטר דוחות של ועדות חקירה ממלכתיות. שיריו לא יושמעו ברבים על-ידי מנהיגים ואנשי ציבור בעתות ששון או עתות יגון. בעבר שימשה השירה הערבית בארץ עילה לחקירה מסוג אחר, חקירה שהתנהלה בחדרים אפלים. הזמנים ההם חלפו, לשמחתנו, לבלי שוב. מאחורי היעדרות זאת מסתתרת הוויה עמוקה של פירוד, של ניכור ושל מתח שבטי שאין לטאטאו אל מתחת לשטיחי התקינות הפואטית.

לנוכח נוכחות נפקדת זאת, השאלה שעולה על פני השטח המדמם שבו אנו חיים היא מדוע כך הם פני הדברים? והתשובה עליה פשוטה ומורכבת בעת ובעונה אחת. שכן, לא הרי השמחה הערבית במקומותינו כהרי השמחה היהודית, לא הרי הכאב היהודי כהרי הכאב הערבי ולא הרי החוויה הערבית בארץ הזאת כהרי החוויה היהודית. לנפקדות זאת נוכחות בולטת בעולמם הקטן של בני אדם קטנים, החל בפולטקאים, אנשי ציבור ודת לסוגיהם וכלה בחסידיהם השוטים למיניהם.

אדם איננו בוחר לכתוב שירה. השירה היא זאת שבוחרת באדם שדרכו היא מבקשת לבוא אל העולם. במקום נסתר, מעבר לעולם המוחשי, קיים כד ענק מלא שירה צרופה והכד הזה דולף ללא הרף. ומכיוון שטיפת השיר היא טיפה שקופה, היא מקבלת את צבע האדם שהיא נופלת עליו או נוחתת על לשונו. כך, דוברת הטיפה את שפתו ומשמיעה את ניגונו.

ומאחר והשפה היא היא היצירה המופלאה של האדם, הרי שהשירה היא נזר הבריאה שלו מאז ומעולם. המפץ הרוחני הגדול הוא המאמר הראשון, שנאמר כי "העולם נברא במאמר". השירה, על שלל צליליה וניגוניה, שלחה מאז את המלים אל מעבר לגבולן המקורי וכך הלך העולם הרוחני והתפשט. הוא ימשיך להתפשט לעד, כי באשר האדם שם שפה ושם שירה. ומכיוון שטבעה של השירה היא פריצת גבולות השפה, היא חייבת לפרוץ בדרכה כל גבול שהחברה האינושית מנסה להציב בפני האדם.

ובשונה ממשורר עברי שקהל היעד שלו תחום למקום הקטן הזה הרי שמשורר ערבי, ובגלל טבעה של השפה הערבית השגורה בכתיבה, מתיימר לפנות אל מרחבים גדולים בהרבה מגבולותיה של הארץ הקטנה ואל קהל יעד גדול ושונה. מצב זה שבו נתון משורר ערבי, קל וחומר משורר ערבי בארץ, משול לאליה וקוץ בה. שכן, ככל שהוא חי את ההוויה הכלל ערבית הוא מתרחק מן ההוויה הפלסטינית המקומית. כשמשוררים ערבים מזכירים בשיריהם שמות כמו בגדאד, ביירות, דמשק או קהיר למרות שכף רגלם לא דרכה בערים אלה מעולם הרי שהם נותנים לדימוי המיתי של מקומות אלה לשלוט בהם. הם אינם יוצרים דימוי חדש, הם רק ממחזרים שוב ושוב את הדימוי הישן נושן. הנוסטלגיה אל מקומות וזמנים מן העבר המפואר היא הביטוי המובהק ביותר לתחושת האמפוטנציה שעולה מן ההוויה העכשוית.

ככלל, הכפילות שחי בה משורר ערבי היא כפולה ומכופלת ויוצרת שכבות רבות של מתח. המתח קיים בשל כפילות לשונית, שכן שפת שירתו הכתובה שונה מזו המדוברת בבית או ברחוב, הן באוצר מלים, בצלילים ואף בתחביר. המתח חי ובועט גם בנבכי נשמתו, שכן הוא נע ונד כל העת בין שייכות למרחב תרבותי ערבי רחב ממדים, לבין ההוויה שלו כפרט, כאדם שחי במרחב קטן תחום במקום ובזמן. ולמשורר ערבי בארץ נוסף על כל אלה גם מתח מסוג אחר. זהו מתח קיומי, שבטי ולאומי שנובע משייכות עמוקה למולדת הזאת מחד, ולזרות ולהדרה נוכח המרחב הציבורי השלטוני והתרבותי.

משורר ערבי בארץ משול, אם כן, לתחנת שידור ערבית שמשדרת למרחב. וכאן בארץ, רק "קשבינו" הערביסטים טורחים, ולא מן הסיבות הנכונות, להטות אוזן ולהקשיב לשיר שהוא אוצר, לניגון שהוא משדר. לכן, רק כאשר נגיע לרגע בו יעוטר דוח של ועדת חקירה ממלכתית בשיר של משורר ערבי בן הארץ הזאת, נוכל לומר: דיינו.

*

פורסם: "ידיעות אחרונות", ספרות, 18 במאי, 2007
ـــــــــــــــــــــــــــــــــــ

כל הפרטים