לתפארת המזרח התיכון

לו הייתי ציני, הייתי מבקש להחיל את רוחו של חוק ועדות הקבלה על כלל האזורים בארץ. למשל, מן המפורסמות הוא שבגליל יש רוב ערבי... 

סלמאן מצאלחה || 
לתפארת המזרח התיכון

כל הפרטים

להבא עם טלאי צהוב בנתב"ג

הבאג של נתב״ג
יש לומר את הדברים בצורה חדה וחלקה: אין זכות קיום למדינה שבה אזרח כלשהו נמצא בחזקת חשוד תמידי מעצם היותו קיים בה ועל רקע השתייכותו האתנית…

סלמאן מצאלחה ||
להבא עם טלאי צהוב בנתב"ג

כל הפרטים

השד הוא ערבי

הציונות האירופית שהקימה את המדינה תוך כדי עימות עם האזור הערבי קלעה את היהודים ממוצא ערבי לעימות נפשי קשה. אין להם שום כלי שבאמצעותו הם יכולים להתבדל מהערבים, זולת הדת.

כל הפרטים

גזענים, לימדו מהמרוקאים

שיעור במרוקאית:

סלמאן מצאלחה || גזענים, לימדו מהמרוקאים

מרוקו היא המדינה הרביעית בגודלה בעולם הערבי. מעל שלושים מיליון נפש חיים בה. אני לא יודע מהו מספרם המדויק של היהודים שעדיין מתגוררים במדינה, אולם ברור שמדובר באחוז זניח. למרות זאת לא נפקד מקומם מהחוקה המרוקאית.

כל הפרטים

לאסור הקמת מפלגות דתיות

יש לומר בפה מלא, כי לימודי הדת בכלל, והדתות המונותאיסטיות בפרט, שבהם מעורבים אנשי דת, הם בעצם שם קוד מכובס ל”לימודי שנאה מתקדמים”.

סלמאן מצאלחה ||
לאסור הקמת מפלגות דתיות

כל הפרטים

לידיעת התלמיד אובמה

הגזענות פורחת בחסות האדישות של משרד החינוך, שאינו עושה מאומה כדי להילחם בתופעה. הגזענות פורחת גם בחסות כל ממשלות ישראל...

סלמאן מצאלחה || לידיעת התלמיד אובמה

כל הפרטים

לבוחר המתלבט

ואם בכל זאת תרצה להביע מחאה מהדהדת, מכיוון שאתה יודע שהקול הערבי שלך אינו מועיל במדינת היהודים - תצביע ברגליים...

סלמאן מצאלחה || לבוחר המתלבט

כל הפרטים

אהה, סוף סוף נפל האסימון. איך אומרים בעברית? אין שמחה כשמחה לאיד. שכן, כל אזרח ערבי שטס לחו"ל חווה על בשרו, תרתי משמע, את נחת זרועה של הציונית הלבנה, שמעדיפה שמות עם סיומות כמו "סקי" ו"צקי", או "באום" ו"בלום".

סלמאן מצאלחה ||

על שדים ובני דודים

כל הפרטים

להחרים את הבחירות

ישנם גם את אלו שנמנים עם הזן הבזוי, שכל רצונו הוא להשתמש באזרחים הערבים כדי להחליף את שלטון הימין, ואחר כך לזרוק אותם.

סלמאן מצאלחה|| להחרים את הבחירות

כל הפרטים

סלמאן מצאלחה || 

רבין נרצח כישראלי

השנים חולפות, גם השם חולף והזיכרון מתעמעם. לא מעצמו מתעמעם הזיכרון. יש מי שדואג לכך. שבע עשרה שנים חלפו מאז אותה שבת, ארבעה בנובמבר, בכיכר שנשאה את שמם של מלכי ישראל.

ההלם שהכה בארץ ידע להצמיח רק נרות, שום דבר מעבר לכך. מרוב חיפוש אחר שלום בית יהודי בעקבות הירצחו של יצחק רבין לא ראו יותר את הרוצח, לא את שולחיו ולא את הנרצח. הכל הסתפקו בהנצחתו באותה כיכר ובקריאת רחוב פה ובניין שם על שמו.

עכשיו, אחרי הטקסים הממלכתיים, הנאומים הממלכתיים והאזכרה הממלכתית, אפשר לשוב ולקרוא לרצח בשמו. שכן, גם לקביעת יום הזיכרון הממלכתי בי"ב בחשון, לפי הלוח היהודי-העברי, יש חלק נכבד בעמעום משמעות הרצח.

צריך לשוב ולהזכיר למי שמנסה לשכוח ולמי שמתאמץ להשכיח, כי רבין נרצח בארבעה בנובמבר. הוא לא נרצח בי"ב בחשון. במלים אחרות, ראש ממשלת ישראל נרצח כישראלי. הוא לא נרצח כיהודי. רק הרוצח, כמו גם שולחיו האידיאולוגיים שנותרו מאחורי הקלעים, פעלו כיהודים והתנהלו על פי צווי הזמן היהודי.

בחברה המתנהלת על פי קודים שבטיים אין ערך ליחיד, גם אם הוא ראש ממשלת השבט. ערכו של הפרט נמדד על פי יכולתו לאמץ את הקודים השבטיים הנוקשים ולהתנהל על פיהם. כל חריגה מקודים אלה עלולה להביא לתגובה קיצונית מצד אלה שרואים בעצמם נושאי דגלו ושומרי כבודו של השבט.

החטא הציוני הקדמון היה עם הקמת המדינה. קברניטי הציונות, מימין ומשמאל, לא השכילו להפריד בין הדת היהודית לבין המדינה היהודית. כעבור שני עשורים פרצה מלחמת ששת הימים, שקירבה את השבט היהודי אל מקומות טעונים בערכים דתיים ושבטיים.

בחלוף השנים הכיבוש הלך והעמיק, ההתנחלויות הלכו והתבססו והדמוגרפיה המשיכה לדהור. האינתיפאדה הראשונה יצרה שינוי בהשקפתו של רבין, רמטכ"ל הכיבוש ב-1967. באינתיפאדה הראשונה, כשר הביטחון, הוא עסק בשבירת ידיים ורגליים של פלסטינים מתקוממים.

