2 באפריל 2015

ב. מיכאל || אִיקוֹנוֹקְלָסְטִיקָה עכשיו

זוהי איפוא מגילת עצמאותה של ישראל; גדושה הבלים היסטוריים, שקרים פוליטיים והבטחות נפוחות שמעולם לא קוימו.


ב. מיכאל ||


 אִיקוֹנוֹקְלָסְטִיקָה עכשיו


ממשלה חדשה באה עלינו. שרים חדשים יהיו בה. שרי תרבות, משטרה, משפטים, חינוך, דתות. מאחוריהם לא־מעט מחוקקים המבינים כפשוטו את הפסוק "ומחוקק מבין רגליו". ועמם גם הרבה אנשים חורשי רע וחורשי דת וחורשי קודשים, אשר ינוחו על כורסאות השררה ויחפשו פורקן לחמיצותם ולמשטמותיהם.



ימים לא פשוטים באים. ימי השתקה וקנאות, שיכְרון־כוח וגזענות. וגם חג הפסח בא. ויום העצמאות. ויום הנכבה. ועוד מעט יועלה מן האוב גם "חוק הלאום" המאוס.

בקיצור, די והותר סיבות למהר ולנצל את הזמן שנותר למעט אִיקוֹנוֹקְלָסְטִיקָה מרעננת ("איקונוקלסטיקה"? ניתוץ פסילים ביוונית).

חשוב לדעת, כי לא רק חדווה ועונג יש בנעיצת אצבע בעיניהן של פרות קדושות. גם כמה וכמה טובות חינוכיות יש: שחרור נפיחויות אגו, עידוד הצניעות ההיסטורית, חידוש פרופורציות. ומעל לכל — נטיעת ספקות והבערת חֵמה. הספקות טובים לנפש, החמה — למחזור הדם.

ואין ראויה יותר למנת חילול בימים אלה, מאשר מגילת העצמאות של מדינת ישראל: "חוק הלאום" מצטט אותה, חג הפסח עוסק כמוה בתולדות העם היהודי, ויום העצמאות הוא כמובן יומה הגדול. המגילה, בקיצור, בּשֵׁלה לחילול. ונעשה זאת במיטב המסורת היהודית — אחד מקרא, ואחד תרגום.

כך נפתחת מגילת העצמאות: "בארץ ישראל קם העם היהודי...". שטות חסרת שחר. אפילו לפי המיתוס המקראי, העם היהודי לא קם בארץ ישראל. הוא קם במצרים. אבי העם המיתולוגי בא ממסופוטמיה, עשה סיבוב בכנען, 70 מבני משפחתו ירדו מצריימה, ורק שם נעשו ל"גוי גדול עצום ורב". ללא המיתוס המקראי המצב לא משופר יותר. מחקרי היסטוריה עדכניים גורסים כי "יציאת מצרים" לא היתה ולא נבראה, וכי העם היהודי אינו אלא תוצר התפוררותה של החברה הכנענית. כלומר, אחי היהודים, אנחנו בסך הכל שאריות של כנענים. ובמלים אחרות: הורתנו ולידתנו באחד משבעת העממים שהתורה ציוותה להשמיד. נכון נחמד?

נמשיך. מגילת העצמאות גורסת: "בה (בארץ ישראל) עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית..." של העם היהודי. הבל ורעות רוח. על פי המיתוס המקראי כידוע התורה ניתנה במדבר סיני, לא בישראל. על פי העובדות ההיסטוריות, "דמותו הרוחנית והדתית" של העם היהודי הנוכחי, עוצבה בבבל, בספרד, במצרים ובאירופה. "דמותו המדינית" לא עוצבה עד עצם היום הזה.

והמגילה ממשיכה: "בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל אנושיים...". באמת? כמו מה, למשל? זולת המשנָה, שהיא אכן נכס תרבות מפואר, כמעט שלא נוצר דבר בא"י. אפילו התלמוד הירושלמי ניגף לחלוטין מול התלמוד הבבלי. האמת המביכה היא שהעם היהודי הקדום בארץ ישראל עסק בעיקר במלחמות, מלחמות אחים, תככי חצר, והאבסת אלוהיו וכוהניו בנתחי מָנגל ושאר ירקות. נכסי התרבות אשר יצרו יחדיו את תפארתה ההיסטורית של היהדות — בשירה, ספרות, תיאולוגיה, פילוסופיה, מוסר, ערכים, אמנות, וכמובן בהתייצבות בראש או לצד כל מאבק הומניסטי — נוצרו רובם ככולם בגולה הדווייה. בארץ ישראל — לא נוצר כלום כמעט. מעניין, לא כן?

