סלמאן מצאלחה

הפרוטוקולים של זקני ישראל

נהוג בימינו לייחס למה שמכונה הימין הישראלי את מדיניות ההדרה והאפליה הנהוגה כלפי האזרחים הערבים. אמנם הימין הלאומני, הדתי והמשיחי עבר כברת דרך באימוץ תורה גזענית השוללת הישענות דמוקרטית על נבחרי ציבור ממפלגות ערביות. אך יש לומר, כי הימין הגזעני הזה קיים, הן בקואליציה הנוכחית והן באופוזיציה הטוענת לכתר.

מחברי מגילת העצמאות ידעו לנסח חזון של שוויון והבטיחו כי מדינת ישראל ״תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה… תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין״. הם אף קראו לאזרחים הערבים ״ליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים״, אך דומה שכל החזון הזה היה מן הפה וליחסי החוץ.

הטענות הנשמעות נגד שלטון הימין בימים אלה מטאטאות אל מתחת לשטיח את האמת המרה. שכן, הימין הזה הולך עקב בצד אגודל אחרי האידיאולוגיה הציונית מימים ימימה ושממנה ינק מה שמכונה ה״שמאל הציוני״ שהקים את המדינה.

ימי מפא״י העליזים:

מן הראוי לחזור מעט אחורה, לימים העליזים של שלטון מפא״י. מסמך מסווג מתאריך 9 בפברואר 1960, שנושא את הכותרת ״סודי ביותר״, חושף בפנינו את צפונות ליבם של המתכנסים בפורום הדן בענייני המיעוט הערבי בישראל. הישיבה כונסה במשרד ראש הממשלה בעקבות כינוס פורום מפלגתי בבית ברל בראשות משה שרת שדן בנושא המיעוט הערבי. טדי קולק מזמן חבורה נכבדה שכללה את שמואל דיבון, עמוס מנור, יצחק נבון, יוסף נחמיאס, א. נתן, שמעון פרס, מישאל שחם ואורי לוברני. את הישיבה הוא ביקש לקיים במשרד ראש הממשלה בפני פורום ממשלתי משום שלדבריו: ״לנושא זה שיש לו אספקטים מדיניים ובטחוניים, נודעת חשיבות ממלכתית״.

יש לציין כי הפורום הנ״ל התכנס בעקבות תוצאות הבחירות לכנסת הרביעית. בבחירות אלו נחלה מק״י מפלה ונחתך כוחה בחצי, מ־6 ח״כים בכנסת השלישית ל־3 ח״כים בכנסת הרביעית.

הפרד ומשול:

שמואל דיבון, ראש המחלקה הערבית במשרד החוץ ששירת בעבר, בין השנים 1954-1965, כיועץ ראש הממשלה לענייני ערבים, פותח את הדיון ומציג ארבע שאלות מרכזיות: ״היכן אנו עומדים, מה אנו עושים, לקראת מה אנו הולכים וכיצד לקדם את פני הבאות?״.

את המפלה של מק״י מייחס דיבון בעיקר למחלוקת שנתגלעה בין משטרו של קאסם בעיראק לבין משטרו של נאצר במצרים. הנאצריסטים התחילו לפעול באופן עצמאי ואף הוציאו את עיתון ״אל־ארד״. דיבון מדגיש, כי יש להתייחס אל הקבוצה הזו בחומרה מכיוון שזה עלול להוביל להתארגנות של ״גורמים לאומניים לא קומוניסטים שונים. אם לא תיעשה פעולה מזורזת, לא מן הנמנע כי בכנסת הבאה נזכה לחברי כנסת נאצריסטים״. הוא מציע כמה דרכים להתמודדות עם המצב שנוצר: פעילות בטחונית מתואמת של גורמי הבטחון, ממשלה, ש.ב. ומשטרה; פעולות נגד מק״י והלאומנות; מדיניות עדתית המכוונת לטיפוח הדרוזים, טיפוח תודעה יחודית בקרב עדות נוצריות ו״מִשׂמושׂ התודעה של העדה הגדולה - העדה המוסלמית״. בקיצור הוא מבקש לעודד את הפיצול העדתי בקרב הערבים ולמנוע התארגנות כלל ארצית, כמו ארגון ראשי מועצות מקומיות.

אורבניזציה של ערבים?