רבין הבין, באיחור רב, כי המשך הכיבוש של עם אחר, שממשיך להתרבות ומעמיד בסכנה את קיומה של מדינה יהודית עם רוב יהודי, הוא פלונטר קשה להתרה. לכן פנה, גם אם בהיסוס, לדרך אוסלו.

כדי להגיע ליעד הישראלי-הציוני הוא חצה את הקווים האדומים שציירו נושאי הדגל של השבט היהודי. בהקמת ממשלתו הסתייע רבין ברוב הישראלי בכנסת, כלומר, נשען על מה שמכונה "מפלגות ערביות" כרוב חוסם. האקט הזה דמה להנפת סדין אדום מול השור המועד של הפונדמנטליזם היהודי ושל היות ישראל "מדינה יהודית".

משום כך הטיח בו הימין את הטענה הגזענית שאין לו "רוב יהודי" למימוש מדיניותו. רבין, בתגובה, התחיל להשמיע בפומבי, בערוץ הממלכתי, שיח אזרחי. הוא הטיח בימין מונחים כמו גזענות ואפרטהייד.

זקני השבט התכנסו והחלו להעלות מן העבר הרחוק מושגים כמו "דין מוסר", "דין רודף" ועוד כהנה וכהנה הלכות ודרכים לטיפול בבן שסרח. רק שאלה משנית אחת נותרה פתוחה - מי יבצע את פסק דינם.

היריות נורו על ידי מי שראה את כיכר מלכי ישראל ככיכר השבת, כיכר השבט. במלים אחרות, רבין נרצח כישראלי הנשען על רוב ישראלי. כלומר, מפני שחצה את הקווים האדומים של השבט היהודי. הוא נרצח על חילול כבוד המשפחה, כבוד השבט היהודי.

השיח שבמרכזו המושג "מדינה יהודית" הלך והעמיק בשנים האחרונות. דומה כי מבחינת הימין הישראלי, רצח רבין ממשיך להשתלם.
*
פורסם: דעות-הארץ, 4 בנובמבר 2012

For English, press here

כל הפרטים

אין למי להצביע

התקשורת הציונית המגויסת יודעת לכרוך יחד את הח"כ היהודי, הכשר לכל הדעות, דב חנין ממק"י ואת הח"כ הערבי, אברהים צרצור שמו, איסלאמיסט מרע"ם, ולהכניסם לאותו סל שנקרא "המפלגות הערביות".

סלמאן מצאלחה || אין למי להצביע

והארץ שוב כמרקחה, כמאמר הקלישאה. הסומק חזר ללחייהם של פרשנים למיניהם ופוליטיקאים לזניהם. שכן, נתניהו החליט ללכת לבחירות וביבי קפץ על הסקרים המחמיאים שנקרו בדרכו ורץ לבשר לעם על המשך הדריכה במקום לעוד ארבע שנים.

ההצגה תימשך שלושה חודשים תמימים. כדאי בכל זאת לתת את הדעת על פן אחד, ליתר דיוק פנים רבים, שנעלמים מן העין בהצגה הזאת. לפני ארבע שנים, אני מודה, לא הצבעתי בבחירות. נמנעתי אז, לא מפני שאינני מאמין בדמוקרטיה אלא בגלל סיבה מאוד פשוטה; לא היה לי למי לתת את קולי. והנה, למרבה הפלא, בהתרגש הבחירות החדשות עלינו העמדה ההיא שלי מקבלת כעת משנה תוקף.

שכן משיח הבחירות שהולך ומתלהט נושבת לה שוב הרוח הרעה. הבחירות בישראל, כמו תמיד, מתנהלות כבחירות של "יהודים-דמוקרטים", כיאה למדינה ה"יהודית-דמוקרטית". מתחת לפני השיח הזה מסתתרת לה האמת המרה: לאזרח ערבי ליברל, חילוני, דמוקרט והגון אין מה לחפש בבחירות האלה. ההצגה ה"דמוקרטית" הזאת נועדה להקים ממשלות על טהרת היהודים בלבד.

כפי שהדברים נראים כרגע, גם כעבור ארבע שנים עדיין אין לי למי לתת את קולי. לעמדה זאת סיבות רבות. די אם נקשיב לשיח המפלגתי שמתפרץ בימים אלה מעל כל מרקע ומושמע בכל במה, כדי להבין את חוסר התוחלת בהצבעה. הפרשנים והפוליטיקאים החלו לערוך חישובים, להקים ממשלות ולפרק קואליציות, להכתיר איש כזה או אחר שיטפל באיום האיראני ולמנות לו עזר כנגדו פלוני או אלמוני.

בשיח ה"דמוקרטי" הזה מתעלמים מחמישית מאזרחי המדינה. שנים על גבי שנים נוהגים להכניס את כל המצביעים הערבים לסל אחד שנקרא "המפלגות הערביות". אמצעי התקשורת הולכים בעקבות מכוני הסקרים ומנציחים את הבורות בקרב הציבור הרחב.

התקשורת הציונית המגויסת יודעת לכרוך יחד את הח"כ היהודי, הכשר לכל הדעות, דב חנין ממק"י ואת הח"כ הערבי, אברהים צרצור שמו, איסלאמיסט מרע"ם, ולהכניסם לאותו סל שנקרא "המפלגות הערביות". לא צריך להזכיר שמק"י כשמה כן היא - מפלגה קומוניסטית ישראלית. הדגש במפלגה זו, מאז ומתמיד, הוא על היותה מפלגה ישראלית פטריוטית שחברים בה יהודים וערבים.

אך השקר הגדול מכולם הוא נשיאת תואר הערביות על ידי המפלגה הנקראת רע"ם - הרשימה הערבית המאוחדת. שכן מבחינת הרכבה ומהותה מפלגה זו איננה ערבית ואיננה מאוחדת כלל וכלל. ידוע שהציבור הערבי מורכב מעדות שונות - מוסלמים, נוצרים ודרוזים. אך ראו זה פלא: במפלגה זו אין זכר לשתי הקהילות הערביות - הנוצרית והדרוזית. הדבר מצביע יותר מכל על כך שזוהי בסך הכל מפלגה מוסלמית בדלנית, וכך היא נתפשת גם בעיני הציבור הערבי עצמו. הדבר מתבטא בבחירות לכנסת, שבהן לא זוכה מפלגה זו ולו בקול אחד מקולות המצביעים הנוצרים והדרוזים.