"...והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי". לא נעים, אבל גם זה לא נכון. את תפוצתו העולמית חב התנ"ך לתרגום השבעים ליוונית, לתרגום ללטינית, ולמרבה המבוכה — לישוע משיחם. אלמלא הברית החדשה והכנסייה, היתה הברית הישנה נותרת דלת תפוצה להחריד. כי בשפת העולם, ה"בָּייבְּל" הוא שתי הבריתות, ולא רק הברית "שלנו", הישנה. גם אין איש היודע מי, מתי והיכן נכתב המקרא. חלקו בוודאי נכתב בישראל, חלקו האחר בחו"ל, והתהליך דרש מאות שנים של איסוף, עריכה, הגהה, ליטוש ועידון, עד ליצירת הספר המופלא הזה. אז לא אנחנו "הורשנו", ובוודאי שלא בישראל.

הלאה: "לאחר שהוגלה מארצו בכוח הזרוע..." אפילו זה לא מדויק. גלות בבל אכן התקיימה, אף כי לא היתה כה המונית כפי שנהוג לחשוב. וגלות רומי? לא היתה גלות רומי. נלקחו שבויים כעבדים (לסחיבת השלל), נטבחו רבבות, נהרסו ערים וכפרים ומקדש. אבל הגליה של העם — לא היתה.

"...שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו". שמר אמונים? נו, מילא... בתפילות כן. בשירים כן. באנחות כן. להלכה — בהחלט. במעשה? לא ממש. רובו הגדול העדיף, ומעדיף, להישאר בחו"ל.

ונעבור להיסטוריה קרובה יותר. המגילה קובעת: "בשנת תרנ"ז נתכנס הקונגרס הציוני לקול קריאתו של הוגה המדינה היהודית תיאודור הרצל... ". "הוגה המדינה היהודית"? הרצל ללא ספק התהפך בקברו למקרא הדברים. הוא הרי הגה "מדינת יהודים", לא "מדינה יהודית". הרצל ידע היטב שמדינה אינה יכולה להיות גם "יהודית" וגם נאורה כפי שראה אותה בחזונו. בלשון עכשווית, הרצל היה בעצם הפוסט־ציוני הראשון, תומך חד ובוטה במדינת כל אזרחיה, "ללא הבדל לאום או דת". כך במפורש. ואין מנוס מלשוב ולהביא כאן את הציטוט המוכר מתוך "מדינת היהודים": "אנו נדע להחזיק את רבנינו בבתי הכנסת, כשם שנחזיק את צבאנו בקסרקטינים".

אוי־וויי... הרצל המסכן. לו היה קם היום לתחייה, רואה את הצבא בבתי הכנסת ואת הרבנים בקסרקטינים, היה ממהר לשוב לקברו, מר ומתוסכל. שם היה לו זמן די והותר להרהר באזהרותיהם המפוכחות של לורד אדווין מונטגיו (שר יהודי בממשלת בריטניה), לורד נתניאל רוטשילד, ומאוחר יותר גם אלברט איינשטיין, שראו טוב ממנו את הנולד. ציטוט קצרצר מתוך מכתב ששיגר רוטשילד להרצל באוגוסט 1902, לאחר שהרצל הציג בפניו את חזונו, מיטיב לתמצת את דברי כל השלושה:

"מר הרצל היקר,... אומר לך בכנות מוחלטת: אני אראה בחלחלה את ייסודה של קולוניה יהודית במלוא מובן המלה. קולוניה שכזאת תהיה גטו, עם כל הדעות הקדומות של גטו. מדינה יהודית קטנה, קטנונית, אדוקה ואי־ליברלית, אשר תדחה מתוכה את הנוכרי ואת הנוצרי...".

הרצל המובס צריך איפוא להודות כי דברי מבקריו התגשמו, ולא דבריו. וכי לא את חזונו הגשמנו כאן, אלא את חלום הבלהות שלו.

ונחזור למגילה. יש בה גם איזכור של הצהרת בלפור: "זכות זו (להקים מדינה) הוכרה בהצהרת בלפור מיום 2.11.1917...". אבל בהצהרת בלפור גם נאמר: "בתנאי שלא ייעשה דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של הקהילות הלא־יהודיות הקיימות בפלסטין...". המשפט הזה לא נזכר משום מה במגילה. בטח רק טעות הגהה.

ויכולתי להמשיך עוד ועוד.

זוהי איפוא מגילת עצמאותה של ישראל; גדושה הבלים היסטוריים, שקרים פוליטיים והבטחות נפוחות שמעולם לא קוימו. אולי זה מה שיאה לנו.
חג שמח.
*

הארץ, 3 באפריל 2015

***




על מגילת העצמאות הפלסטינית, ראה מאמר בערבית משנת 2008:

"بين استقلال فلسطين واستقلال إسرائيل"


שיתופים:



תגובות בפייסבוק:

0 תגובות::

הוסף רשומת תגובה

  • מזרח-תיכון

    המאפיה השבטית

    כך היה עם הקצב מבגדד, שהתחבא במרחב השבטי שלו, וכך הדבר עם הקצב מדמשק. מאות אלפי הרוגים ופצועים סורים, מיליוני פליטים והרס טוטלי של ערים לא מזיז לו כהוא זה…

    כל הפרטים

    למה אמריקה אוהבת מלחמות

    התנהלות המעצמות, ובראשן ארה״ב, מול איראן איננה מפתיעה; השלום במזרח התיכון הוא האויב מספר אחת של יצרניות הנשק הגדולות...