בשונה מהדאגה שנשמעת בשנים האחרונות בקרב ראשי ערים ממעבר מעבר אזרחים ערבים לערים יהודיות או ערים מעורבות, הרי בימים ההם דיבון הציע דווקא לפתוח את הערים המעורבות בפני האוכלוסיה הערבית. שכן, הוא ראה בתהליך האורבניזציה של האוכלוסיה הכפרית כדבר חיוני מבחינה בטחונית וכלכלית גם יחד. לדבריו: ״טובים 5000 ערבים מסודרים בחיפה מאשר 5000 ערבים מובטלים בסביבות נצרת״, אומר דיבון בפני הפורום הסודי ומוסיף, כי המעבר להשתקעות בערים חשיבות רבה מבחינה כלכלית: ״ההשתקעות בערים צריכה להיות של קבע על מנת למנוע הוצאת כספים ממחזור הכספים של משק המדינה.״

א. נתן שהשתתף בדיון הסודי מבקש להתייחס לשכבת האינטליגנציה הערבית ואומר, כי יש לתכנן ולתאם את הטיפול במיעוט הערבי בצורה קפדנית. הוא מצביע על סכנה עתידית שעלולה לצוץ בקרב השכבה הזו שבגלל אי קליטתה במשק הכלכלי תמצא את דרכה ל״משפחת אל־ארד״. הוא מציין: ״הסכנה הבטחונית הנוגעת ממציאותה של אינטליגנציה ערבית ממורמרת אינה חמורה כל כך היום, כיוון שהמשכילים עודם צעירים וחסרי נסיון, אך בעתיד צפויה מהם סכנה רצינית.״

טרנספר:

גם רעיון הטרנספר של האוכלוסיה הערבית שב ועולה בדיון ה״סודי ביותר״ בימים ההם. הדבר נשמע בדבריו של אורי לוברני, איש משרד החוץ, ששימש גם הוא ב־1956 כיועץ ראש הממשלה לענייני ערבים. לוברני מבקש להדגיש את שאלת ״יהוד או פיתוח הגליל״, ללמדנו שמחשבות על יהוד המרחב הזה עלו בראשם של מנהיגי הציונות מכל הקשת הפוליטית. לוברני אף הוסיף עוד בפני הפורום: ״סבורני שיש מקום לבדוק בצורה רצינית אפשרות הוצאתם של הערבים מן הארץ והעברתם לארצות אחרות.״

מחשבות להעברת האוכלוסיה הערבית מהארץ היו בראשיהם של מנהיגי הציונות עוד מראשית המדינה. עדות לכך אנו מוצאים במכתב מאוגוסט 1948, אותו הפנה יוסף ויץ, מראשי קק״ל, אל משה שרת (שרתוק), שר החוץ הראשון של ישראל.: ״הרשני-נא להזכירך, כי בפגישתנו אצל בן-גוריון ביום א׳, 25 ביולי, אמרת לי שמעתה תהיה היוזמה בשאלת ה׳טרנספר׳ בידך ואתה תקרא מיד להתיעצות ולפעולה״. ויץ מבקש לזרז את הדיון בשאלה כיוון שהוא רואה בהגשמת הטרנספר ״עטרת נצחוננו במלחמת-ישראל, ויפה שעה אחת קודם.״

נגד אינטליגנציה:

מישאל שחם, המושל הצבאי הכללי, טוען שלא ניתן לשלב את האוכלוסיה הערבית, כי היא ״חלק בלתי נפרד מן האומה הערבית בארצות השכנות״. יחד עם זאת הוא מוסיף: ״שאם יהיה שלום בין ישראל ובין מדינות ערב תהגר אוכלוסיה ערבית וביחוד מקרב האינטליגנציה, מישראל למדינות ערב״, דבר אשר ימתן את חומרת הבעיה הדמוגרפית בישראל הנובעת מ״קצב הריבוי הטבעי העצום של הערבים בארץ״. שחם מצהיר שהוא נגד עידוד אינטליגנציה ערבית בישראל. עמדתו זו לא נובעת מהקשיים שעומדים בדרך קליטתה בחברה הישראלית ״אלא משום שאסור לקלוט אותה״, הוא אומר בנחרצות. נוסף על כך הוא מבקש לנקוט בפעולות למען שימור המבנה החמולתי בקרב הערבים. מבנה זה הוא מוסיף אף נשמר בבחירות לרשויות המקומיות שהוקמו בכפרים הערבים. המבנה החמולתי, לתפיסתו של שחם הוא: ״סכר בפני רוחות פרצים בלתי מרוסנות״.

נגד אורבניזציה:

לסיכום הדיון מציע שמעון פרס לא ללכת בגדולות אלא להשקיע מאמצים בהסברה בענייני הערבים בשטח היהודי ולעודד את הצריכה בסקטור הערבי. אולם בנושא מעבר ערבים להשתקעות של קבע בערים מעורבות רואה שמעון פרס סכנה גדולה: ״אורבניזציה ערבית זוהי קטסטרופה ממדרגה ראשונה בגלל סכנת הערביזציה של מרכזים עירוניים״. במקום זאת הוא מסכם במשפט ציוני אלמותי: ״יש לייהד את הגליל.״

למקרא הפרוטוקול ה״סודי ביותר״ של המזימות אותן רקמו זקני ישראל נגד החתום מעלה עוד ב־1960, מתברר שאין כל חדש תחת שמי האידיאולוגיה הציונית. כאז כך היום, הגזענות הפושה בארץ בכל הנוגע להתייחסות לאזרחים הערבים, הן משמאל והן מימין חיה ובועטת במלוא המרץ.