לכן, לקרוא לרע"ם מפלגה "ערבית מאוחדת" זו אחיזת עיניים ותו לא. קיומה של מפלגה כזאת, על טהרת המוסלמים והתנועה האיסלאמית, משרת מצד אחד את השלטון הציוני, שמדגיש את "יהדותה" של המדינה, ומן הצד האחר מפרק את הציבור הערבי לעדות דתיות ומנציח את הפירוד העדתי בתוכו.

אזרח ערבי חילוני, ליברל, דמוקרט והגון לא יכול להצביע למפלגות התומכות בקצב מדמשק ודומיו, כדוגמת חד"ש ובל"ד, או במפלגות איסלאמיות בדלניות כמו רע"ם. אזרח ערבי כזה גם לא יכול להצביע למפלגות ציוניות שמדירות אותו מהשלטון בארצו ובמולדתו מטעמים גזעניים. וכך, בהעדרה של מפלגה אזרחית אמיתית, אין למי להצביע בבחירות האלה.

*
פורסם: דעות-הארץ, 16 באוקטובר 2012

***
For English, press here

כל הפרטים

לעתים, השימוש בדמיון המזרחי נחוץ כאוויר לנשימה. לא אחת טענתי, שהדבקת הדמיון המזרחי לערבים היא בגדר הוצאת דיבה.

סלמאן מצאלחה || 

סיכה בבלון ה"שוויון בנטל"

ביום בהיר אחד התעורר לו ראש הממשלה מעוד חלום בלהות קואליציוני וגילה את הלא ייאמן. הוא חכך בדעתו הממשלתית, עד שראה את האורה בקצה מסדרונות השלטון. לפתע נזכר, כי בכנסת ישראל מכהנים ח"כים מישמעאל שנשלחו על ידי ציבור ערבי גדול להישבע אמונים למדינת ישראל. זה כמעט שבעה עשורים, הם שוב ושוב נשלחים והם שוב ושוב נשבעים לה אמונים.

בנימין נתניהו, שגם הוא מסתובב במסדרונות הכנסת שנים רבות, לבטח ער לכך שיש בכנסת נבחרי ציבור ערבים שאינם נמנים עם מצביעי המפלגות הציוניות. אולם משום מה, הוא לא ספר את הח"כים האלה מעולם. האמת שלא רק הוא אלא כל דומיו, הן משמאל והן מימין, מעולם לא ספרו אף את המצביעים הערבים מן הזן שמצביע בארגזים חמולתיים למפלגותיהם הציוניות.

והנה לפתע, משהתסבוכת הציונית - דת או מדינה - נגלתה שוב לעיני כל, נזכר ראש הממשלה התחמן באותם שטיקים המשמשים אותו מימים ימימה. כולם צריכים להשתתף בנטל, גם חרדים וגם ערבים, הצהיר. פתאום גילה את קיומם של הח"כים הערבים, ואף דאג להרים טלפון ולשוחח אישית עם אחדים מהם, כפי שדווח.

אך אם נשתמש בפרפראזה על דברים שיצאו מפי נתניהו עצמו בהקשר אחר - הייתכן שראש הממשלה שכח מה זה להיות ציוני? לא, הוא לא שכח. כפי שהעיד עליו אביו המנוח בשיחה עם ערוץ 2: "בנימין לא תומך במדינה פלסטינית, אלא רק בתנאים שהערבים לא יקבלו לעולם. שמעתי זאת ממנו". גם כעת, בהקשר של "השוויון בנטל", ברור שכל הדיבורים על גיוס ערבים, בצורה זו או אחרת, הם דיבורי סרק שאין כל כוונה לממשם. שכן הסוגיה הזאת לא צצה רק היום. היא מלווה את המדינה מראשית דרכה.

היו דברים מעולם והם חקוקים בדברי ימי הכנסת. כידוע, המפלגה הקומוניסטית הישראלית קידמה בברכה את הקמת מדינת ישראל, ואף ראתה בה "ניצחון לכל כוחות החופש והדמוקרטיה במזרח התיכון", כדברי ח"כ תופיק טובי בנאום בכנסת ב-1949. לא זאת אף זאת. עוד ב-1950 התרעם ח"כ מאיר וילנר ממק"י בנאום בכנסת על ההתמהמהות בגיוס ערבים בהתאם לחוק שירות הביטחון.

גם חברו הערבי למפלגה טובי החרה החזיק אחריו, ואף תקף את אי-הפעלת החוק וכינה את אי-גיוס הערבים ביטוי של אפליה: "מדוע מוציאה הממשלה מכלל השירות הצבאי את האזרחים הערבים בגיל הגיוס, אף כי רבים מהם גילו נכונות למלא את חובותיהם כאזרחים התובעים ליהנות מכל הזכויות? אין ספק שזוהי אחת התופעות הבולטות של האפליה הגזעית במדיניותה של הממשלה, העומדת בניגוד לכל מאמץ לרכוש את ידידותם של ההמונים הערביים".

לעתים, השימוש בדמיון המזרחי נחוץ כאוויר לנשימה. לא אחת טענתי, שהדבקת הדמיון המזרחי לערבים היא בגדר הוצאת דיבה. שכן, לו הנציגים הנבחרים של האזרחים הערבים היו ניחנים ולו במקצת דמיון מזרחי, הרי שיכלו באבחת הצהרה אחת להוציא את הרוח הפופוליסטית מהמפרשים הציוניים. הם היו צריכים להצהיר, שהם מאמצים את נאומו של ח"כ תופיק טובי בכנסת מ-1950.

