פלסטין מולדתי?

לו היה לפלסטינים דמיון ערבי מפותח הם היו פועלים אחרת.

 

סלמאן מצאלחה ||

פלסטין אהובתי?

לא אחת איים מחמוד עבאס שהוא עומד להתפטר, לפרק את הרשות הפלסטינית ולמסור את המפתחות לממשלת ישראל. האיומים, כרגיל, נעלמו כלא היו והוא המשיך לשבת במוקטעה ולשחק במשחקי ה״נדמה לי״ כנשיא פלסטיני. 

מנהיגים ערבים לא מתפטרים ומפנים את הזירה להנהגה חדשה. הם לעולם לא יעלו על דל שפתיהם משפט כגון ״איני יכול עוד״. קל וחומר כאשר מדובר באיש כמו אבו מאזן, שמעולם לא יצא מהמוקטעה אלא למפגשים עם מנהיגים בחו״ל. הוא לא סייר בקלקיליה ובטול כרם. הוא לא ביקר בג׳נין ולא בחברון. הוא לא הלך לבלעין להיות עם האזרחים שהפגינו נגד הגדר, כפי שעשה סלאם פיאד, שאייש לתקופה קצרה את משרת ראש הממשלה עד שהורחק. פיאד נהג כך, מכיוון שהוא בן המקום הנטוע בתוך מולדתו. לא כך הדבר עם מחמוד עבאס, שמוצאו מצפת.

הדבר קשור לתפישת המולדת בהוויה הערבית והפלסטינית. בשונה מהתפישה הציונית המרחיבה של המושג ״מולדת״, הפלסטינים תופשים את המושג באופן מצמצם. התפישה הפלסטינית תוחמת את המולדת לגבולות היישוב והשבט ותו לא. 

כדי להבין את הסוגיה הזאת כדאי לחזור ולעיין בדבריו של מחמוד דרוויש, ״המשורר הלאומי״ הפלסטיני: "אני משם. ויש לי זיכרונות. נולדתי כשאר האנשים. יש לי אמא / ובית עם הרבה חלונות. יש לי אחים, חברים, וכלא עם חלון קר..../ למדתי את כל המלים ופירקתי אותן, על מנת להרכיב מלה אחת / היא המולדת" (מתוך הקובץ "פחות ורדים"). 

ומהי המולדת של דרוויש? אין מדובר במרחב הפלסטיני כולו. מולדתו מצומצמת מאוד. בראיון שפורסם ב"ניו יורק טיימס" ב–2001 התוודה דרוויש בעניין זה: "לא הייתי בגדה המערבית קודם, לכן היא אינה מולדתי האישית. בלי זיכרונות אין קשר אמיתי עם מקום כלשהו". במלים אחרות, מולדתו של המשורר הלאומי הפלסטיני שונה מהמולדת בתפישה הציונית. המולדת הפלסטינית אישית, ומצומצמת למרחב של הכפר, החמולה והשבט. תפישה זו היא אולי המכשול הגדול ביותר העומד בפני יישוב הסכסוך הישראלי־הפלסטיני.

כל עוד הוא נושא בתואר ״נשיא פלסטין״, אבו מאזן ימשיך לשבת כאן ולהלל את שם פלסטין. אבל את השם הזה הוא יישא לשווא. מחמוד עבאס, שבא מצפת, לעולם ייתפש כזר ברמאללה ובערי הגדה המערבית. 

לכן עבאס לא יתפטר. משמעות ההתפטרות מבחינתו היא ירידה מפלסטין. הוא לא יילך לשבת ביריחו או בבקעת הירדן, כדי להפריח את שממת פלסטין. הוא לא יגיד לנוער הפלסטיני לבוא אחריו להפריח את המדבר. עבאס יודע שאם יתפטר, אין לו מה לחפש ברמאללה והוא יעזוב את פלסטין לאחת ממדינות המפרץ, אולי לירדן, כדי להיות עם משפחתו, עם מולדתו האישית, שאיננה כאן. 

לו היה לפלסטינים דמיון ערבי מפותח הם היו פועלים אחרת. במצב הנוכחי עומדות בפניהם שתי אופציות: האחת היא לזרוק את המפתחות על שולחנה של ממשלת ישראל, שתנהל את הכיבוש, ולהילחם על מדינה אחת עם זכויות שוות לכל אזרחיה. האופציה השנייה היא לארגן מחאות עממיות נגד ״מושחתי אוסלו״ הפלסטינים, שהובאו מרחוק והונחתו כהנהגה הכפופה לגחמות הישראליות. אלה צריכים לפנות את הדרך להנהגה אותנטית, הנטועה עמוק במקום. הנהגה כזאת קיימת, והיא יושבת בכלא הישראלי. הפלסטינים צריכים לבחור במרואן ברגותי לנשיא פלסטין בעודו שוהה בכלא הישראלי. הם צריכים למנות את סלאם פיאד, איש ישר ובעל מוניטין, לראש ממשלת פלסטין הכבושה. 

רק הנהגה פלסטינית הנטועה עמוק במולדתה האישית יכולה לקבל החלטות על הסכם בין פלסטין לישראל, על שלום בין שתי מדינות לאום.
*
הארץ, 17 בדצמבר 2017

For English, press here

For Arabic, press here

***

קרא עוד:

חמאס בשירות ישראל - 4.6.2018

ברגותי לשלטון - 23.4.1014