ובכן, אני מוצא את עצמי בימים אלה נאלץ לדרוש במפגיע מהנהגת המדינה הציונית התנצלות פומבית. אני מציע נוסח התנצלות שוודאי מוכר להם: ״אשמנו, גזלנו, דיברנו דופי, זדנו, חמסנו, פשענו, צררנו וגו׳״. שאם לא כן, לא אסלח ולא אשכח.

 For English, press here

 

כל הפרטים

 

כך בא הקץ על הסכם השלום הישראלי לבנוני של הימים ההם... ארץ הארזים המשיכה, מאז, לשקוע בתוך הביצה הטובענית של הסיכסוך הישראלי פלסטיני. וכך גם הגענו עד הלום.

סלמאן מצאלחה 

אתי מלבנון תבואי

המלחמה הנוכחית בצפון העלתה על פני השטח קולות רבים, מכל העדות בלבנון, שעושים חשבון נפש ודורשים לערוך שינוי בגישת השלטון, הן כלפי פנים והן כלפי היחסים עם מדינת ישראל. קולות אלה דורשים להתנתק מהקשר האיראני שאותו כופה חזבאללה על לבנון מזה עשרות שנים. נוסף על כך, הם גם מבקשים להתנתק מן ההקשר הפלסטיני של הסיכסוך עם ישראל. 

לא אחת גם בעבר נשמעו קולות דומים לאלה: ״ישראל של ימינו, שההשגחה העליונה בכבודה ובעצמה ציוותה עליה להושיע את לבנון בו בזמן שכל המעצמות, ידידות כאויבות, עזבוה לנפשה, הנה אני בא לספר לכם על לבנון, ואתם, לאחר שתדעו את לבנון זו, תדעו גם כמה תודתה גדולה.״

הדברים המצוטטים לעיל אינם דבריו של נשיא לבנון ג׳וזף עאון שקיבל הזמנה לבית־הלבן מנשיא ארה״ב, דונלד טראמפ, למפגש משולש עם ראש הממשלה בנימין נתניהו. הדברים הנ״ל לא נוסחו בימים אלה על רקע המלחמה הנוכחית. אלה דברים שהיו אמורים להישמע מעל פסגת הר־הצופים מפיו של גדול משוררי לבנון, סעיד עקל, עוד בשנת 1982 בעקבות ״מבצע שלום הגליל״ שבמרוצת השנים נודע כ״מלחמת לבנון הראשונה״.

אמנם בצעירותו היה סעיד עקל מחסידי סוריה הגדולה ונמנה על חברי המפלגה הסורית הלאומית ששללה את הגבולות שסרטטו המעצמות הקולוניאליות בלבנט בראשית המאה העשרים, אולם עם הזמן הוא ראה את עצמו שייך לאליטה האינטלקטואלית של לבנון והבדיל בין ההשתייכות לאליטה זו לבין השתייכות למפלגה פוליטית כלשהי.  בחיבור שלו משנת 1954 שנשא את הכותרת ״עתיד האליטה״ הוא מייחס לכל מפלגה פוליטית, באשר היא, את השאיפה היחידה שלה, המסתכמת בתאוות תפיסת השלטון, בעוד הוא רואה את האליטה האינטלקטואלית ״מעל התאווה ומעל השלטון״.  השלטון, בעיניו, הוא שיטה להובלת אומה בדרך הקידמה אל העתיד ואל גורל גדול, בעוד האליטה היא היא הגורל הגדול הזה. ״המפלגה״, לדבריו ״מבטלת את זולתה, בעוד האליטה נותנת השראה לזולתה״. הוא ראה את עצמו כמטיף בשער תושבי ארץ הארזים לעתיד אחר של פתיחות וקידמה. 

החברה הלבנונית אינה שונה מכל חברה אחרת בעולם והוא מוסיף: ״באנגליה ישנם שודדים כפי שישנם שודדים בלבנון, כמו גם צבועים וסוחרי סמים״, אולם, מה שמבדיל לדבריו בין החברות הוא התפקיד אותו ממלאת האליטה בחברה. בעיניו, החברה הלבנונית איננה מפגרת בשל הימצאותם של סוחרי סמים, אלא בשל היעדרותה של אליטה המונעת קיומם של מעשים נפשעים. חברה נחשבת מפגרת יותר מחברות אחרות ״אם ממשיכים סוחרי החשיש מעת לעת לשלוח לשלטון דוגמאות מהם״. אין צורך בכך שאנשים המשתייכים לאליטה יתפסו בעצמם את השלטון, אלא מן הראוי, לדבריו, שאנשי השלטון יתכבדו בעצמם להסב אל שולחנה של האליטה. שכן, הוא פוסק ״רק על השולחן הזה יכול השלטון להציל את עצמו מעצמו.״

סעיד עקל היה בין אלה שרצו להחזיר עטרה לבנונית פניקית ליושנה. הוא אף ביקש, בהשראת אתאטורק, לנטוש את הערבית הספרותית ואת הכתב הערבי לטובת שפה ערבית לבנונית הכתובה באלפבית לטיני. 