דרושה רק הצהרה אחת, סיכה אחת קטנה, כדי לחשוף את השקר הציוני המתנפח מעת לעת. או אז, נראה מה יש לאבירי "השוויון בנטל" לומר, כשהבלון הציוני השקרי יתפוצץ להם בפנים.
*
פורסם: דעות-הארץ, 8 ביולי 2012

***
For English, press here

___

כל הפרטים

ליהודים בלבד

ממשלת אחדות ליהודים בלבד:

יש מי שיכנה זאת אקרובטיקה פוליטית מבית מדרשו של "הקוסם" בנימין נתניהו. אולם הפליק-פלאק לאחור שעשה נתניהו אינו מעיד על עוצמה.

כל הפרטים

ברוכים הבאים, גזענים

סלמאן מצאלחה || ברוכים הבאים, גזענים

כשכל העולם עסוק בעניינים דוחקים אחרים, מן הראוי לשוב ולהזכיר את המצב העגום של הפלסטינים ולא לתת לכיבוש הישראלי המתמשך להישכח. זוהי אכן מטרה חשובה.

אולם דומה, כי התגובה הישראלית על מפגן הפעילים ה"פרו-פלסטינים" היא תגובה היסטרית וגובלת באיוולת, אם לא גרוע מכך. שכן עד כמה שהדבר יישמע מוזר, פעילים אלה אינם כלל פרו-פלסטינים ופרו-ערבים. נהפוך הוא - יותר משהמטס הוא "ברוכים הבאים לפלסטין", כפי שכינוהו הפעילים, הוא בא להביע הזדהות עם ישראל ולהדגיש את עומק השייכות של ישראל למשפחה התרבותית שלהם.

ייתכן כי חלק מהפעילים הם אנשים טובים, נאיבים ומבקשי תיקון העולם. ייתכן גם, שחלקם באו במטרה להשחיר את פני ישראל, המושחרים ממילא. אולם אפשר לקבוע, שהעולם התרבותי, התקין פוליטית, של פעילים אלה נגוע בגזענות לא כלפי יהודים, אלא כלפי התרבות הערבית והמוסלמית דווקא. שכן נקודת המוצא של מארגני המפגן היא ההיפך הגמור מהזדהות עם סבל ערבי כלשהו.

יש שמץ של אמת במכתב הציני שהכינה ממשלת ישראל כדי למסור אותו למי שיצליח בכל זאת לנחות כאן. לו היו פעילים אלה נושאים את דגל זכויות האדם בכלל ואת הדאגה לזכויות האדם הערבי בפרט, היו בוודאי מוצאים זמן ומקום להביע את מחויבותם ה"מוסרית" בעוד מקומות באזור הזה. מטרות לא חסרות בזמן האחרון.

זה שנה ויותר בשאר אסד טובח באזרחים ערבים סורים דורשי חופש. העולם, המכונה משום מה "תרבותי", צופה בזוועה בחיבוק ידיים ואינו עושה דבר כדי לעצור את ההרג וההרס בערי סוריה. זהו העולם התרבותי שאליו משתייכים הפעילים האלה, ודומה כי הם נוהגים על פי הקודים המוסריים של העולם הזה שלהם.

מי שמחלקים את העולם ואת בני האדם לכאלה שראוי לנהוג בהם על פי כללי מוסר אוניוורסליים ולכאלה שכללים אלה אינם חלים עליהם - אינם יכולים להיקרא מוסריים. מוסר אוניוורסלי חל על כולם. מי שמוציא מהכלל הזה חטיבה אנושית כלשהי, שאינה נדרשת לנהוג על פי כללי המוסר - המוסריות שלו עצמו מוטלת בספק.

האם גזענות רב-תרבותית היא המונעת מפעילים כאלה ואחרים להפגין סולידריות עם האזרחים הערבים הסורים הנטבחים? האם, לתפישת פעילים אלה ודומיהם, משתייכות סוריה ודומותיה בעולם הערבי לעולם תרבותי אחר, שקודים מוסריים אוניוורסליים אינם חלים עליו?

פעילי זכויות אדם מן הסוג הזה, שאינם מוצאים זמן לקיים מפגני הזדהות עם אזרחים ערבים הנטבחים יום יום בארצות ערב, חושפים בחוסר המעש שלהם את הגזענות האנטי ערבית דווקא. לדידם, העולם הערבי והמוסלמי משתייך לעולם תרבותי אחר, הנוהג על פי קודים מוסריים אחרים, שאינם חלק מהמוסר המערבי הנעלה "שלנו".

בעיני פעילים כאלה, ישראל היא משהו אחר. ישראל היא חלק מהמשפחה שלהם. לכן הם באים להפגין כאן, ולא בסוריה או במדינות ערביות אחרות. לכן הכותרת הנכונה למפגן הזה ולדומיו היא "ברוכים הבאים לישראל", לא לפלסטין.
*
פורסם: "הגזענות של הפעילים" דעות-הארץ, 17 באפריל 2012

***
For English, press here

----

כל הפרטים

חוק בחירות לעם הנבחר:

המניפולציה הפוליטית בולטת בהצעת החוק הזאת, ועל כן קמה לה התנגדות מצד מה שמכונה כאן "השמאל". ככלל, הדיבורים על שמאל וימין בארץ הם אחיזת עיניים, שכן לא קיים בארץ שמאל, לא יהודי ולא ערבי.

סלמאן מצאלחה || 

פטריוטים אבל מרחוק

הבחירות לכנסת בפתח וסוגיות הקשורות בהן מתחילות לרחף באוויר. לא רק פריימריס, סקרים ומפלגות חדשות צצות כפטריות חברתיות אחרי המחאה, אלא שאנו עדים גם לקידום חקיקה הקשורה לזכאות בהשתתפות בהצבעה.

באחרונה צצה יוזמה חדשה-ישנה שנויה במחלוקת. צבי האוזר, מזכיר הממשלה, פועל לקידום החוק המרחיב את זכות ההצבעה לישראלים השוהים בחו"ל. מספרם של אזרחים אלה מוערך בחצי מליון, ובמונחים אלקטורליים, כשני מנדטים מן הזן של זאב אלקין ויריב לוין (שניהם מהליכוד).