    כל הפרטים

  • ישראל-פלסטין

    תש״ח בעיניים ערביות

    הרטוריקה היא סם ההזיות שהערבים הורגלו ליטול מימים ימימה. את הרטוריקה הזאת הם חובשים כמגבעות מליציות ושוכחים שהיא משמשת משתיק־שכל על ראשיהם.

    כל הפרטים

    ישראל כמדינה ערבית

    "ישראל הערבית", זו שגיליתי בימי התיכון, אינה שונה בהרבה מישראל היום, תרתי משמע. שכן, שנים הלעיטו אותנו בבית הספר בשירי עצמאות ישראל.

    כל הפרטים
  • another title

    المتابع من أبناء جلدتنا لما يجري في هذا العالم الواسع يجد نفسه أمام ظاهرة فريدة. فلو نظرنا إلى ما يحصل من أحداث نرى أنّ القاسم المشترك بينها هو أنّ غالبيّتها هو مواقع وقوعها الجغرافية. إذ نرى أنّها تحدث في الأصقاع التي توصف بانتمائها إلى العالمين العربي والإسلامي.

הקש על התמונה לשליחת דוא״ל

קלאסי

***
ג׳אז


ארכיון הצד הזה

מבחר נושאים

 
  • מסות

    עיר הפרח המהלך

    רק העיר ירושלים מסוגלת להלֵּך על החבל הנמתח בין שדים רדומים לבין פּרח שנשכח...

    כל הפרטים

    כל הצפורים מוליכות לרומא

    כשחלפה באופק עננה שחורה של צפורים ונחתה במטעים בשלהי הסתיו‮, ‬יצאו אנשי הכפר ובידיהם כל מיני רעשנים ואצו לגרש את הצפורים הפולשניות כדי להציל את יבולי הזיתים‮, ‬מקור מחייתם העיקרי בימים ההם‮.

    כל הפרטים



  • סיפור

    צפירת הרגעה

    כשנורית צור התקשרה לאמיר לשאול לשלומו "בימים טרופים אלה" כלשונה, נשמעה בקולה נימה קצת מבודחת, אם כי לא הצליחה להסתיר בה את החרדה הגדולה שלה...

    כל הפרטים


    מדרש

    על קופים וחזירים

    מדי פעם בפעם מובאים בתקשורת העברית דברי שטנה הנאמרים על-ידי מטיפים אסלאמיים או מובאים ציטוטים, מן העתונות או מכתובים ערביים אחרים, המדמים את היהודים לקופים וחזירים. בהתייחסות למובאות האלה תמיד נעלם מעיני הקורא העברי מקור הדימוי הזה והרקע עליו צמח.

    כל הפרטים
  • another title

    المتابع من أبناء جلدتنا لما يجري في هذا العالم الواسع يجد نفسه أمام ظاهرة فريدة. فلو نظرنا إلى ما يحصل من أحداث نرى أنّ القاسم المشترك بينها هو أنّ غالبيّتها هو مواقع وقوعها الجغرافية. إذ نرى أنّها تحدث في الأصقاع التي توصف بانتمائها إلى العالمين العربي والإسلامي.
  • שיר

    מאותו עפר

    וְשׁוּב דִּמְדּוּמִים וְשׁוּב רוּחַ יָם רְעוּדָה.
    וְלֹא הִבְהֵב בָּאֹפֶק סִימָן כָּלְשֶׁהוּ לְהֲקָלָה.
    וּכְבָר הָיָה יָדוּעַ שֶׁהָעִנְיָנִים יֵלְכוּ וְיִסְתַּבְּכוּ.
    וְהֵם אָכֵן הָלְכוּ וְהסְתַּבְּכוּ.

    כל הפרטים

  • שיר

    בחיפה, מול הים

    בְּחַיְפָה, מוּל הַיָּם, רֵיחוֹת הַמֶּלַח
    עוֹלִים מִתּוֹךְ הָאֲדָמָה. וְשֶׁמֶשׁ
    הַתּוֹלָה עַל עֵץ פּוֹרֶמֶת רוּחַ.
    בְּתוֹךְ שְׁוּרַת עֵצִים טוֹבֶלֶת אֶבֶן,
    נִטְּעוּ גְבָרִים, נָשִׁים וְאֵלֶם. דַּיָּרִים
    בְּבֵית דִּירוֹת וּשְׁמוֹ מוֹלֶדֶת.

    כל הפרטים

  • שיר

    על חופש היצירה בעידן הלאומי


    מִכֵּיוָן שֶׁאֵינֶנִּי מְדִינָה, לֹא גְבוּלוֹת
    בְּטוּחִים לִי, אוֹ צָבָא שֶׁשּׁוֹמֵר יוֹם
    וָלַיְלָה עַל חַיֵּי חַיָּלָיו. וְאֵין קַו
    צִבְעוֹנִי שֶׁמָּתַח גֶנֶרָל מְאֻבָּק בְּשׁוּלֵי
    נִצְחוֹנוֹתָיו.

    כל הפרטים