עוד לא אבדה נכבתנו

 וכך כולנו הגענו עד הלום. בריוני הלאומנות השבטית והדתית של שני העמים לופתים חזק בטלית הארץ.

סלמאן מצאלחה ||

עוד לא אבדה נכבתנו


שלושה הרהורים על עצמאות ועל נכבה:
הרהור ראשון. חרף ההתנגדות העזה לישראליזציה של רבים מהפוליטיקאים הערבים בארץ, על שלל זרמיהם, משום מה דווקא הפלסטינים אזרחי המדינה נוהגים כישראלים לעילא ולעילא. הישראליות שלהם כה עמוקה, עד שהם מציינים את יום הנכבה לפי הלוח העברי, בה' באייר — יום העצמאות של ישראל. וראו זה פלא, כשמקדימים את יום העצמאות ביום אחד על פי דרישת הרבנות הראשית מחשש לחילול שבת המוני, גם הפלסטינים הישראלים מקדימים את ציון יום הנכבה שלהם. משל הם והרבנות הראשית תאומים סיאמיים.

הפלסטינים בשטחים הכבושים, לעומת זאת, מציינים את האירוע לפי הלוח הלועזי ב–15 במאי, ואיש אינו מציין את הנכבה לפי הלוח המוסלמי, שכידוע זז לאורך השנה. אולי הם נוהגים כך מחשש שהדבר ירחיק אותם מיום העצמאות של ישראל, ואולי על פי האמרה המיוחסת לנביא מוחמד: "מבין כל אומות העולם, אתם הכי דומים לבני ישראל. אתם נשרכים אחריהם עקב בצד אגודל".

הרהור שני. כל הנאשמים במעשים פליליים — רוצח, אנס, שודד או כל עבריין אחר — תמיד יטענו לחפותם, לרוב בסיוע עורכי דין ממולחים, בתקווה לזכות בנקודות בבוא יום גזר הדין והטיעונים לעונש. במקרים רבים, גם לאחר שהפושע מושלך לכלא הוא ממשיך לטעון לחפותו, לחפש עוד עדויות, להמציא עוד ראיות ולבקש משפט חוזר. זה יכול להיות אזרח פשוט וגם מנהיג ציבור, חבר כנסת או ראש ממשלה.

הציוני המצוי, אם הוא מהגר מעבר לים ואם הוא צאצא של מהגרים, אינו שונה בהיבט הזה. מעצם מהותו הציונית והימצאותו במקום הזה, הוא תמיד יטען לחפותו מגרימת נכבה לפלסטינים. הוא לא יכיר במציאות ויטען שהנכבה היא שקר ושאין כלום כי לא היה כלום. לפני ארבע שנים ניסה משה ארנס להדוף כל ניסיון, ולו ברמז, להכיר באסון שנחת על תושבי הארץ הערבים עם הקמת המדינה "היהודית" ("שקר הנכבה", "הארץ", 21.5.2014).

הרהור שלישי. גם בצד הפלסטיני אין לצפות שערבי יפשפש במעשי "מנהיגיו", מן הימים ההם ועד הזמן הזה, שהביאו אותו עד הלום. גם הוא לא יכיר במציאות שנוצרה כאן. אין זה מקרה שאין היסטוריונים חדשים, לא ערבים ולא פלסטינים. כדי שיקומו היסטוריונים כאלה צריכה להתקיים בחברה הערבית תשתית דמוקרטית של חשיבה חופשית עם מנגנונים של ביקורת עצמית.


תשתית רוחנית של עריכת חשבון נפש אינה קיימת בתרבות הערבית. לביקורת עצמית יש השלכות מרחיקות לכת מנקודת מבטם של שליטים וראשי שבטים ערבים במרחב הזה. הן עלולות להביא לסיום ההגמוניה השבטית שלהם ולהעלות שבטים אחרים, או עדות אחרות. אלה יחליפו אותם, יחזיקו במושכות השלטון וימלאו את כיסיהם וכיסי מקורביהם במצלצלים. כך היה מימים ימימה וכך הווה עד עצם היום הזה.

וכך כולנו הגענו עד הלום. בריוני הלאומנות השבטית והדתית של שני העמים לופתים חזק בטלית הארץ. זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, ואין הם מוצאים את הדרך ל"יחלוקו". וכך, לאורך השנים, רוותה הארץ הרבה דם, הרבה יזע ודמעות.
דומה כי הארץ הטובה הזאת עייפה כבר משניהם.
*
הארץ, 22 באפריל 2018

*
For English, press here

For Arabic, press here

הוד מעלתה

סלמאן מצאלחה ||


הוד מעלתה


לֹא מָקוֹם, לֹא עָפָר וְלֹא סֶלַע
אֲהַלֵּל עַל סִפּוֹ שֶל מִדְבָּר.
לֹא שִׁלְטוֹן הַלִּסְטִים שֶׁכּוֹרֶה לָהּ
רַק חֲלוֹם בַּלָּהוֹת מְכֻתָּר.

לֹא עָבָר, לֹא מָחָר, לֹא כָּעֵת.
אֵין בַּלֵּב הַדּוֹאֵב רְנָנָה,
לֹא לָאָרֶץ וְיוֹשְׁבֶיהָ. לְמַעֵט,
לְאַחַת; לְמַלְכָּה נוֹשָׁנָה.

הִיא שָׂפָה עַתִּיקָה, בַּת אַלְפַּיִם,
שֶׁנָּשְׁקָה לִשְׂפָתִי בַּהֶסְגֵּר.
הֵן הָפְכוּ תְּאוֹמוֹת, כִּשְׂפָתַיִם
שֶיּוֹדְעוֹת שְׁתֵּי תִּקְוֹות לְחַבֵּר.

*
הארץ





For English, press here


באשר האדם, שם אושוויץ


ארכיון ( 1988):


סלמאן מצאלחה ||

באשר האדם, שם אושוויץ

צופן: אדמע, מאת ק. צטניק, ספרי סימן קריאה, הקיבוץ המאוחד, 1988



״לפנים אהבתי להתבודד הרחק מיישוב בני אדם, להתייחד עם אושוויץ ביקשתי. עכשיו אושוויץ לפתחו של אדם רובצת. באשר האדם שם אושוויץ, כי לא השטן יצר את אושוויץ, אלא אני ואתה, כשם שלא השטן יוצר את הפטירה כי אם אני ואתה, האדם״.

שלושים שנה נושא יחיאל די-נור את משא אושוויץ על כתפיו, שלושים שנה של חיים בפלנטה אחרת ששום ספינת חלל לא הגיעה אליה, כי ״הזמן שם, בפלנטת אושוויץ, לא כזמן כאן. כל רגע שם סובב על שיני גלגל לכת אחר״, ואין ביכולתנו, אנחנו בני התמותה, לגעת במה שנפשו של בעל ה״סלמנדרה״ נגעה בזמן ״ההוא״ של כזמננו.

״צופן: אדמע״ הוא עוד נסיון של ק. צטניק, שנדר נדר להיות לפה לכל המובלים למשרפות של אושוויץ, לספר את קורותיה של הפלנטה הזאת לאנשים שלא היו שם, כדי להזהיר מפני התהום הפעורה הניצבת לא הרחק מנפשם של בני האדם, כל בני האדם. אותה תהום פעורה כפיהוקו של איש ס. ס. בבוקרו של עוד יום עבודה ״משחררת״, בשולחו אנשים למשרפות: ״ברעדה אני נושא עיני לראות את פני אלוהים באותיותיו, ורואה נגדי פני איש ס. ס. העומד למטה לפני המשאית. קורי השינה עוד ניכרים בפניו. השחר קר, וידיו בכיסי מעילו הצבאי השחור. לעיניו - נהר השלדים הזורם בשקט מפתח הבלוק אל פתח המשאית. והנה נפתח פיו לרווחה ויוצא פיהוק ארוך״.