דומה שעל הרקע הזה נוצר קשר עם הסופר והמשורר אהרן אמיר שהיה מראשי התנועה הכנענית בישראל. אהרן אמיר פגש את סעיד עקל בשנת 1982 בעיר בירות ושם נרקמה התוכנית לביקורו של עקל בירושלים שבה היה אמור לשאת את נאומו על הר־הצופים. 

במכתב מיום 3.9.1982 כותב אהרן אמיר לראש הממשלה מנחם בגין: ״על דעתו של ידידנו, המשורר הלבנוני הגדול סעיד עקל, אני מתכבד להגיש לך בזה את נוסח הנאום שהוא אומר לשאת ממרומי הר־הצופים, נוסח שקיבלתי מידו בימים אלה, בביקורי האחרון בביירות. גם הוא גם אני היינו בדעה שהענין חשוב עד כדי להצדיק את עירובו של ראש הממשלה אפילו בשלב זה. ההצעה היא אפוא שתואיל לעיין בכתוב - ככל שלחץ הטרדות השוטפות יאפשר זאת - ואחר כך אולי תזמין את המשורר (באורח דיסקרטי ביותר) לפגישה מוקדמת עמך… מר עקל עצמו יראה בכך זכות יוצאת מן הכלל, וברי שלא ישכח את הדבר כל ימי חייו - מה עוד שממילא התכוון לבקש ראיון אצלך מיד לאחר שישא את נאומו״.

נאומו של עקל משתרע על 27 עמודים ומנוסח בשפה הצרפתית. תגובתו של בגין לא איחרה לבוא. כעבור שבוע הוא כותב לאהרן אמיר: ״הריני מודה לך על מכתבך… וכן על הנאום המצורף של מר סעיד עקל. קראתי את דבריך בתשומת לב מרובה. אני אמנם קורא צרפתית, אבל באיטיות. זמני מוגבל מאד ואם רוצה אתה שאקרא את הנאום בשלמותו, אנא תרגמו לעברית או לאנגלית.״

באוניברסיטה העברית החלו להתכונן לקראת ביקורו של סעיד עקל. רשימת מוזמנים שכללה אנשי רוח ואקדמיה מירושלים, תל-אביב וחיפה הוכנה לקראת המאורע ההיסטורי. מעיון בנאומו של סעיד עקל עולים ניחוחות של השאיפה שלו להחזרת עטרה לבנונית ליושנה. זוהי גם עטרת קשרי העבר הפיניקים עם ממלכת ישראל: ״ועל אזנו של שלמה המלך, ידיד ורע למלך חירם השני, למשורר המשוררים הזה אשר לאהבה, שפסקו אשר הצמיד את לבנון לאהבה - ״אתי מלבנון, כלה, אתי מלבנון תבואי״ - קבע לארצו מקום בלבות כל הנאהבים שבעולם, אני המשורר מלבנון אבוא ואשיר: ׳מלבות כלותיהם של אלה החיילים הגיבורים הראויים למולדות יפות, בואי רעיה היודעת להושיע מולדות יפות.״

באשר לעמדתו הפוליטית על לבנון זו של העת החדשה שבה חולקו סמכויות השלטון לפי מפתח עדתי בין העדות השונות הוא מדגיש: ״רוצים לדעת מי אני כאיש פוליטי? הרי אני בעד עמי יותר משהנני בעד מולדתי: נאבקתי ועודני נאבק למען כל הלבנונים בלי יוצא מן הכלל״. בהקשר הזה הוא שב ומזכיר כי, ״פעמים הרבה, לפני המלחמה הזאת ובהמשכה, הצעתי אני, המארוני, את מועמדותו של מוסלמי לנשיאות הרפובליקה שלנו! וכמו כן, ובאורח הטבעי ביותר, גם הצעתי את מועמדותו של יהוד״. הוא מוסיף כי הציע את מועמדותם של אלה ״פשוט מאד, מפני ששני לבנונים אלה היו שני לבנונים גדולים.״

