פלסטין וירושלים חשובות כקליפת השום מבחינה דתית בעיני הזרם השיעי באיסלאם. השיעים לא מייחסים שום משמעות דתית לירושלים, ולא למסגד אל־אקצא.
הטרגדיה הישראלית־הפלסטינית היא סימפוניה נדל"נית קקופונית בלתי גמורה, הנובעת בעיקר מתפישות מנוגדות של המושג "מולדת", החוסמות כל אפשרות להסדר מוסכם בעתיד הנראה לעין...
נֹאמַר הַנְּשָׁמוֹת בָּעִיר הַזּוֹ מוֹנוֹת עֲשָׂרָה מִלְיוֹן, 
בפרק השני בקוראן, פסוק 65 נאמר: "שֶכֵּן, ידוֹע יְדַעְתֶּם עַל אֵלֶּה מִכֶּם אֲשֶר חִלְּלוּ אֶת הַשַּבָּת, וַנֹאמַר לָהֶם: הֱיוּ קוֹפִים מְהֻסִּים מְאוּסִים". בכדי לעמוד על פרטי הפרשה יש לפנות אל הפרשנות האסלאמית של הטקסט הקוראני.…
כך בא הקץ על הסכם השלום הישראלי לבנוני של הימים ההם. כך גם נקטע ביקורו ונאומו של סעיד עקל בירושלים וחזון השלום שלו עבר לארכיון המדינה. 
סלמאן מצאלחה 
כשההיבריס מדבר ומפעיל את המעציים, האדם בטוח שכוחו, חינו או מילותיו ישמרו עליו מפני פגיעה. הוא שוכח שלכל אדם מולו יש את השדים שלו, את הגבולות שלו ואת הכבוד הפנימי שלו. אין שום דבר שהוא "מובן מאליו". שום משיכה, אהבה או קרבה לא מעניקות חסינות לאדם שפועל מתוך זחיחות או חוסר קשב.הכוח של "אל-אטלאל" בגרסה הזו הוא שהוא לא מאפשר פינות מעוגלות. הוא מעמיד את הדובר – ואת הקורא – מול מראה חדה ובהירה: האשליה שהתנפצה, היופי שהיה ונעלם, והחובה הבלתי מתפשרת להכיר באמת, לאסוף את השברים, ולדרוש את החירות והכבוד העצמי בחזרה.
השבמחקכשקוראים את המילים האלה בתוך חשבון נפש, הן מפסיקות להיות שירה רחוקה מקהיר של המאה הקודמת. הן הופכות לרגש חי, צלול ומזוקק בהווה.