התמונה ה״פסטוראלית״ הזאת המובאת בגוף שלישי באה לומר שגם איש הס. ס. הזה היה בסך הכל בשר ודם. הוא עייף בשעת בוקר מוקדמת, ופיהוק ארוך נפער בפיו. אך תהום גדולה פעורה בנפשו כי הוא יצר את אושוויץ, וה״הוא״ כאן הוא בעצם האדם, כל אדם. אף ק. צטניק עצמו, באדמיות שבו, הוא גם יצר את אושוויץ, ״וכשביקשתי לראות את פני השטן שברא את אושוויץ, ראיתי פתאום על פני הנחשים הרוחשים את פני שלי... לראשי כובע ס. ס., סמל גולגולת המוות נעוץ מעל למצחיית הכובע, ובעד ארובות עיניה של הגולגולת אני מסתכל אל המשאית הנוסעת אל הקרמטוריון ואני מפהק ומפהק ומסתכל באיש ס. ס.״.

ק. צטניק מביט אל עצמו המעולף, ורואה את סודו של הפיצול. הוא נפרד מעצמו ורואה את סודו של הפיצול.

״צופן: אדמע״ נוצר בעקבות טיפול שקיבל ק. צטניק אצל ד״ר באסטיאנס, במרפאתו שבליידן. ד״ר באסטיאנס פיתח שיטה לריפוי נפגעי מחנות הריכוז הנאציים באמצעות הסם ל. ס. ד., והספר שלפנינו מתעד כמה ישיבות טיפוליות במרפאתו. ק. צטניק הגיע אל באסטיאנס ובפיו בקשה: ״אנא, פתח לפני שער זה, ואתה בבקשה ממך, הואל נא להשאיר אותי בפנים לבדי, עם עצמי״.

וכשהיה לבדו, חזר אל הפלנטה האחרת, אל אותן תמונות מעולם אחר: המשאיות, הרכבות וריח הבשר החרוך העולה מן הקרמטוריון. שם בפלנטה שאין לה קיום מלבד בשם אושוויץ עולה אליו ממעבה האדמה זעקת התולעת: ״אני החיים, אני החיים״. ״חיֵה״ זועקת אליו התולעת המחפשת מחסה, ״חפור וחיֵה״, כל עוד ידיך חופרות אתה חי!... חיה״. ומאחורי מסך הל. ס. ד., הוא משדר לנו איתותים ותמונות שקשה לנו, אנו בני התמותה, לקלוט אותן.

״צופן: אדמע״ הוא תעודה אנושית המטילה כתם על האנושות כולה, לאחר שהדברים המתוארים בה יכלו להתרחש בתוכה.
___

פורסם: הארץ, תרבות וספרות, 26 באוגוסט 1988



טבח הלאומיות הערבית


סלמאן מצאלחה ||

טבח הלאומיות הערבית


צה"ל טובח באזרחים פלסטינים על גבול עזה. המשטר של בשאר אסד ממשיך לטבוח באזרחים סורים. כל העולם עומד מנגד בחיבוק ידיים. ציוצים בטוויטר, פוסטים בפייסבוק והודעות לעיתונות — זהו מס השפתיים שהעולם יודע לנפק כדי להשתיק את המצפון. הבה נתמקד בעולם הערבי, המתיימר להציג את עצמו כאומה אחת.

יש להודות, שהמצור המוטל על עזה מאז תפס חמאס את השלטון ברצועה איננו רק מצור ישראלי, זהו גם מצור ערבי — שכן די בהחלטה מצרית אחת כדי לשבור את המצור בגבול הרצועה עם מצרים. הרי המצרים מתיימרים להיות "אחים ערבים" וגם "אחים מוסלמים סונים". למרבה הפלא, אין אלה כלל אחים ערבים. גם הנשיא הפלסטיני, מחמוד עבאס, משתתף בחגיגת ההתעמרות בתושבי עזה. מדי פעם הוא נוקט סנקציות נגד תושבי הרצועה ומקצץ במשכורות של עובדים ופקידים.

העניין הפלסטיני שימש תמיד את המשטרים הערביים הדכאניים כתירוץ לדחיית כל דרישה אזרחית במדינותיהם לחופש, לדמוקרטיה, לפיתוח כלכלי ולתעסוקה לצעירים. משטרים דכאניים אלה הצליפו תמיד באזרחיהם בשוט הסיסמה "פלסטין היא הסוגיה הערבית הראשונה", והסיסמה המתבקשת ממנה: "שום קול לא יקדים את קול המערכה" למען שחרור פלסטין. סיסמאות אלו היו האופיום שבאמצעותו השתיקו המשטרים וניטרלו כל שאיפה לשינוי פוליטי וחברתי פנימי.

אין פלא אפוא, שהאינתיפאדות ששטפו את האזור וזכו לתואר "האביב הערבי" התרחשו דווקא במשטרים נשיאותיים, שנשאו את דגל הלאומיות הערבית ועוד סיסמאות ריקות אחרות של חופש וסוציאליזם.

השנים האחרונות סיפקו הוכחות חותכות לכך, שכל הסיסמאות הערביות הפומפוזיות על "אומה ערבית אחת עם שליחות נצחית", מבית מדרשה של האידיאולוגיה הבעתיסטית הסורית והעיראקית, לא היה בהן ממש.

מן הראוי להזכיר בהקשר הזה, כי כאשר אבירי סיסמאות הבעת, אסד האב ולאחר מכן סדאם חוסיין, תפסו את השלטון בסוריה ובעיראק, לא ניכר בשטח שום מימוש לרעיונות האחדות של "האומה הערבית", ולא ל"שליחותה הנצחית". נהפוך הוא, הן בסוריה והן בעיראק שימשה "המפלגה הלאומית הפאן־ערבית" פלטפורמה בידי שני העריצים, הסורי והעיראקי, לבניית משטר עדתי ושבטי. בסוריה הציב אסד בכל הצמתים השלטוניים את בני שבטו ועדתו — אחים, דודים, בני דודים, ומלחכי פנכה מעדות אחרות, שזכו לפירורים שלטוניים. כך נהג גם סדאם חוסיין בעיראק, כשתפס את מוסרות השלטון במדינה.

הסיסמאות הריקות מתוכן של הלאומיות הערבית באו לידי ביטוי גרוטסקי במלחמת המפרץ הראשונה ב–1991, כאשר אסד האב שלח חיילים סורים להשתתף בקואליציה האמריקאית שלחמה נגד סדאם חוסיין, שפלש לכוויית. מתברר, שנושא דגל הלאומיות הערבית בדמשק נלחם לצד המעצמה האמריקאית "האימפריאליסטית", כהגדרת הבעת, נגד "אחים ערבים" הדוגלים באותה אידיאולוגיה, כביכול.

השנים האחרונות מספקות עדויות לא רק לכישלון המוחלט של הלאומיות הפאן־ערבית, אלא גם עדות נוספת לכישלון "מדינת הלאום" הערבית, שנוצרה בגבולות סייקס־פיקו. סוריה היא הדוגמה הבולטת לכישלון הזה. מלחמת האזרחים הסורית, שגבתה חיים של אלפי קורבנות ויצרה מיליוני פליטים, והשימוש של בשאר אסד בנשק כימי נגד אזרחים סוריים, מעידים שאין "עם סורי". נשיא הטובח באזרחים האמורים להיות "בני עמו" מוריד מעל פניו בפשעים אלה את המסיכה שעטה במשך שנים רבות, וחושף לעיני כל את האמת העירומה, השבטית־העדתית.

לנוכח המחזות הללו, כל ערבי שמכבד את עצמו צריך לחשב מסלול מחדש.
*
הארץ, 9 באפריל 2018

***
For English, press here
For Arabic, press here

שבות ישמעאל

צעדת השיבה:

הבעיה הפלסטינית אינה הכיבוש אלא הפליטות

סכסוך זה איננו פוליטי או לאומי כלל וכלל. הסכסוך נעוץ עמוק בתפישותיהם המנוגדות תכלית הניגוד, של הציונים ושל הפלסטינים, את המושג המתעתע "מולדת".