יש להזכיר, כי לבנון של 1982 היתה שקועה במלחמת אזרחים עקובה מדם בעקבות השתלטות אש״ף על שטחים נרחבים בלבנון. משום כך הוא מצביע בנאום הנ״ל על האויב היחיד שלו בלבנון: ״אויב אחד ויחיד היה לי על אדמתי: הפלשתינאי״. ניכרים בדבריו עמידה איתנה לצד ישראל מחד, וכעס רב על מה שעוללו הערבים לארץ הארזים מאידך:  ״מי שירצה לנשל את ישראל מן המלבן הקטנטן הזה שבאסיה המערבית, מדינה קטנטונת הפחותה 400 מונים ממולדתם של הערבים… או מי שירצה לנשל את ישראל זו מאדמתה, שהיא גאוותה, משול יהיה כמי שירצה להצית אש ביער־הארזים כדי להביא על מקומו את דקל־המדבר אשר לו, או למי שירצה להחריב על אדמת בעלבק את המקדשים היפים שבעולם, על־מנת לתקוע שם את אוהל־הנוודים אשר לו.״

סעיד עקל משתפך על הקשר בין לבנון וישראל ופונה להשוואה בין שני השמות: ״מן הזמן שבו הכרנו את אלוהים בשם ׳אל׳. זה ׳אל׳ שעודו שלכם. כל מלאכי התנ״ך מעצבים את שמם תוך שהם מעטרים את שמו״. הוא מוסיף ופונה לקהל שומעיו: ״כאשר יסדתם את המדינה שלכם… את השם הזה היפה עד מאד של אלוהים הכללתם בשם מדינתכם. ישר-אל, כוח אל, כך אמרתם״. על לבנון הוא מתפייט באוזני שומעיו הפוטנציאלים: ״אולי תמצאו ענין בידיעה שגם אנחנו שיבצנו את שמו של אלוהים בשמה של מולדתנו: לב-אנאן, אמרנו, שפירושו לב אלוהים״.  לדבריו של עקל, האל הוא המכנה המשותף בין שתי האומות: ״אתם בחרתם בו בכוחו; אנחנו באהבתו״. 

המשורר עקל, חרף היותו מעמיד עצמו כצופה פני עתיד גדול לא ראה את הנולד נכוחה:  ״לטוב המזל התברר כי שתי האומות שלנו, שכל אחת מהן שמה מקיף את שמו של אלוהים, אלו הדבקות כל כך באמונתן, הן הפחות תאוקרטיות, ולפיכך יותר מודרניות.״. מתברר, כי האל הזה שהוא דאג לפאר עתיד לשים מקלות בגלגלי חזונו.

עקל מודה בנאום לראש הממשלה מנחם בגין על ״הרעיון הגאוני להושיע את לבנון״. הוא משווה מתאר את זה כ״יציאת מצרים נוספת״, בהשראת האל. בימים ההם עוד חלם סעיד עקל על ביקור של מנחם בגין בלבנון ושם יישא נאום בבעלבק. שם גם ישמע את התודה ההיסטורית לישראל מפי לבנונים ומפי סעיד עקל עצמו: ״אז, באותה השתפכות של שמחה, אולי ידובר על ברית, ומה תהיה משמעותה? שלבנון, שהמזרח נטוע בה, על־ידי שתכרות חוזה־ברית עם ישראל תשיב את ישראל למזרח השורשי״. והוא מסיים בכך שלבנון תעיד בכך, בפני עולם ומלואו, לא רק על העבר הגדול והמפואר של ישראל, אלא גם על העתיד ועל התמיד המפואר והגדול של ישראל.

אולם כאמור, הדברים האלה לא נישאו בפיו של עקל ממרומי הר־הצופים. שכן, כעבור שבוע, וליתר דיוק ב־14 בספטמבר 1982, החריב פיצוץ גדול את מטה שומרי הארזים בשכונת אשרפיה בביירות. בפיצוץ נהרג הנשיא הנבחר החדש, בשיר ג׳ומייל, יחד עם 26 אנשים נוספים. 

כך בא הקץ על הסכם השלום הישראלי לבנוני של הימים ההם. כך גם נקטע ביקורו ונאומו של סעיד עקל בירושלים וחזון השלום שלו עבר לארכיון המדינה. 

ארץ הארזים המשיכה, מאז, לשקוע בתוך הביצה הטובענית של הסיכסוך הישראלי פלסטיני.  

וכך גם הגענו עד הלום.

 For Arabic, press here

 

כל הפרטים

 סלמאן מצאלחה 

מעלים את אל־קודס על ראש סיסמתם 

רבים תוהים איך זה שבמלחמה שישראל וארה"ב מנהלות נגד המשטר האיראני רוב הטילים והכטב"מים לא מופנים לישראל, אלא דווקא למדינות ערביות. הסיבות לכך לא אמורות להפתיע איש, ועל כך בהמשך.
 

כדי להבין את הפרדוקס הזה צריך לחזור אל שורשי הסכסוך הפנים־איסלאמי. האיסלאם התחיל כאידיאולוגיה דתית ערבית אימפריאליסטית, שהתפשטה מחצי האי ערב וכפתה את האיסלאם, אם בחרב ואם בדרכים אחרות, על עמים ותרבויות אחרות שהפרסית היא הבולטת בהן.
 