כצפוי, היוזמה מעוררת התנגדות משום שהיא מעלה חשד שיוזמיה מבקשים לקושש קולות בחו"ל בכדי לחסום כל אפשרות לשינוי השלטון. יוזמה זו דחפה קבוצה של אנשי רוח וקצינים לקרוא להפסיק את קידום החוק. בדבריהם הם מציינים כי החוק נועד לסייע למפלגות לגייס מצביעים בחו"ל, באמצעות שימוש בחוק השבות באופן שיאפשר מתן אזרחות מיידית ליהודים. "ההצבעה מחו"ל תעודד התאזרחות לצורך הצבעה", הם כתבו והוסיפו: "קבוצות יהודים מאורגנות מהגולה יקבעו משם את חיי הישראלים" (יהונתן ליס, "הארץ" 1.4).

המניפולציה הפוליטית בולטת בהצעת החוק הזאת, ועל כן קמה לה התנגדות מצד מה שמכונה כאן "השמאל". ככלל, הדיבורים על שמאל וימין בארץ הם אחיזת עיניים, שכן לא קיים בארץ שמאל, לא יהודי ולא ערבי. בצד היהודי, קשה להצביע על הבדל כלשהו בין בנימין נתניהו (ליכוד), שאול מופז (קדימה) ושלי יחימוביץ' (עבודה), בכל מה שקשור לפתרון הסכסוך הישראלי-הפלסטיני. גם בצד הערבי קשה להצביע על הבדלים בין הח"כים הערבים מוחמד ברכה (חד"ש), ג'מאל זחאלקה (בל"ד) ואחמד טיבי (תע"ל).

ייתכן כי בקרב המפלגות הציוניות ישנם אנשים שמתנגדים להתאזרחות לצורך הצבעה, אך כולם ממשיכים לדבוק בהתאזרחות לצורך הפקעה, בייחוד הפקעה של אדמות של אלה המכונים במילון הציוני, "לא-יהודים". כל ההבחנה בין שלל המפלגות הציוניות מצטמצמת, אם כן, להימצאותם של קומץ אנשי ימין שהם מעט ליברליים בעניינים אזרחיים זניחים, לבין רוב מוחלט של אנשי ימין לאומנים ופונדמטליסטים. לכן יש להודות ששמאל אמיתי - מדיני, חברתי ותרבותי - קיים רק בתיאוריה. על רקע המאבק הלאומי המתמשך בארץ לא יכול להתקיים שמאל אמיתי.

צריך דמיון פורה במיוחד כדי להיאבק בהזיות של הימין. אבל אם פטריוטיות היא מפלטו האחרון של הנבל, צריך לספק לנבלים פטריוטיות צרופה ולערער את עולמם הרוחני. ספר החוקים הישראלי משווע לחוק חשוב אחר שעוד לא חוקק. אם בבחירות עסקינן, הרי שחוק הבחירות צריך לכלול סעיף מאוד "פטריוטי": לא תהיה זכות בחירה למי שנושא דרכון זר. זאת ועוד: כל מי שנושא דרכון זר לא יהיה רשאי לבחור ולהיבחר לרשויות המקומיות ולא יוכל לשרת בשום תפקיד בשירות המדינה.

על ידי קידום חוק כזה, אפשר לתפוס שתי ציפורים במכה אחת: מחד, בוחרים אנשים שנאמנותם המוחלטת היא אך ורק לאזרחים כאן. ומאידך, חושפים לעיני כל את ערוותם של כל ה"פטריוטים", המפוקפקים והמנוולים גם יחד.

*

פורסם: דעות-הארץ, 9 באפריל 2012

***

For English, press here

------

כל הפרטים

אז המופתי אמר

פני ה"ביבי" כפני ה"טיבי", ואידך זיל גמור.

סלמאן מצאלחה | אז המופתי אמר

"בימים אלה ממש שותקות רוב מממשלות העולם אל מול קריאות המופתי הפלסטיני להרוג את היהודים באשר הם", אמר ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בנאום לציון יום השואה הבינלאומי. נתניהו הוסיף, שהוא מצומרר מן "העובדה שיש פה מורשת של שנאה והשמדה, כי המופתי הזה בא בעקבות המופתי ההוא... במקום לקרוא לשלום ולהתפייסות, קורא להשמדת היהודים באשר הם".

קדם לנתניהו נשיא המדינה, שמעון פרס, שתקף אף הוא בחריפות את המופתי של ירושלים. "דברי המופתי הם מסוכנים", אמר פרס. "והם עלולים להוביל להסלמה ביחסי יהודים-ערבים ואף לפגיעה בחיי אדם", הזהיר הנשיא.

מעניין להיווכח, כי שני אישים אלה שתקו בפרשת הספר "תורת המלך", שעסק בדיני הריגת גויים. הם ופוליטיקאים אחרים גם נאלמו דום לנוכח עצומות והתבטאויות גזעניות שיצאו מבית המדרש של "גדולי דור" כאלה ואחרים. דומה, כי מי שהיו אמורים לצאת כעת להגנת המופתי הם דווקא הרבנים שזעקו חמס וטענו שהמדינה אינה רשאית להתערב בענייני דת והלכה. ככה זה אצל חסידי המונותיאיזם האינפנטילי על כל ענפיו וגרורותיו.

מי שקורא בספרות דתית מונותיאיסטית, ולא חשוב של איזו דת, נוכח עד מהרה שהיא גדושה בין היתר בדברי תועבה מבחינה מוסרית. המסורת שציטט המופתי אכן קיימת בענף האיסלאמי של המונותיאיזם: "לא יבוא יום הדין עד אשר תילחמו ביהודים. היהודי יתחבא מאחורי אבן, והאבן תדבר: הו עבד האלוהים, הוא מוסלמי! הנה יהודי, בוא והרוג אותו!"

מסורות כאלה ואחרות הן חלק ממסורות אסכטולוגיות העוסקות באחרית הימים וביום הדין, והן קיימות גם בתרבויות אחרות. האיסלאם לא המציא את הגלגל האסכטולוגי. הוא שאב מן היהדות והנצרות והמציא מסורות כאלה ואחרות כדי לשרת את מטרותיו הארציות דווקא. כלומר: כיבושים נרחבים.