סלמאן מצאלחה ||

שבות ישמעאל


בסוף אפריל 1956 נשא הרמטכ"ל, משה דיין, הספד על קברו של רועי רוטברג שנרצח על ידי פלסטינים, ובין השאר אמר: "מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הנם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם".

אלפי הפלסטינים שצעדו לכיוון הגדר בגבול רצועת עזה ביום האדמה לא עשו זאת בדרישה להסיר את המצור שמטילה ישראל על הרצועה מזה שנים רבות. הם לא צעדו עם שלטים נגד הכיבוש ולא נשאו קריאות למען הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. הצעדה, כשמה כן היא, נשאה את השם "צעדת השיבה".

זוהי תזכורת לכך שהבעיה הפלסטינית מעולם לא היתה הכיבוש של 1967, והיא אינה נעוצה בשאלה של הגדרה עצמית במדינה לאומית עצמאית לצד ישראל. לו היה הדבר כך, הפלסטינים היו נלחמים על הקמת מדינה פלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה כאשר חבלי ארץ אלה, כולל מזרח ירושלים, היו תחת שלטון ירדן ומצרים.

"צעדת השיבה" באה, אם כן, להזכיר לכולם שהבעיה הפלסטינית היא בראש וראשונה בעיה של פליטים שנעקרו ממקומם במלחמת העצמאות של ישראל מחד גיסא ובנכבה הפלסטינית מאידך גיסא. צעדה זו באה להזכיר את שאיפתם של הפליטים הפלסטינים לחזור אל "האדמה והכפרים בהם ישבו אבותיהם", כדברי דיין ב–1956, ואשר מול עיניהם הפכו לנחלה של אחרים.

זהו, אם כן, שורש הסכסוך הישראלי פלסטיני. סכסוך זה איננו פוליטי או לאומי כלל וכלל. הסכסוך נעוץ עמוק בתפישותיהם המנוגדות תכלית הניגוד, של הציונים ושל הפלסטינים, את המושג המתעתע "מולדת". התפישה הציונית של המושג הנה תפישה מרחיבה, מתפשטת ומתיישבת. במלים אחרות, ציוני יכול להעתיק את מקום מגוריו מקצה אחד של הארץ לקצה אחר, ועדיין ירגיש שהוא חי במולדת. התפישה הפלסטינית של המושג היא תפישה מצמצמת ומגבילה למרחב קטן של כפר, של הר, של עץ תאנה ושל מעיין מסוימים.

ביטוי לתפישה הציונית המרחיבה של המולדת נמצא בשיר של אהרן שבתאי: "בכל גרגיר, מדן ועד אילת, משתרעת המולדת/ ואיני מצוי בשום מקום זולת המולדת/... כי אהרן הוא רק במולדת" (מתוך: "גירושין", עמ׳ 128).

לעומת זאת, התפישה הפלסטינית המצמצמת מקבלת ביטוי בדבריו של המשורר הלאומי הפלסטיני, מחמוד דרוויש: "אני משם. ויש לי זיכרונות.../ למדתי את כל המלים ופירקתי אותן, על מנת להרכיב מלה אחת:/ המולדת". (מתוך: "ורד אקל", "פחות ורדים", עמ׳ 13). ה"משם", שדרוויש מצהיר על שייכותו אליו, הוא הכפר שלו בגליל. משום כך הוא הרגיש "זר בעזה" כפי שהתוודה בראיון שנתן להלית ישורון ("חדרים", גיליון מס׳ 12). גם ברמאללה, שבה התגורר לאחר שובו מהגלות, הוא הרגיש זר, ולא ראה בה מולדת, כפי שהצהיר בראיון ל"ניו יורק טיימס" ב–2001. המולדת המצומצמת של דרוויש היא יישוב קטן בגליל: "אשליך הרבה ורדים בטרם אגיע אל ורד אחד בגליל" ("ורד אקל", עמ׳ 7).

אין זה מקרה, אפוא, שההפגנה ההמונית הפלסטינית על גבול עזה נשאה את השם "צעדת השיבה". אולי מתוך שאיפה לממש את דברי הנביא ירמיהו: "ושבו בנים לגבולם".

לכן, גם זאת יש לומר: כיוון שהתפישה הפלסטינית של המושג מולדת איננה לאומית־פוליטית מרחיבה, הרי שגם אם תקום בעתיד מדינה פלסטינית עצמאית, על כל המשתמע מכך, לא יביא הדבר לפתרון הסכסוך בין שני ה"עמים" בארץ הזאת.

זוהי הסוגיה המרכזית שיש לדון בה תחילה. אם היא תיפתר, כל השאר יבוא על מקומו בשלום ובא לישראל ולישמעאל גואל.
*
הארץ, 1 באפריל 2018

נתניהו טוב לערבים

נתניהו הוא הפרס הגדול שכל לאומן ערבי היה חפץ לזכות בו.

סלמאן מצאלחה ||

נתניהו טוב לערבים


לו הייתי לאומן ערבי, הייתי מתפלל שבנימין נתניהו ייחלץ מכל הצרות שנחתו עליו. עוד הייתי מייחל, שימשיך לעמוד בראשות ממשלת ישראל עוד שנים רבות. נתניהו הוא הפרס הגדול שכל לאומן ערבי היה חפץ לזכות בו. הרי אין עוד איש שהצליח להחדיר את הרקב לכל פינה במדינה הזאת, כמו האיש הזה.

בחושיו הפוליטיים החדים אורי אבנרי רוצה שנתניהו יסולק מהממשלה, מכיוון שהוא פשוט מאמין שהוא "אסון למדינה" ("הארץ" 26.2). אבנרי צודק כמובן בהערכתו זו. לכן, לו הייתי לאומן ערבי הייתי מתפלל שנתניהו ייצא מהתסבוכת המשפטית ושה"אסון למדינה" ימשיך לשלוט, יילך מחיל אל חיל עד כדי קריסה טוטאלית של כל מערכת החיסון של המדינה הציונית.

משום כך, לו הייתי לאומן ערבי הייתי קורא לכל הפלסטינים לשבת בשקט. לא צריך אינתיפאדה ולא צריך התנגדות. שישראל והעומד בראשה ימשיכו לבנות התנחלויות ויבטלו לחלוטין את הקו הירוק. הרי גם אם ישליטו משטר אפרטהייד בשטחים הכבושים, כל הצעדים האלה יביאו כליה על ישראל בסופו של דבר. צחוק הגורל הוא, שחזון המדינה האחת של הלאומנים הפלסטינים יתגשם דווקא על ידי מי ששולל את קיומו של עם פלסטיני.

לכן, צריך לשבת בשקט ולחכות לימים אחרים. ישראל של שלטון הימין תבלע את השטח על כל תושביו. הדמוגרפיה לא תעצור, ויבוא היום שבו הרוב בשטח שבין הים לנהר יאמר את דברו. שום אפרטהייד לא יוכל להחזיק מעמד לאורך זמן. אולי זה יעבוד עשר שנים, עשרים שנה, אפילו שלושים. בבוא היום, כל שעל הפלסטינים לעשות הוא לדבר אל העולם בשפה שהוא מבין. לדבר בשפה של זכויות שוות של כל תושבי הארץ. יש אור בקצה המנהרה, ומשטר אפרטהייד כזה דינו להסתלק. זהו חוק ההיסטוריה.

אולם אני אינני לאומן ערבי. נהפוך הוא, אני רואה בלאומנות מכל סוג, קל וחומר זו הנשענת על יסודות דתיים, מחלה ארורה שהורסת כל חלקה טובה בגוף האדם ובנפשו. המאבק על הארץ שהולך ונדבק בנגיף הלאומני־הדתי לא מותיר כל אפשרות לחיים נורמליים במדינה אחת, שבה כל האזרחים שווים. יושבי הארץ הזאת אינם סקנדינבים. הערבים אינם שבדים והיהודים אינם דֶנים, כך שחסידי הציונות מחד וחסידי הלאומיות הפלסטינית מאידך לא הולכים לפתרון חיים סקנדינבי. הם עולים על מסלול התנגשות בלקאני דווקא.

