לו שרון היה מקשיב לי

סלמאן מצאלחה || 

העם צועד על תקוותו

איך באים גנרלים לעולם? עושים מלחמות, הרבה מאוד מלחמות. שכן, בלא העיסוק המתמיד בהרס ובהרג לא יזכו חיילים וקצינים בעיטורי גבורה ועוז ולא יופיעו גנרלים על בימת ההיסטוריה. ובפרפראזה על אמירה ידועה: אמור לי כמה גנרלים יש לך ואומר לך מי אתה ובאיזה עולם אתה חי.



מדינת ישראל משופעת בגנרלים, מי בשירות פעיל ומי בדימוס. בישראל, בשונה מהעולם הערבי הסובב, לא נזקקים להפיכות צבאיות כדי לתפוס את השלטון. שכן, הגנרלים כאן נישאים על כנפי הבחירות הדמוקרטיות אל השלטון, ללא כל צורך בהפעלת גייסות. גם הגנרלים בדימוס לא נחים כאן לרגע. כוחם עוד במותניהם. לכן, הם נשלחים לתפוס את המשרות הבכירות ולחלוש על מרכזי העצבים במשק ובחברה. הם הולכים למשוך בחוטי הכלכלה והחברה ולצבור הון על מנת לפלס את דרכם חזרה אל צמרת השלטון.


”כל חייל”, כדברי נפוליון, ”נושא בתרמילו את שרביט הגנרל”. ואולם, אם תפקיד נשק בידי אוויל הוא עלול לחשוב שהוא שליט העולם. הוא עלול לחשוב שהנשק פותר כל בעיה שנקרית בדרכו. הוא עלול לחשוב שמה לא הושג בכוח יושג ביותר כוח. שלל הדרגות המונחות על כתפי הגנרלים הופכות למשתיקי־שכל של כל נושאיהן. ככל שהדרגה גבוהה יותר כך האטימות של נושאה הולכת ומתעבה, ביחס ישר להצטמצמות השכל שלו.


ואולם, הפלא ופלא. משפושטים בעלי הדרגות הבכירות את מדיהם חוזר השכל הישר ומתחיל לבצבץ מתוך הקרקפת המתקרנפת — עיין ערך: ״שומרי הסף״. כמעט שלושה עשורים דרושים לגנרלים כדי להסיר את שכבות האיטום שעל ראשיהם, לשנות את דרכיהם ולהחליף את מערכת ההפעלה שהכתיבה להם לצעוד עם בשר תותחיהם על קיבותיהם.


זה מה שקרה לרמטכ”ל ששת הימים, יצחק רבין, שקיבל הארה מאוחרת באוסלו לאחר מסע שבירת הידיים והרגליים באינתיפאדה הראשונה. זה מה שקרה גם ל״מלך ישראל״, הלא הוא אריק שרון. עשורים נדרשו לאיש שהלך לעולמו לאחרונה, עד שהחל לראות מכאן מה שלא רואים משם. עשורים רבים והרבה דם נדרשו לו כדי לפשוט מעליו את עור המדים, להביט על המציאות בעין בלתי מזוינת ולהגיע להארה שהכיבוש לא יכול להימשך.


את העובדה שישראל היא מדינת גנרלים אטומים למדתי על בשרי בשנות ה–70. כבר אז ניסיתי, בלא מעט חוצפה, לשכנע את ”מלך ישראל“ בדבר קיומו של עם פלסטיני. הגנרל שרון התארח באוניברסיטה העברית והצהיר בפני הסטודנטים שגדשו את האולם, שאין עם פלסטיני. כשניתנה לסטודנטים אפשרות להגיב, נעמדתי באולם המלא מפה לפה והטחתי בפני הגנרל בחוצפה של סטודנט צעיר: ”העם הפלסטיני הוא אני, זה שעומד מולך. הואל נא כעת להוכיח לקהל באולם שאינני קיים”. כדרכם של גנרלים אטומים הוא ברח מהעימות ולא השיב. ואולם, את תשובת המדינה היהודית־הדמוקרטית קיבלתי באותו לילה, כשעל דלתי התדפקו ״הבחורים הטובים״ עם צו חיפוש חתום על ידי שופט, כיאה למדינת חוק. ”העם הפלסטיני” בילה את הלילה ההוא בתשאולים במגרש הרוסים.


לו ״מלך ישראל״ זה היה מטה אוזן לדברי בשנים ההן — דם רב וזך, הן של ישראל והן של ישמעאל, היה בוודאי נחסך. נדרשו עשורים של הטחות ראש בקיר על מנת שהשכל הישר ישוב לבצבץ מתוך האטימות.


לא רק הצבא צועד על קיבתו אלא גם העם, כל עם באשר הוא עם. אך יותר מכל דבר אחר, העם צועד על תקוותו. שכן, התקווה היא רשת הביטחון של בני האדם.
*
פורסם: דעות-הארץ, 05.02.2014
***
For English, press here