לא רק ביהודים נלחמים באחרית הימים. המסורות האלה מספרות גם, שאחרית הימים לא תבוא "עד אשר תילחמו בחוזא וכרמאן, הנמנים עם העמים הפרסיים", ובגרסה אחרת: "עד אשר תילחמו בעמים הטורקיים". וכך מתוארים העמים האלה: "אדומי פנים, פחוסי אף, צרי עיניים ופניהם עגולים ושטוחים כמגינים".

ואם המופתי הירושלמי ושאר מופתים ימשיכו לפשפש במסורות המדבריות, הרי שמצפה להם עוד הפתעה. בחורף הירושלמי הקר הזה, מי יודע אילו נעליים נועל המופתי ה"מלומד". אם היה ממשיך לקרוא באותיות הקטנות היה עלול למצוא את עצמו בצד הלא נכון. שכן המסורות מספרות עוד: "לא תבוא אחרית הימים עד אשר תילחמו באנשים שנועלים נעליים מרופדות".

בסיכומו של דבר, לא רק שהגיע הזמן להפריד את המונותיאיזם הזה מן המדינה - הן היהודית והן הערבית - אלא שהגיע הזמן להפריד אותו גם מן השיח הלאומי. שאם לא כן, הגיחוך המונותיאיסטי המסוכן ישתלט עלינו ויהרוס כל חלקה טובה שנותרה כאן.

הפוליטיקאים הקטנים המתיימרים ללמדנו "מה זה להיות יהודים" או "מה זה להיות ערבים" ימשיכו לזרוק סיסמאות חלולות לחלל הסכסוך. ובינתיים, על המצב בישראל-פלסטין אפשר לומר: לא רק ש"פני הדור כפני הכלב", אלא שפני ה"ביבי" כפני ה"טיבי", ואידך זיל גמור.
*
פורסם: דעות-הארץ, 14 בפברואר 2012

***
For English, press here

כל הפרטים

שיעור באפרטהייד

לא רק כבישי הפרדה אתנית בשטחים הכבושים סללה הציונות. ההפרדה האזרחית קיימת בכל פינה בארץ.

סלמאן מצאלחה | שיעור באפרטהייד

אנשי מדעי החברה יודעים ללמד סניגוריה על סקרי דעת הקהל. בעיניהם זהו כלי מדעי שבאמצעותו ניתן להעריך את רחשי הלב ולעמוד על השקפות ונטיות בזמן נתון. לצד השעשועונים האלה, שמספקים להמונים הצצה על הלכי רוח, אנו מתוודעים גם אל רחשי לבם, השקפותיהם ונטיותיהם של עורכי הסקרים עצמם.

לא רק כבישי הפרדה אתנית בשטחים הכבושים סללה הציונות. ההפרדה האזרחית קיימת בכל פינה בארץ. מכוני מחקר ואמצעי תקשורת, במודע או שלא במודע, משתפים פעולה עם ההפרדה ואף מנציחים אותה. במקביל, ימשיכו כאן ללעוס לעייפה את הסיסמה "אור לגויים". כדאי, אם כן, להשוות את המצב בארץ למה שקרה אצל אותם "גויים".

למשל, חוק מרשם האוכלוסין. בתקופת האפרטהייד בדרום אפריקה חויבו אזרחי המדינה להירשם על פי צבע עורם: לבן, שחור או צבעוני. בישראל אי אפשר לחייב רישום על בסיס גזע או צבע, שכן היהודים עצמם משתייכים לצבעים ולגזעים שונים - מי לבן מפולין ורוסיה ומי כהה עור מתימן ואתיופיה. בלית ברירה, נאלץ המוח הציוני להמציא פטנט ייחודי שמתאים למקום ועונה על צורכי ההפרדה, וכך נולד כאן הרישום של יהודי, ערבי, דרוזי וכו', במשרד הפנים הישראלי.

עוד חוק הפרדה שהונהג בדרום אפריקה, הקצה אזורי מחיה נפרדים לגזעים השונים. אפשר להזכיר בהקשר זה את חוק ועדות הקבלה בישראל, שכל מטרתו היא לאפשר ליישובים קהילתיים למיין את הבאים בשעריהם ולקיים הפרדה על בסיס אתני. באחרונה השתחלה המדינה גם לחדר המיטות של האזרח הערבי באמצעות "חוק האזרחות", המטיל מגבלות על נישואים של אזרחי המדינה הערבים, ועוד ידה נטויה.
עוד כתבות בנושא

עונת הבחירות בישראל מתקרבת. זו בוודאי תביא ברכה ושלמונים לכל העוסקים במלאכה, ובראשם מכוני הסקרים. מהדיווחים על הסקרים אנו למדים כי ההפרדה האתנית חיה ובועטת במכוני המחקר, וברוב כלי התקשורת הישראלית. כלי התקשורת עטים על ממצאי הסקרים. פוליטיקאים ירוצו לבדוק פופולריות בקרב עדרי המצביעים. בצר להם, פוליטיקאים חדלי שאר רוח ורפי מוח יפנו אל המרשמים שיספקו להם רופאי אליל המכונים יועצי תקשורת.

רופאי אליל אלה ידריכו את הפוליטיקאי השאפתן כיצד לזכות באהדת ההמון. בעניינים שבינו לבין קהל מריעיו ודאי יעוצו לו, שלא חשוב המצע, חשוב המופע. ככל שירבה להזיע, להתרוצץ ולהופיע על כל מרקע, כך יעלו סיכוייו להשפיע על המצביע הממוצע.

סקרי דעת הקהל מלמדים, כאמור, גם על הלכי הרוח של עורכיהם. "אם הבחירות היו נערכות היום", ידווחו לנו הסוקרים, תקבל מפלגת פלוני כך וכך מנדטים, וכך וכך מנדטים תקבל מפלגת אלמוני. בקצה הדיווח המפורט על הא ועל "דא" בתפריט המפלגות היהודיות-הדמוקרטיות, יגיע המשפט האלמותי: "והמפלגות הערביות מקבלות כך וכך מנדטים". שכן, בעיני הציונים ה"מלומדים" כל ערבי הוא אחמד, או בחזקת אחמד.