מטעני האיבה הנפיצים פזורים לאורכה ולרוחבה של הארץ המאובטחת. לכן, אין דרך לפתרון קונפדרטיבי. על מנת להגיע לפתרון של קונפדרציה או מדינה אחת נורמלית, ואני בספק אם הדבר אפשרי בכלל בגלל הטינה והעוינות הרבה בין שתי התנועות, צריך שכל לאום יעבור קודם כל את שלב זקיפות הקומה הלאומית במדינת לאום משלו. רק מי שעבר את השלב הלאומי הזה, והבין את חוסר התוחלת בלאומיות, יכול בבוא היום לוותר על זקיפות קומה לאומית למען חזון אזרחי מסוג אחר.

לו הייתי לאומן ערבי הייתי מצביע לנתניהו, ה"אסון למדינה" הציונית כדברי אבנרי. אולם אינני כזה, ובתור יליד הארץ הזו ואוהבה אני חרד לכל יושביה. אכן, המשך שלטון נתניהו והימין המשיחי יביא אסון על היהודים והערבים גם יחד. את האסון הזה צריך למנוע בעוד מועד. ויפה שעה אחת קודם.

ראו הוזהרתם!
*
הארץ, 6 במרץ 2018
***
For English, press here

צריך רשימה משותפת, אבל אחרת


בהרכבה הנוכחי, הרשימה הערבית המשותפת משרתת את הימין הישראלי.

סלמאן מצאלחה ||

צריך רשימה משותפת, אבל אחרת


כל הסקרים שנערכו בחודשים האחרונים מצביעים על דשדוש, או היחלשות, של הרשימה הערבית המשותפת. ברוב הסקרים היא מאבדת שני מנדטים מתוך ה–13 שיש לה היום. כידוע, הרשימה הזאת חוברה לה יחדיו בעקבות העלאת אחוז החסימה לפני הבחירות האחרונות. החשש שמא אחת המפלגות הערביות לא תעבור את אחוז החסימה דחף את האיסלאמיסטים, הקומוניסטים וחסידי הלאומיות הערבית להצטופף תחת קורת גג רעועה אחת, כדי להגיע אל הכנסת ולהישבע מעל הדוכן אמונים למדינת ישראל.

החודשים האחרונים חשפו לעיני כל, לפחות בציבור הערבי, את שבריריותה של הרשימה הזאת. מתברר שהמחלוקות בין מרכיבי הרשימה הצטמצמו עד כדי גיחוך. הן לא נסובות על זוטות כמו ענייני חברה ומדינה, יחסים בין רוב למיעוט במדינה דמוקרטית, הסכסוך הישראלי־פלסטיני או מצבו של המיעוט הערבי במדינה. כל המחלוקות בין מרכיבי הרשימה התמקדו בהסכם הרוטציה, שנחתם בין המפלגות שבה לפני הבחירות. חותמי ההסכם לא העלו על דעתם שח"כ אחד ברשימה, באסל גטאס מבל"ד, ינהג בחוסר אחריות הגובל בטמטום וימצא את עצמו מאחורי סורג ובריח. הח"כ שסרח טרף את קלפי הרוטציה, ומאז הרחוב הערבי עד להשמצות ההדדיות המתמשכות בין מרכיבי הרשימה ולהתרוצצותם הנואשת של חברי ועדת פיוס, המורכבת מ"מוכתארים", בניסיון לגשר ולפתור את הסוגיה שבמחלוקת: מושב בכנסת, שאנשי בל"ד טוענים לזכותם עליו.

יש לשער שירידת קרנה של הרשימה בסקרים האחרונים נובעת, בין השאר, מהמחלוקת הנ"ל, שמצביעה יותר מכל על חוסר התוחלת שבקיומה של רשימה העוסקת במשחקי כיסאות פרלמנטריים. ברור לכל בר דעת, שהרשימה בהרכב הקיים לא מסייעת במאום למיעוט הערבי. נהפוך הוא, היא שמה את כל האזרחים הערבים בסל אחד, העומד, כביכול, מנגד לסל האחר — של האזרחים היהודים.

במדינה מתוקנת, שבה כולם חפצים לתרום את חלקם באופן שוויוני לחברה האזרחית, אסור שהרוב והמיעוט יתנהלו על בסיס המתח האתני־הלאומי. במצב כזה למיעוט אין כל סיכוי לזכות במשהו רציני זולת הפירורים שיואיל הרוב הלאומי לתת לו מטעמיו שלו.

גם אם תגדיל הרשימה המשותפת את כוחה בעוד שני מנדטים, ואין סיכוי לכך, דבר לא ישתנה במשוואה הנוכחית. לכן, הגיע הזמן לשבור את המשוואה הזאת. המיעוט הערבי בארץ זקוק לתמיכה שתבוא מקרב הרוב הלאומי. המיעוט חייב לחפש נתיבים אל לבו של הרוב. לשם כך צריך ליצור פלטפורמה המתבססת על תפישה אזרחית שמנטרלת את המתחים הלאומיים. פלטפורמה כזאת אכן מחייבת קיום של רשימה משותפת, אולם זו חייבת להיות יהודית־ערבית ולחשוב בגדול: היא צריכה לשאוף להחליף את השלטון הקיים ולמלא תפקידים ביצועיים בשלטון אלטרנטיבי.

בהרכבה הנוכחי, הרשימה הערבית המשותפת משרתת את הימין הישראלי. מצד אחד, היא משמשת לו כסדין אדום וכסיסמה לגיוס שבטי בבחירות במטרה להנציח את שלטונו. מצד שני, היא תמיד תיזרק אל מחוץ לגדר הלגיטימיות השלטונית בכל קואליציה אלטרנטיבית שתחליף את שלטון הימין. הטענה "אין לכם רוב יהודי" תמיד תישלף מול כל קואליציה אחרת. כידוע, טענה כזאת הביאה בעבר לרצח ראש ממשלה בישראל.

זו הדרך לעתיד, ואין בלתה.
*
הארץ, 7 בפברואר 2018

***
For Arabic, press here

במותם ציוו לנו את איכות החיים


 עצים במקום קברים

איש אינו רואה את הנולד, תרתי משמע, ואיש אינו חושב על פתרונות לאלה החיים עלי אדמות ולאלה שיחיו בדורות הבאים.

סלמאן מצאלחה ||


במותם ציוו לנו את איכות החיים


מהו הדבר הראשון ששוזפות עיניהם של הנדחסים בפקקים בצוואר הבקבוק בכניסה לירושלים? את פני הבאים בשערי העיר מקבלת עיר מתים המתנשאת על ההר. בלשון הקודש קוראים לאתר כזה בית החיים, בית עולם ובית מועד לכל חי.

אולי זוהי מטאפורה למצבן של עיר הקודש ושל הארץ. לא עיר או ארץ ימים רבים, אלא עיר וארץ קברים רבים, שתופסים בה כל חלקת טבע טובה. "עץ השדה" המטאפורי, מן הפסוק ומן השיר הידוע, הולך ועוקר את הנטוע, מכלה את הירוק והורס את הטבע. וכל זה נעשה בשירות המתים וקדושתם.

אם כדרכו של עולם מאז נברא האדם, ואם כדרך טבעו של זה הנלחם על הארץ המאובטחת — המתים הולכים ומתרבים. ומכיוון שעל ההר השתלטו המתים זה כבר ואלה אינם נחים לרגע, הם יוצרים בעיה נקרו־דמוגרפית ונקרו־טופוגרפית.