רוב המוסלמים בעולם היום אינם ערבים. הערבים הם כ–20% מכלל המוסלמים. במרחב המזרח־תיכוני קיימות שתי מעצמות אזוריות מוסלמיות — איראן במזרח וטורקיה בצפון. המרחב הערבי היה נתון עוד מהתקופה הקדם־איסלאמית להשפעת המאבק בין שתי המעצמות של הימים ההם, פרס במזרח והאימפריה הביזנטית בצפון.
 

כאז כך גם היום. משטר האייתוללות השיעי באיראן הוא ממשיך דרכה של האימפריה הפרסית, ומשטר האחים המוסלמים הסוני של רג'פ טייפ ארדואן הוא ממשיך דרכה של האימפריה העותמאנית. שני המשטרים הלא ערביים הללו נאבקים ביניהם על ההגמוניה במרחב הערבי. במילים אחרות, שניהם שואפים להחזיר ליושנה עטרה לא ערבית במרחב. מול שתי השאיפות האלו ניצבת ישראל כאבן נגף. לכן פלסטין משמשת בידיהם כלי ניגוח נגד המשטרים הערביים, באמצעות חשיפת אוזלת ידם מול הציונים. לשם כך, חדשות לבקרים מעלים שני המשטרים האיסלאמיסטים את אל־קודס על ראש סיסמתם.
 

לא אחת ארדואן מרים בנאומיו את דגל פלסטין וירושלים לראש התורן: "כל יום שבו ירושלים תחת כיבוש הוא עלבון בעבורנו", אמר בכנס בנושא ירושלים שנערך באיסטנבול ב–2017. גם משטר האייתוללות הבין כי פלסטין היא כלי יעיל להחזרת עטרה פרסית ליושנה. לשם כך אף הקים את "כוח אל־קודס" (כוח ירושלים), השואף לשחרר את ירושלים מהכיבוש הציוני. המשטר ידע גם לשחק בסנטימנט העממי הערבי, האוהד את העניין הפלסטיני, וקבע את יום שישי האחרון בחודש הרמדאן כ"יום ירושלים", למרות שאין לירושלים שום חשיבות בדוקטרינה הדתית השיעית; היא חשובה כקליפת השום בעיני זרם זה באיסלאם.
 

הפרשנות השיעית של פסוק הקוראן שבו מוזכר אל־אקצא מסבירה, שמדובר על "מסגד של מעלה", הנמצא בשמים ולא על "בית אל־מקדס" (בית המקדש) בירושלים. בעיני השיעים, המסגד של העיר כופה בעיראק קדוש יותר מזה שבירושלים. אמנם משטר האייתוללות מכנה את איראן "רפובליקה איסלאמית" אך בפי מנהיגיו לא אחת נשמע המונח "מילת־י איראן" — "האומה האיראנית" — שמדגיש את הלאומיות הפרסית דווקא.
 

התמיכה האיראנית בחיזבאללה ובעבר במשטר אסד היא חלק מהמשיחיות השיעית המצפה להופעת המַהְדִי, המקביל השיעי למשיח. הדברים מתבססים על מסורות בכתבים שיעיים: "תתרחש 'פתנה', מלחמת אחים בסוריה… ולא תחדל עד אשר תישמע בת קול משמים ותאמר האמיר שלכם הוא פלוני", כפי שמוסר לנו המלומד השיעי אבן טאווס במאה ה–13.
 

לא זו אף זו. המסורות השיעיות מספרות כי המהדי (המונחה, המודרך) נקרא כך, כיוון שהוא מודרך לבוא אל אחד ההרים בסוריה ושם הוא מוצא כמה ספרים מן התורה ומציג אותם בפני היהודים. חלק מן היהודים מתאסלמים בעקבות זאת. הוא גם נושא את השם המפורש של אלוהים בעברית דווקא, מחזיק במטה של משה ונושא את ארון הברית שבו נמצאת השכינה. בעזרת ארון הברית הוא יכבוש ערים וארצות וישליט צדק בעולם.
 

באחרית הימים גורלם של הערבים יהיה עגום. שכן, "כאשר יופיע המהדי, רק החרב תדבר עם הערבים", כפי שמוסר לנו המלומד השיעי אל־נועמאני במאה העשירית.
 

בל יתפלא איש, אם כן, נוכח התנהלותה של איראן מול מדינות ערב.
*

הארץ, 27.3.2026 

כל הפרטים

 מן הארכיון - 1996

 

המלחמה בנוסטלגיה לאומית עוברת דרך יצירת ההווה כנוסטלגיה עתידית, או לחילופין, את העתיד כהווה שראוי להתקיים כאן ועכשיו.  