לא ברור אם כך, מדוע לבזבז זמן וכסף רב? הרי תוצאות הבחירות ידועות מראש: 110 מנדטים למפלגות היהודיות, ועשרה מנדטים למפלגות הערביות, הלא כן? הנה עוד שיעור במדעי האפרטהייד.
*
פורסם: דעות-הארץ, 30 בינואר 2012

***
For English, press here

כל הפרטים

יובל דרור | שימוש שגוי וחתרני

יובל דרור | שימוש שגוי וחתרני

במאמרו "קשים גרים לישמעאל" ("הארץ", 28.12) ציטט סלמאן מצאלחה ממאמר שפירסמתי ב-1979 בכתב העת "קתדרה" על "הגרים הרוסיים בגליל בראשית המאה העשרים". וכפי שקורה כאשר עושים במאמר שימוש פוליטי, השימוש במחקרי היה שגוי ואף קונספירטיבי.

דוד בן גוריון ואבות הציונות אכן רצו לברוא כאן יהודי חדש, אך לא הביאו "מתייהדים" בשל "המחסור ביהודים אותנטיים", כפי שנכתב. הגרים הם שיזמו את בואם לארץ ישראל אז - ממניעים אמוניים-יהודיים - ורק בהמשך התוודעו לחובבי ציון וליק"א (החברה היהודית להתיישבות) ונעשו ציונים.

היחידי ש"עט על המציאה" היה חיים מרגליות קלווריסקי (אגרונום שהיה ממונה על המושבות בצפון מטעם יק"א), שניסה להביא גרים המיומנים בעבודה חקלאית, אך הוא לא ייצג את התנועה הציונית ורוב מאמציו נכשלו.

הגרים של ראשית המאה ה-20 באו מאזורים שונים ברוסיה ונמנו עם כיתות וקבוצות שונות (על "הסובוטניקים ברוסיה: סיפורה של כת קטנטונת" - הקיימת גם כיום ורק חלק מאנשיה עלו בעשורים האחרונים לישראל - כתבה פרופ' שולמית שחר ב"זמנים", 2007 ,97).

ההסתמכות על סיפורים היסטוריים כבסיס למסקנות עכשוויות בעייתית. כך, למשל, דבריו של ד"ר הלל יפה כי לא יזיק לדם היהודי, "להתערבב קצת בדם נוצרי", נכתבו מפי אשתו, רבקה, מה שמצאלחה לא ציין. הסיפור על יעקב ניצ'ייב שצעק בשכרותו "בי ז'ידי" (הכו ביהודים), לקוח כנראה מספרו של יואב רגב, "סובוטניקים בגליל", שם הוא נכתב בהסתמך על ספר הזיכרונות של זלמן טפליצקי, "נעורים בסג'רה". לפי מצאלחה, זהו המקור ל"קריאה הנפוצה בעברית ארצישראלית איטבח אל יהוד", שהיא "המצאה ציונית שנועדה לעשות דמוניזציה של הערבי באשר הוא". התיאוריה הקונספירטיבית הזאת לא מוכחת היסטורית ואף מגוחכת.

יש די טיעונים, יהודיים ואוניברסליים, שאפשר להסתייע בהם כדי לצאת נגד קריאות וחוקים שרווחים לצערנו היום בישראל. אין צורך להידרש לגרים דווקא.
*
פרופ' דרור מלמד היסטוריה של החינוך בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב
ـــ
פורסם: דעות-הארץ, 17 בינואר 2012
***

כל הפרטים

סלמאן מצאלחה | |

קשים גרים לישמעאל

האנשים שנאספו בין "תמונות גיבורים רוסיים עטורי מדליות" במתנ"ס בלוד חיכו לבואה של ח"כ אנסטסיה מיכאלי, המקדמת באחרונה הצעת חוק להשתקת המואזינים. "זה כלי של הטרור. המואזינים אומרים שם 'איטבח אל-יהוד'", מרביץ אחד הנוכחים את תורתו בפני הנוכחים ("בלוד היו מעדיפים שיטפלו בביוב" מאת רועי ארד, "הארץ" 20.12). עוד נשוב למקור הקריאה "איטבח אל-יהוד".

הציונות, כפי שהעידו ראשיה, לא התעניינה ביהודים באשר הם. היא שאפה לברוא כאן יהודי חדש, ולכן חיפשה יהודים מטיפוס אחר. דוד בן גוריון ביטא את הגישה הזאת באופן הברור ביותר: "הציונות אינה מפעל פילנטרופי", אמר בשנות ה-30 לנציב העליון הבריטי, והוסיף: "אנו זקוקים פה לטיפוס המעולה של יהודים, שיפתחו את הבית הלאומי".

וכשיש מחסור ב"טיפוס מעולה" של יהודים אותנטים, מביאים מתייהדים. ב-1903 מדווח עיתון "השקפה" לקוראיו: "בפלך אסטראכאן רבים מתייהדים... עוזבים גם את הלשון הרוסית וקוראים את עצמם גולי מצרים, ואת רוסיה קוראים אשור ומייחלים לביאת הגואל שישיב את היהודים לקדמותם" (פרופ' יובל דרור, "הגרים הרוסיים בגליל בראשית המאה ה-20", "קתדרה" 1979, 10).

התנועה הציונית עטה על המציאה הזאת הואיל ורצתה להגדיל את מספר ה"יהודים" בפלשתינה מחד, ולהביא לארץ אנשים מיומנים בעבודה חקלאית מאידך. מאיר דיזנגוף וד"ר הלל יפה, אנשי "חובבי ציון", סייעו להעלות את הרוסים המתייהדים שנשלחו לחדרה ולמושבות בגליל. בן גוריון התוודע בעצמו אל המתייהדים, האיכרים הרוסים הסובוטניקים, בזמן שהותו בסג'רה. למרות המתחים בין היהודים לבין "המתייהדים", האיכרים הרוסים היו לעזר רב להתיישבות. היתה עוד סיבה להבאתם. היא קשורה להשבחת הדם היהודי: "לא יזיק בכלל לדם היהודי, החלוש מדורות של נישואים ביניהם, להתערבב קצת בדם נוצרי", אמר יפה ("קתדרה", שם).