באחרונה קראנו על פרויקט גרנדיוזי הנמצא בשלבי ביצוע מתקדמים. במעבה הר המנוחות חופרים מנהרות שישמשו לקבורה עתידית. האמונים על הפרויקט החדש מסבירים שהוא יספק משכנות קבורה, או "פיר למשתכן", לעשרים השנים הבאות. איש מהאחראים לא מעלה על דל דעתו הקדושה את השאלה המתבקשת: ומה הלאה? האם רק סיפוק צורכי המתים צריך להימצא בראש מעיינינו?

איש אינו רואה את הנולד, תרתי משמע, ואיש אינו חושב על פתרונות לאלה החיים עלי אדמות ולאלה שיחיו בדורות הבאים. הארץ הזאת כל כך קטנה, והיא נעשית צפופה יותר מיום ליום. בעתיד, אומרים לנו המומחים, היא צפויה להיות הצפופה בעולם.

לכן, זה הזמן לחשוב על העתיד. לא על איכות המוות של הנאספים אל אבותיהם, אלא על איכות החיים של הדור הזה והדורות הבאים. כפי שיש צורך בציפוף הבנייה ועידוד הבנייה כדי להותיר שטחים פתוחים — כך צריך לחשוב על פתרון אופטימלי בנושא הקבורה. בארץ קטנה וצפופה כמו שלנו צריך לחשוב על פתרון ירוק. קוראים לזה קיימות. צריך לחשוב מחוץ לקופסה ולחפש דרך אחרת לקליטה, אחסון או מִחזור הפסולת האנושית, שאותה מייצרים בני האדם בדרכם האחרונה אל "בית החיים".

במקום שהמתים המתרבים, ללא הבדל דת, גזע ומין, יתנחלו על פני הארץ הקטנה והצפופה ויבנו להם ערי מתים שמתפשטות ופוגעות בטבע, על רשויות המדינה להתקין תקנות, או לחוקק חוקים האוסרים על תפיסת שטחים לבתי קברות. תחת זאת המדינה תתחייב לספק שירותי שריפה לכלל המתים. שהרי כבר נאמר בספר הספרים: "כי עפר אתה ואל עפר תשוב".

לשם כך, האזרחים יתבקשו להפקיד צוואה שבה יציינו כי הם בוחרים בעץ כלשהו שרשויות המדינה ייטעו על שמם באדמת הארץ לאחר מותם. גומחת העץ הנבחר תהיה קברם ובאדמתו יונח אפרם. מפתרון כזה כולם ייצאו נשכרים. הן המתים, ששבו אל עפר, והן החיים היום ואלה שיחיו גם מחר. כך אפשר יהיה לומר באמת ובתמים, שהתקיימו דברי השיר: "במותם ציוו לנו את החיים".
*
הארץ, 16 בינואר 2018

***
For English, press here

פעמי משיח בין טהראן לירושלים


פלסטין וירושלים חשובות כקליפת השום מבחינה דתית בעיני הזרם השיעי באיסלאם. השיעים לא מייחסים שום משמעות דתית לירושלים, ולא למסגד אל־אקצא.

התייעצות משיחית - טהראן

פלסטין אהובתי?


פלסטין מולדתי?

לו היה לפלסטינים דמיון ערבי מפותח הם היו פועלים אחרת.

 

סלמאן מצאלחה ||

פלסטין אהובתי?


לא אחת איים מחמוד עבאס שהוא עומד להתפטר, לפרק את הרשות הפלסטינית ולמסור את המפתחות לממשלת ישראל. האיומים, כרגיל, נעלמו כלא היו והוא המשיך לשבת במוקטעה ולשחק במשחקי ה״נדמה לי״ כנשיא פלסטיני. 

מנהיגים ערבים לא מתפטרים ומפנים את הזירה להנהגה חדשה. הם לעולם לא יעלו על דל שפתיהם משפט כגון ״איני יכול עוד״. קל וחומר כאשר מדובר באיש כמו אבו מאזן, שמעולם לא יצא מהמוקטעה אלא למפגשים עם מנהיגים בחו״ל. הוא לא סייר בקלקיליה ובטול כרם. הוא לא ביקר בג׳נין ולא בחברון. הוא לא הלך לבלעין להיות עם האזרחים שהפגינו נגד הגדר, כפי שעשה סלאם פיאד, שאייש לתקופה קצרה את משרת ראש הממשלה עד שהורחק. פיאד נהג כך, מכיוון שהוא בן המקום הנטוע בתוך מולדתו. לא כך הדבר עם מחמוד עבאס, שמוצאו מצפת.

הדבר קשור לתפישת המולדת בהוויה הערבית והפלסטינית. בשונה מהתפישה הציונית המרחיבה של המושג ״מולדת״, הפלסטינים תופשים את המושג באופן מצמצם. התפישה הפלסטינית תוחמת את המולדת לגבולות היישוב והשבט ותו לא. 

כדי להבין את הסוגיה הזאת כדאי לחזור ולעיין בדבריו של מחמוד דרוויש, ״המשורר הלאומי״ הפלסטיני: "אני משם. ויש לי זיכרונות. נולדתי כשאר האנשים. יש לי אמא / ובית עם הרבה חלונות. יש לי אחים, חברים, וכלא עם חלון קר..../ למדתי את כל המלים ופירקתי אותן, על מנת להרכיב מלה אחת / היא המולדת" (מתוך הקובץ "פחות ורדים"). 

ומהי המולדת של דרוויש? אין מדובר במרחב הפלסטיני כולו. מולדתו מצומצמת מאוד. בראיון שפורסם ב"ניו יורק טיימס" ב–2001 התוודה דרוויש בעניין זה: "לא הייתי בגדה המערבית קודם, לכן היא אינה מולדתי האישית. בלי זיכרונות אין קשר אמיתי עם מקום כלשהו". במלים אחרות, מולדתו של המשורר הלאומי הפלסטיני שונה מהמולדת בתפישה הציונית. המולדת הפלסטינית אישית, ומצומצמת למרחב של הכפר, החמולה והשבט. תפישה זו היא אולי המכשול הגדול ביותר העומד בפני יישוב הסכסוך הישראלי־הפלסטיני.

כל עוד הוא נושא בתואר ״נשיא פלסטין״, אבו מאזן ימשיך לשבת כאן ולהלל את שם פלסטין. אבל את השם הזה הוא יישא לשווא. מחמוד עבאס, שבא מצפת, לעולם ייתפש כזר ברמאללה ובערי הגדה המערבית. 

לכן עבאס לא יתפטר. משמעות ההתפטרות מבחינתו היא ירידה מפלסטין. הוא לא יילך לשבת ביריחו או בבקעת הירדן, כדי להפריח את שממת פלסטין. הוא לא יגיד לנוער הפלסטיני לבוא אחריו להפריח את המדבר. עבאס יודע שאם יתפטר, אין לו מה לחפש ברמאללה והוא יעזוב את פלסטין לאחת ממדינות המפרץ, אולי לירדן, כדי להיות עם משפחתו, עם מולדתו האישית, שאיננה כאן. 

לו היה לפלסטינים דמיון ערבי מפותח הם היו פועלים אחרת. במצב הנוכחי עומדות בפניהם שתי אופציות: האחת היא לזרוק את המפתחות על שולחנה של ממשלת ישראל, שתנהל את הכיבוש, ולהילחם על מדינה אחת עם זכויות שוות לכל אזרחיה. האופציה השנייה היא לארגן מחאות עממיות נגד ״מושחתי אוסלו״ הפלסטינים, שהובאו מרחוק והונחתו כהנהגה הכפופה לגחמות הישראליות. אלה צריכים לפנות את הדרך להנהגה אותנטית, הנטועה עמוק במקום. הנהגה כזאת קיימת, והיא יושבת בכלא הישראלי. הפלסטינים צריכים לבחור במרואן ברגותי לנשיא פלסטין בעודו שוהה בכלא הישראלי. הם צריכים למנות את סלאם פיאד, איש ישר ובעל מוניטין, לראש ממשלת פלסטין הכבושה. 