סלמאן מצאלחה

הנוסטלגיה כמחלה

נתחיל בחדשות הטובות: זוהה הנגיף התוקף את מוחו של האדם במצב של חולשה המתרחשת בזמן ובמקום. לנגיף הזה ניתן שם הקוד: נוסטלגיה.  אולי אין זה המקום לרדת לעובי הקורה בבירור תולדותיו של הנגיף, אבל כבר עכשיו אפשר לקבוע בודאות:  נוסטלגיה ואימפוטנציה הולכים יד ביד. 

צאו וראו את כל אלה המתרפקים על עבר לוט בערפל כרונולוגי כבד. בחינה מדוקדקת של מצבם תצביע על אי נוחות של קיומם כאן ועכשיו. אי־נוחות זאת יכולה להיות אינדיבידואלית, והיא יכולה להיות גם שבטית ולאומית.  המילון יאמר שהמושג מקורו ביוונית: נוסוס = מחלה + אלגוס = כאב, ויסביר את המונח בעברית של ימינו כגעגועים עזים לבית, למולדת או לעבר.  ובכן, האם די בכך? כמובן שלא. הנוסטלגיה היא מחלה, כי היא זיכרון סלקטיבי של אדם ושל עם. האם אי מי מכם רבותי מעלה בדמיונו כל געגוע לאיזה חצבת עברית ראשונה, או שמץ של כיסוף כלשהו לאיזה שחפת מן הימים ההם, שלא לדבר על עגבת תיכונה? 

זכרונות של עגבים דוקא יש, והרבה. כשגבר או אשה מזדקנים (אין זה משנה אם הם באים בימים או שזהו רק מצב נפשי, גם אין זה משנה אם הם משתייכים לעם ישראל, או שמא הם נמנים על בני ישמעאל), רק תפארת הניעורים עומדת מול עיניהם, תפארת ה"היו זמנים". החולשה ה"אורגנית" יוצרת ואקום מפחיד, אז מה עושים? והתשובה היא: בשביל מה יש זיכרון, אם לא למטרה הזאת? וכך רבותי, תפארות העבר אינן קיימות אלא במוחותיהם הקודחים של אימפוטנטים מאונס.

ועם הנוסטלגיה האינדיבידואלית הזאת עוד אפשר להסתדר איכשהו. לא כך המצב עם נוסטלגיה קיבוצית, כלומר לאומית.  יהיו כאלה שיתמהו, היש חיה כזאת? ובכן, ישנה חיה כזאת, ועוד איך ישנה. אל הערכה הנוסטלגית שהמילון מספק אפשר להוסיף עוד אי־אלה בונבונים, ליתר דיוק "בּומבּ־ונים": געגועים למיתוסים, לאידיאות או אל ערכים מן העבר הרחוק, וכאן הדבר מתחיל להיות מסוכן, כי אז הופכת הנוסטלגיה להיות האמא החוקית של הפונדמנטליזם. כאשר עמים מואסים בהווה המורכב ולא רואים כל זיק של תקוה לעתיד, ובמלים אחרות, כאשר אינם יכולים להעביר את הנוסטלגיה ממשבצת העבר למשבצת התקוה לעתיד, או אז, עולים על הדרך המובילה אל העבר החשוך, אל החור השחור שקשה, אם לא בלתי אפשרי להשתחרר ממנו. 

המלחמה בנוסטלגיה לאומית עוברת דרך יצירת ההווה כנוסטלגיה עתידית, או לחילופין, את העתיד כהווה שראוי להתקיים כאן ועכשיו.  בסופו של דבר, רק החיים כאן ועכשיו ואולי התקווה לעתיד יביאו מזור לתחלואי הנוסטלגיה הפונדמנטליסטית.  הנוסטלגיה הלאומית הופכת להיות פולחן העבר, ופולחן ערכי העבר, פולחן של זמנים ומקומות, ולא של האדם באשר הוא כזה. זמנים היסטוריים ומקומות היסטוריים של האבות המייסדים. פולחן האבות המיתולוגיים האלה, סופו שיכרה קבר לבנים, ודי לחכימא.  לא מלכות השם ומלכות ישראל, כמאמר עמים אחדים, ולא האיסלאם הוא הפתרון, כמאמר עמים אחרים, יביאו להגלדת הפצעים של כאן ועכשיו. 

כל עוד העמים שרויים בצער עצמי, הווה אומר, אימפוטנציה רוחנית, הרי שהם זוכרים רק את עצמם בלבד, ורק זיקפתם הלאומית שלהם לבדה עומדת לנגד עיניהם. כל החוויות הקיומיות שלהם הן חוויות אגוצנטריות שמשכיחות מליבם את הטוב הקיים על הארץ, והקיים גם בכוח בעמים אחרים, גם אם הם שכנים המתגוררים באותו בית דירות שנקרא "ארץ ישראל" מחד, ופלסטין מאידך. רק ע"י נטישה של אגואיזם לאומי, הניזון מעבר מיתולוגי, נסללת הדרך אל השלווה האמיתית. ואיש תחת גפנו לא תהיה רק סיסמה של משוררים הוזים בוואקום האין-אונות העכשווי, אלא אורח חיים לעתיד אחר. 