רבים מאלה ה"דרושים לנו" ל"פיתוח הבית הלאומי" ולהשבחת הדם, הגיעו לארץ עם קריסת בריה"מ. רבים מהם מצביעים למפלגתה של מיכאלי - "ישראל ביתנו". זוהי המפלגה שהפקיעה את השם "ישראל" וניכסה אותו כ"בית" לעצמה. אם חסידי המפלגה יטענו ש"רוסיה היא אשור", דיינו. אך הם עוד עלולים לטעון שהם "גולי מצרים", ואולי אף יאמרו בתפילה: "שהוצאתנו ממצרים" או "שעשית נסים לאבותינו".

אחד מאבות המתייהדים, יעקב ניצ'ייב שמו, ישב בסג'רה. מסופר שלאחר טרגדיה שאירעה במשפחתו הוא הרבה לשתות. עוד מסופר שיום אחד בשנה, בשמחת תורה, הרשה לעצמו להשתכר כ"גוי". ומשהשתכר חזר להיות איכר רוסי כמימים ימימה, וככל איכר רוסי שתוי צעקה הוודקה מגרונו: 'בי ז'ידוב'".

דומה שכך נולדה לה כאן, אי שם בתחילת המאה ה-20, הקריאה הנפוצה בעברית ארצישראלית "איטבח אל-יהוד". הקריאה המקורית "בי ז'ידוב" (הרוג ביהודים), השייכת למורשת הפוגרומים ברוסיה, עברה כאן הסבה מכורח הנסיבות. היא תורגמה מילולית-לאומית על ידי מתייהדים וחובבי ציון למיניהם והודבקה לערבית. שיוך הקריאה לערבים הוא המצאה ציונית שנועדה לעשות דמוניזציה של הערבי באשר הוא. לכן, נוח תנוח דעתם של הרבנים. מתברר כי לא לישראל, אלא דווקא לישמעאל קשים הגרים.
*
פורסם: דעות-הארץ, 28 בדצמבר 2011

***
For English, press here
*

עוד באותו עניין "איטבח אל-יהוד", קרא: "להרוג שלושה ולנוח"

______________

כל הפרטים

הכי בבית

סלמאן מצאלחה

הכי בבית

אין כמו בבית, נוהגים להצהיר ישראלים החוזרים מחו"ל. כך הם מבקשים לסכם לעצמם ולשומעים סביבם את חוויית המפגש עם העולם החיצון.

העולם, לישראלים, הוא אכן חיצון; כל מגע אתו מחייב לעלות על מטוס. למרות הסכמי השלום עם מצרים וירדן, ישראל השוכנת לחופי הים התיכון חיה בתחושה מתמדת של מצור. הגבולות היבשתיים ממשיכים להיות חסומים, פיסית ונפשית, בפני הישראלי, וממערב הים. משום כך הישראלי חי על אי בודד, שלא לומר חי ב"וילה בג'ונגל", כהגדרת השר המופקד על ביטחון האי המבודד.

"העולם כולו נגדנו", נוהגים להצהיר בכל הזדמנות הציונים המצויים. הם עושים זאת בלי להטריח את עצמם לברר מדוע. ומכיוון שהעולם כולו הוא כזה, יש מי שדאג לתת לישראלים את התחושה שהם בבית, גם אם ירחיקו טוס בעולם שמעבר לים.

על הרקע זה נולדה הסיסמה של חברת התעופה הלאומית הישראלית. במטוסי החברה נשמע קול נשי המכריז: "אל על, הכי בבית בעולם". מוחו הקודח של הקופירייטר הצדיק קלע בוודאי לנפש בהמתו. הקול הנשי בא להחדיר בנפש הנוסע הישראלי המתמיד תחושה חמימה של בית, של קרבה לאמא; כעת אתה בבית, בחיקה של אמא אל על, והיא מגוננת עליך.

אכן כן. אל על זה הכי בבית בעולם. אין דבר המזכיר בחו"ל את מהותה של ישראל יותר מחברת אל על. כל מי שטס עם החברה הזאת חש היטב על בשרו, ליתר דיוק בכפות רגליו, את הבית. והבית נקנה בייסורי הדרך שהוא נדרש לגמוע עד לאותה פינה נידחת בנמל התעופה. וכך, אט אט, נכנס לו הישראלי החוזר הביתה אל אותה תחושת בית-במצור. משל היתה הפינה בקצה הנידח והמאובטח מיקרו-קוסמוס לאותו בית לאומי בארץ הנידחת והמאובטחת.

"השער רחוק מאוד. אתה יודע, זה בגלל סידורי הביטחון. כדאי להתחיל ללכת ולא להתעכב", רמזה לי שווייצית נחמדה בציריך בעודי מפקיד את המזוודה ומקבל את כרטיס העלייה למטוס.

שנים רבות אני מוותר על תענוג "תחושת הבית", שאל על מבטיחה לנוסעיה. הטעם לכך מובן בוודאי. אך החודש חרגתי ממנהגי בשל מועד הטיסה, שהיה נוח יחסית לטיסה קצרה לאירופה.

בפינה הנידחת חיכו "הבחורים הטובים" - בוודאי יוצאי סיירת כזאת או אחרת - עם רשימת הנוסעים החשודים. די היה להם במבט חטוף בדרכוני כדי ללכת אחורה וקדימה ולפתוח בסדרת שאלות שאין להן כל קשר לביטחון. מילא שואלים על הכתובת בירושלים, אבל מתברר שהם לא מכירים שום רחוב בירושלים. "בחורים טובים", כבר אמרנו. כל העניין קשור בסך הכל לשם, אולי לסימן אחר, הרשום בדרכוני ה"ישראלי". זהו השם שמעורר מיד חשד ודורש טיפול כיאה לטיפול שמקבלים בבית.

באל על מבטיחים לך להרגיש בבית. ואכן הסיסמה קולעת מנקודת מבט של האזרח הערבי החוזר גם הוא למולדת שלו. והבית שלו כולל בין היתר את כל מעללי השלטון הגזעני במדינת היהודים: יחס חשדני משולל בסיס כלפי כל מי שלא נמנה עם בני "העם הנבחר". אכן, לא רק היהודים אלא גם הערבים מרגישים בחברת אל על "הכי בבית בעולם".

פורסם: דעות - הארץ, 25 בנובמבר 2011

***
____________________

כל הפרטים