רק הנהגה פלסטינית הנטועה עמוק במולדתה האישית יכולה לקבל החלטות על הסכם בין פלסטין לישראל, על שלום בין שתי מדינות לאום.
*
הארץ, 17 בדצמבר 2017

For English, press here

For Arabic, press here

***
קרא עוד:

שלום באספמיה


סלמאן מצאלחה ||

שלום באספמיה

האמיר פייסל עם חיים וייצמן - 1918

טועים כל הטוענים נגד ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שאין לו תוכנית מדינית. מאז שנבחר לראשות הממשלה בישראל הוא צועד בדרך שהתווה לו אביו. "הציונות מיסודה היא תנועה מערבית", אמר האבא, פרופ׳ בן־ציון נתניהו, בראיון לעיתון זה והוסיף: "זוהי תנועה אשר חיה על גבול המזרח, אך פניה תמיד למערב" ("הארץ", 18.9.1998). מאז שנבחר לעמוד בראשות הממשלה לא סטה הבן, בנימין, כהוא זה מתפישה זו.

ציונות ומוסר הוטנטוטי

בשנים האחרונות, ועל רקע התנהלות הכנסת והממשלה, דומה כי חברי הכנסת והשרים לא רק "שכחו מה זה להיות יהודים", הם שכחו גם מה זה להיות ציונים.  

הטרגדיה הבלתי גמורה

אין שמאל, לא בישראל ולא בפלסטין 

שמאל אמיתי במדינה מעורבת ורב־לאומית חייב לחצות את הגבולות האתניים והלאומיים. לא כך הוא הדבר עם ה"שמאל" בישראל.

התרגום: יצירה דומה ושונה בעת ובעונה


ארכיון -


על התרגום מערבית לעברית:

תרגום בצידי הדרך, עורך: ששון סומך, אוניברסיטת תל-אביב 1993



סלמאן מצאלחה ||


התרגום: יצירה דומה ושונה בעת ובעונה




מפלגת ״אין עתיד״


חפשו אותנו -

מי שמבקש להחליף את השלטון תוך הסתמכות על הקולות שלנו, חייב לשלם טבין ותקילין במשרדים ממשלתיים.

גבריאל מוקד || רב המשותף בינינו

תגובה -

 

גבריאל מוקד ||

רב המשותף בינינו


סלמאן מצאלחה שלום. שמחתי לקרוא את מאמרך "הזיה דו־לאומית" ("הארץ" 28.9). מאמרי זה, שנועד להתכתב אתך, מוקדש לזכר ידידי הגדול, המנהיג הדגול של השמאל הפלסטיני והכלל־ערבי, אמיל חביבי. בשעתו קיימתי דיאלוג רציף וידידותי אתו (וגם עם האמיל השני שאתה מזכיר, ד"ר אמיל תומא). כאן אציין מיד, כי למנהיגים אלה של שמאל פלסטיני היתה בעיני — בייחוד בהיותי ניצול שואה — אמינות רעיונית ופוליטית רבה מאוד, שהרי הם נמנו (לפחות מיוני 1941) עם התומכים המובהקים של הקואליציה האנטי־נאצית (בעוד שמנהיגים ערבים רבים, ובייחוד המופתי הירושלמי חאג' אמין אל־חוסייני, תמכו בהיטלר ובהשמדת היישוב היהודי בארץ). אכן, לפי עמדה שמאלית אותנטית זו, שחביבי היה הדובר המובהק שלה, זכות האומות להגדרה עצמית נובעת קודם כל משיקולים אמפיריים, שמטרתם מניעת דיכוי לאומני ונטרול סכסוך לאומי בלתי פוסק — זאת מעבר להנמקות אתיות ואסתטיות, היסטוריוסופיות או משפטיות כאלה או אחרות, תהיינה חשובות מבחינה רגשית או פורמלית ככל שתהיינה.

והנה, הרי ברור לשנינו כי בארץ הזאת, בין הירדן לים, קיימות שתי אומות — היהודית והפלסטינית — שלשתיהן זכות להגדרה עצמית לאומית. כל מי שמתעלם מזכות זו מחבל בעניין של השלום, של החיים הטובים ושל הצדק גם יחד. מבחינה זו האומה הערבית־הפלסטינית קיימת גם בלי להסתמך על זיקתה לאיסלאם (גם אם האיסלאם קשור מאוד לאפיונה, לתרבותה ולתולדותיה), וגם מעבר לקשריה עם עמי ערב בכללם, שכן נודע לה גם קיום לאומי ספציפי; והאומה היהודית בא"י (פלסטין) קיימת לא רק כענף של היהדות כדת וכתרבות דתית (למרות קשריה ההיסטוריים והעכשוויים עם היהדות כדת וכתרבות דתית), וגם איננה זהה עם תפוצות העם היהודי בעולם (למרות זיקתה אליהן). אגב, נראה לי כי שתי האומות שלנו לא נתקיימו למעשה כאן בארץ עד לפני כ–150 שנה — ודאי לא בצורתן המודרנית ורבת האוכלוסין — והן צמחו רק משלהי השלטון העותמאני (החל ב–70 השנים האחרונות שלו), וגדלו ונתגבשו ונתעצמו דווקא תוך מאבק בלתי פוסק ביניהן, שהתחיל כבר בראשית המאה ה–20.

לכן, אתה צודק, סלמאן, באומרך שכל מי שמתעלם מהמצב האובייקטיבי של קיום שתי האומות שלנו בא"י (פלסטין) ומן הזכות של שתיהן להגדרה עצמית לאומית — כל אומה במדינתה — חוטא קודם כל בחוסר ריאליות, נוסף למשוגותיו השונות מן הבחינות ההיסטוריוסופיות, האתיות והמשפטיות. ואוסיף כאן, כי צר לי שבשתי האומות מתעלמים מהזכויות הלאומיות הלגיטימיות של העם השני, ולא פעם גם מהזיקה ההיסטורית הוודאית של כל אחד משני עמינו לארץ זו. אם תסלח לי על כך שאני מותח בהקשר זה ביקורת על הנהגת הרשות הפלסטינית ואינני מסתפק בביקורת על הנהגת האומה שלי, אז תרשה לי להזכיר כי הרשות נזהרת אף מאפשרות של הכרה במדינת ישראל כביטוי להגדרה לאומית עצמית של האומה היהודית בארץ (אגב, כזאת צריכה להיות ההגדרה המדויקת, ולא ציון כללי של ישראל כ"מדינה יהודית"). נוסף לכך, ההנהגה ברמאללה מידרדרת להכחשות ילדותיות של העבר ההיסטורי היהודי, העברי או הישראלי בארץ. לְמה הדבר דומה? להכחשה מהצד הישראלי את הקיום של ערבים בארץ במשך קרוב ל–1,400 שנה (עם הפסקה קטנה בתקופת השלטון הצלבני). אגב, ברור שההכרה ההדדית בעבר היסטורי כשלעצמה רחוקה מלהעניק זכויות בעלות בלעדיות על הארץ. בכל מקרה, בוודאי שום פלסטיני לא היה שמח אם כתגובה "סימטרית" להכחשת קיומו של בית המקדש העברי בירושלים בימי הבית הראשון והבית השני, היינו טוענים מהצד הישראלי כי הכליפים הערבים, שכבשו את הארץ גם לפני שלטון בית אומיה, היו בעצם דמויות פיקטיביות, וכי גם מוחמד לא היה בגדר מציאות היסטורית ממשית, או אל־אקצה היה בעצם בית מקדש יהודי קדום. האם ניתן לשכתובי עבר מגוחכים כאלה להשפיע על פתרון הסכסוך הלאומי העכשווי ולהפריע לפתרונו? אני מניח כי שנינו נסכים שאיננו רוצים בכך.

נוסף על כך, אם אנו רוצים להיות נאמנים לעובדות וגם להגיע לפשרה היסטורית בין שתי האומות שלנו, לא ייתכן כי נוסיף לפתח נרטיב היסטורי כוזב, שעל פיו צד אחד מהשניים (ולא משנה איזה) הוא תמיד צודק וזך וטהור, ורק הצד השני אשם לגמרי. אכן, ככל שמדובר בי, זאת בדיוק הסיבה שבגללה אני דוחה במידה שווה גם את המסר של פובליציסטים כמו גדעון לוי ורוגל אלפר, וגם את החזיון האווילי הלאומני־קיצוני והאנטי־מוסרי של אישים כח"כ בצלאל סמוטריץ' ודומיו. אני מצפה, אפוא, שעל פי גישתו של חביבי (שבוודאי לא היה ציוני) תראו גם אתם בצד הפלסטיני את משוגותיכם הקיצוניות לאורך השנים. למען האמת, גם אם אנו מצדנו נלחמנו בכם על עצם קיומנו, אף לא אחד משני הצדדים אינו צדיק מושלם, ואין מקום מצדנו או מצדכם לשקוע בהזיות הפוסטמודרניזם בדבר ה"אחר" האידיאלי שתמיד צודק.

בכל מקרה, סלמאן, אתה צודק באומרך שאם תהיינה לנו שתי הנהגות לאומיות אמיצות שירצו באמת להגיע לשלום, הרי השלום בוא יבוא. הרי לשתי האומות שלנו יש הרבה מה להפסיד מהמשך הסכסוך.

הבה ניטול, למשל, את ירושלים כדוגמת מופת לקלות של פשרה אפשרית. אין ספק כי לשלוש דתות ולשני עמים יש זיקות היסטוריות ועכשוויות לירושלים. אכן, גם כיום — ודאי בירושלים המורחבת — יש מאות אלפי תושבים מבני שני העמים. אין שום קושי, לפיכך, לשמור על אחדות מוניציפלית של העיר תוך קיום בירת פלסטין ברבעים הערביים של העיר (מה עוד שבעת פתרון קונפדרטיבי משני עברי הירדן, תוכל ירושלים להיות בירת הקונפדרציה המשולשת כולה, נוסף לקיום בירות ישראל ופלסטין בתוכה). לעומת זאת, סלמאן, צר לי לומר לך ששום ממשלה ישראלית (גם לא ממשלה דמיונית של מרצ) לא תוכל לקבל בחזרה את צאצאי הפליטים של 1948 לתוך "הקו הירוק" — ואין ספק כי בעיית צאצאי הפליטים תצטרך להיפתר באמצעות פיצויים (שיינתנו גם לצאצאי פליטים יהודים מארצות ערב), ושיקום נרחב במדינה הפלסטינית. אוסיף כאן, כי אין גם ספק שקיום מקומות שונים ברחבי הארץ כולה שהם בעלי ערך היסטורי רגשי לאחד משני העמים, צריך לחזק את האפשרות של שמירת קשר אתם, אך כשלעצמו איננו בסיס לתביעות טריטוריאליות.

כן ברור, כי שלום בין שתי האומות יפתח עידן של שגשוג משותף מדהים, אציין גם, כי מכיוון שהארץ קטנה מכדי שיהיה אפשר לקיים בה גבול הרמטי, הרי בכל מקרה פיתוח תיירות, טיפוח אקולוגי, פיתוח אנרגיה, כגון של גז וחשמל, מפעלי תעשייה, השקיה, וניהול ירושלים רבתי — כל אלה מחייבים שיתוף פעולה הדוק גם עם ממלכת ירדן — במסגרת קונפדרטיבית משולשת. מנגד ברור, כי כל הרעיונות הללו לא ייכונו על בסיס קלריקליזם קנאי (שדחייתו מצדנו אין פירושה אנטי־דתיות או התעלמות מאוצרות הרוח והמסורת של תרבויות דתיות). בה במידה אין ספק, כי מאבק משותף ותיאום ביטחוני נגד טרור מכל הסוגים הוא תנאי הכרחי לשלום ולשיתוף פעולה בין שני העמים.

לבסוף ברשותך, אציע לך הצעה: טוב היה לו יכולנו להקים מסגרת לא־מפלגתית של סופרים ואינטלקטואלים ישראלים ופלסטינים, לשם דיון בכל הסוגיות הללו. אולי במסגרת זו היינו נזכרים יחד גם בתרומה הרוחנית המשותפת האדירה של שתי אומותינו לתרבות העולם — תרומת שני העמים השמיים הגדולים שלנו — החל מהתנ"ך (שהשפיע גם על הברית החדשה וגם על הקוראן) וימי אכד, בבל, אשור, כנען וארם, ועד תור הזהב של תרבות ערב, ובייחוד בתקופות הכליפויות הגדולות של בית אומיה ובית עבאס, כאשר השפעת התרבות העברית על התרבות הערבית הוחלפה בהשפעה כבירה של התרבות הערבית על ההגות והשירה העברית.


פרופ' מוקד הוא עורך כתבי העת "עכשיו" ו"ג'רוזלם רוויו"
*
הארץ, 13 באוקטובר 2017


***
קרא עוד: ״הזיה דו-לאומית״



הזיה דו־לאומית


חלוקה או בוקה ומבולקה

 

סלמאן מצאלחה ||

הזיה דו־לאומית


על רקע מלחמות האזרחים בעולם הערבי נשמעות הדרישות לסיפוח השטחים הפלסטיניים לישראל (מימין), או לכינונה של מדינה דו־לאומית בארץ ישראל־פלסטין (משמאל) — כדרישות הזויות, הלקוחות מעולמם של סהרורים המנותקים מכל מה שקורה סביבם.

העדויות, שסיפקו לנו השנים האחרונות על מידת שבריריותה של "מדינת הלאום" הערבית, הופכות את ה"אזהרה" שהשמיע הנשיא הפלסטיני באו"ם — ולפיה בהעדר פתרון שתי המדינות יפנו הפלסטינים לפתרון המדינה האחת — למגוחכת. הדבר בולט במיוחד לנוכח חוסר היכולת לקיים שלטון פלסטיני אחד בעזה ובגדה המערבית. אם הערבים, עם כל הצער שבדבר, לא מסוגלים לקיים מדינת לאום אזרחית אחת ראויה לשמה, והמדינות הללו מתפרקות לגורמים על רקע דתי, עדתי ושבטי, תוך כדי ביצוע טיהורים אתניים ועדתיים — נקל להבין מה צופן לנו העתיד ב"חלקת אלוהים" הקטנה שלנו, אם לא ישכילו הנהגות שני העמים לסכור את הארץ בפני הפורענויות העתידיות.

את הזיית המדינה היהודית המקיימת משטר אפרטהייד הלכה למעשה יש לזנוח כליל. את הזיית המדינה ה"דו־לאומית" יש לדחות לימות המשיח, לימים שבהם היהודים ייהפכו לשוודים והערבים לדנים. עד להתממשות החלום באספמיה, צריך לחפש דרכים למנוע את התפרצות הפורענות. דומה, כי לאחר עשרות שנים שהושחתו על מלחמות חסרות תוחלת, שני העמים חזרו אל נקודת ההתחלה. בארץ המובטחת והמאובטחת מכף רגל ועד ראש, צריך לבנות סכר כדי לעצור את החורבן. בניית הסכר מתחילה בהפנמה של היהודים והערבים, כי רק חלוקת הארץ לשתי ישויות פוליטיות לאומיות נפרדות עשויה להביא קץ לסבל. זה לא יקרה בלי שיקומו הנהגות פוליטיות אמיצות מקרב שני העמים.

כל בר דעת מבין, שהיהודים והערבים לא יילכו מכאן. אפשר להמשיך להקיז דם עד אין קץ, אבל לאחר כל הדם, היזע והדמעות, מתישהו בעתיד כולם יתעייפו ויבינו שהמוצא היחיד הוא חזרה אל תוכנית החלוקה וההכרה בזכות ההגדרה העצמית של שני ה"עמים" בארץ הזאת.

בשנים האחרונות פשתה ברבים, הן בקרב הערבים והן בקרב היהודים, האופנה של ניגוח השמאל. צריך לשוב ולהזכיר לכל מי שמנסה להשכיח, כי הסיסמה "שתי מדינות לשני עמים", שחצתה את הגבולות הבין־מפלגתיים, רשומה על שמו של השמאל היהודי־הערבי העקבי. כדאי לקרוא את הדברים שכתב ד"ר אמיל תומא, מנהיג ואידיאולוג של רק"ח ב–1976: "הדבר החשוב בניסיון לפתור את הבעיה הפלסטינית כיום הוא להכיר בזכות של שני העמים, הפלסטינים והישראלים, להגדרה עצמית ולכינון שתי מדינות עצמאיות". הדברים פורסמו באנגלית, אך הובאו גם בעברית בחוברת לרגל 90 שנה להקמת המפלגה הקומוניסטית. עוד כותב ד"ר תומא, כי כמעט 50% מ"היהודים הישראלים נולדו בישראל", וכי הם "אינם יודעים שפה אחרת או תרבות אחרת פרט לעברית. לכן אני אומר שישנו עם ישראלי — עם כל הסימנים של לאומיות".

הקומוניסטים, יהודים וערבים, דבקו וממשיכים לדבוק בעקרונות אלה לאורך השנים. הדבר בא לידי ביטוי בהחלטות ועידת מק"י מ–2007: "מדינת ישראל היא מדינה יהודית, משום שהיא מבטאת את מימוש זכותו של העם היהודי בארץ להגדרה עצמית", מצטט ח"כ דב חנין באתר שלו את ההחלטה.

צד אחד במשוואת הסכסוך כבר התממש. מה שנותר הוא לסיים את הכיבוש ולממש את זכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית במדינת פלסטין לצד ישראל. בלי אימוץ מחדש של תוכנית החלוקה עתידה הארץ הזאת, עם יושביה, להידרדר לבוקה ומבולקה.
*
הארץ, 28.09.2017

***
For Arabic, press here

משטרת כל אזרחיה


ראשי הציבור הערבי מאשימים את המשטרה באזלת יד מול ההשתוללות ברחובות. המשטרה, מצדה, מאשימה את החברה הערבית ואת הנהגתה שאינה מסייעת לה במיגור האלימות

 

סלמאן מצאלחה ||

משטרת כל אזרחיה


האלימות משתוללת ביישובים הערביים. לא עובר שבוע בלי שנקרא על רצח אשה פה, רצח גבר שם. לעתים הפשעים נעשים בראש חוצות, לאור יום, ויש עוד עשרות מקרים של אלימות שלא מגיעים לידיעת הציבור הרחב. האלימות יכולה לפרוץ על רקע אישי, על רקע חמולתי או אף על רקע עדתי. המשטרה מגיעה למקום, פותחת בחקירה ומטילה איפול על פרטיה. במהרה המקרה נשכח, עד לאירוע האלים הבא, וחוזר חלילה. ראשי הציבור הערבי מאשימים את המשטרה באזלת יד מול ההשתוללות ברחובות. המשטרה, מצדה, מאשימה את החברה הערבית ואת הנהגתה שאינה מסייעת לה במיגור האלימות.

צריך לומר תחילה ששני הצדדים, המשטרה וראשי הציבור הערבי, צודקים בטענותיהם. עם זאת, עולות כמה תהיות באשר להתנהלות ראשי הציבור הערבי. מצד אחד, הן חברי הכנסת והן מנהיגי הציבור דורשים מהמשטרה, ובצדק, שתאסוף את הנשק הבלתי חוקי ותשליט חוק וסדר ביישובים הערביים. מצד שני, ראו זה פלא, אותם מנהיגי ציבור בדיוק עומדים על רגליהם האחוריות כאשר המשטרה מנסה להקים תחנות משטרה בתוך היישובים הערביים או מנסה לגייס שוטרים ערבים לשורותיה.

התנהלות זו של ההנהגה הערבית, על כל גווניה וזרמיה, תמוהה בלשון המעטה. משמעותה למעשה היא שאותה הנהגה רוצה ש"משטרה זרה ונטולת ערבים" תיכנס ליישובים הערביים ותשליט חוק וסדר, אך מסרבת לקבל כל אחריות על מה שקורה באותם יישובים.

יש להזכיר לכל מי שמעדיף אולי לשכוח: תפקידה של משטרת ישראל הוא להגן על האזרחים. על כל האזרחים. וכל מי שרואה את עצמו כאזרח במדינה זו ושואף לשוויון זכויות, לא יכול להתנגד לשירות של אזרחים ערבים במשטרה או להקמתן של תחנות משטרה ביישובים הערביים.

מהצד השני, המשטרה צריכה לעבור מהפכה תודעתית ולעשות הכל כדי להוכיח לאזרחים הערבים שהיא עובדת למענם, לא נגדם. דומה כי המופקדים על המשטרה בשנים האחרונות — השר לביטחון פנים, המפכ"ל והבכירים האחרים — אינם ראויים לתפקידם. ההאשמות הגורפות ודברי הבלע נגד הציבור הערבי שהפריחו באירועים שונים אינם יכולים להפיג את המתיחות הכרונית הקיימת בין הציבור הערבי למשטרה.

גם ראשי השלטון המרכזי וגם ראשי הציבור הערבי חייבים להפנים שהאזרחות מחייבת אותם. מחד גיסא, המשטרה נדרשת להשקיע מאמצים בפענוח הפשעים הפושים בסקטור הערבי, בהבאת החשודים לדין ובהענשת האשמים במלוא חומרת הדין. האזרחים הערבים משוועים להגנה מפני חמולות הפשע המשתוללות ביישוביהם. מאידך גיסא, במקום להתנגד להקמת תחנות משטרה ביישובים הערביים, על ראשי הציבור הערבי לעודד יוזמה כזאת, ואף לברך על כך שהמשטרה נכנסת ומסיירת ומשליטה חוק וסדר.

עוד דבר שיש לקחת לתשומת הלב. כדי שהאזרח הערבי יחוש כי המשטרה שייכת גם לו, המשטרה חייבת להוסיף לניידות שלה את הכיתוב "משטרה" בשפה הערבית, ורצוי מאוד שבכל ניידת כזאת יישב בין השאר גם שוטר ערבי. שוו בנפשכם כיצד היה חש אזרח יהודי לו כל ניידות המשטרה היו נושאות כיתוב בשפה זרה בלבד, ובין היושבים בהן לא היה ולו יהודי אחד.
*
הארץ, 13.09.2017
*
For Arabic, press here
בארץ
  • המין האנושי

    השיח האלים חשף לא רק את עומק ההתכחשות בחברה הערבית לעצם קיומה של קהילת להט"ב בתוכה, אלא גם את עומק הפער, שאינו אפשרי לגישור…
    כל הפרטים
  • אשכנזים-ספרדים

    במפגש בין ״המנטליות הספרדית המובהקת״, ובמלים אחרות: השייכות לתרבות אתנית אחרת, נקרא לה - ערבית, לבין ״המנטליות האשכנזית המובהקת״...
    כל הפרטים
  • מלאך המוות

    שנים רבות חלפו ומלאך המוות הגיע לבסוף ליטול את נשמתו של יעקב. פנה אליו יעקב בטרוניה: הלא ביקשתי ממך לשלוח לי שליח לפני המוות ואתה הבטחת לקיים... כל הפרטים
במרחב
  • חמאס בשירות ישראל

    לו ניחנו הפלסטינים בדמיון פוליטי ומדיני פורה, הם היו בוחרים במרוואן ברגותי כיורש לנשיאות פלסטין, ובסלאם פיאד לראשות הממשלה.
  • ישראל כמדינה ערבית

    ישראל הערבית", זו שגיליתי בימי התיכון, אינה שונה בהרבה מישראל היום, תרתי משמע.
    כל הפרטים
 
קוראים ותגובות