על שום כך יש להכריז מלחמת חורמה נגד הנוסטלגיה החשוכה הזאת. יש לעקור את העבר ופולחן העבר מן הלב. ובמלים אחרות, לבטל את העבר כמשהו ערכי שראוי שיתקיים בימינו. רק בשעה מופלאה זאת של ביטול העבר בנפשו של עם כזה או אחר יוכל אורו הרוחני, ולא רק הרוחני, של העתיד לזרום אל תוכם של עמים ולמלאם בשמחה. רק אז ילכו כולם, גם ערבים וגם יהודים,  זקופי קומה.

*

פורסם: כל העיר, 26.4.1996 

 

כל הפרטים

 

סלמאן מצאלחה 

עת כי תבוא 

עֵת כִּי תָּבוֹא עִם הַדָּם וְהַיֶּזַע, 
שָׂא לְךָ דְּלִי לְהָכִיל הַדְּמָעוֹת. 
וְאִם כְּבָר יִסּוּרִים, זֶה הָרֶגַע 
לְתַעֵד אֶת אֵימֵי הַפְּרָעוֹת. 

הֵן דָּבָר לֹא יַגְלִיד אֶת הַפֶּצַע 
שֶׁנִּפְעַר עֵת יָרְדּוּ הָרָעוֹת. 
רַק הַדָּם שֶׁנִּגָּר פֹּה בְּשֶׁפַע, 
וְהִבְדִּיל בֵּין אֱמֶת לִשְׁמוּעוֹת, 

יְחַבֵּר הֶעָפָר עִם הַצֶּלַע 
שֶׁנָּתְנָה בְּיָגוֹן פְּרִי וְאוֹת 
לְיִפְעַת הַחַיִּים עִם הַטֶּבַע  
הֶעָמוּס בְּלִי מִלִּים הַבָּעוֹת;  

רַקָּפוֹת נוֹלָדוֹת מִן הַסֶּלַע,
צִיּוּצִים מֵהָרִים, מִגְּבָעוֹת.
מִשָּׂדֶה יְדַדֶּה שׁוֹסֵעַ שֶׁסַע,
נְשִׁיפוֹת הֶחָלִיל מִשְּׁקִיעוֹת.

עֵת כִּי תָּבוֹא עִם הַדָּם וְהַדֶּמַע,
שָׂא תִּקְוָה בֶּן אָדָם לַבָּאוֹת.
זוֹהִי עֵת לְרַפֵּא אֶת הַנֶּגַע; 
לַעֲקֹר מֵעָבָר מַלְתָּעוֹת.

לְנַתֵּק הַטַּבּוּר מִן הָרֶשַׁע.
הַשִּׁכְחָה כֵּן תַּצִּיל, לֹא לִטְעוֹת;
הֵן זִכְרוֹן בַּלָּהוֹת, זֶה הַפֶּשַׁע
שֶׁהִנְחִילוּ אֲדוֹנֵי הַצְּבָאוֹת.

פורסם: הארץ 13.10.2025
 

For English, press here

 

כל הפרטים

הטבח בסוריה היה ידוע מראש

 

 

סוריה, כפי שהיא ניבטת מול עינינו היא אולי הסמל המובהק ביותר לכישלון כפול, כשלון של ה״לאומיות״ הפאן־הערבית מחד, וכישלון ה״עמיות״ המדינתית מאידך.

סלמאן מצאלחה 

טבח הדרוזים בסוריה היה ידוע מראש 

 

מעשי הטבח בסוריה, על כל הזוועות שניבטו מהם, אשר ביצעו המליציות הג׳יהאדיסטיות והאספסוף השבטי מתומכיו של השליט הסורי החדש חקוקים בפסקי הלכה איסלאמיים מהמאה ה־14 של אבן תיימיה, מורם הרוחני של אל־ג׳ולאני וחבר מרעיו הג׳יהאדיסטים על כל סוגיהם. 

 

אפשר לומר ללא היסוס שכל מה שהתרחש במרחב הערבי הזה דורות על גבי דורות ועד עצם הימים האלה קשור קשר הדוק בהיעדרה של זהות לאומית חוצה גבולות עדתיים ושבטיים. אפשר להפריח חדשות לבקרים סיסמאות מליצתיות על ״אומה ערבית אחת״, אך שוב ושוב באה המציאות וטופחת על פני המפריחים.

הלאומיות המצאה קולוניאלית

ב־1915 ארתור הנרי מקמהון, הנציב הבריטי העליון במצרים, שלח אגרת לשריף חוסיין, ראש השושלת ההאשמית והאמיר של מכה. האגרת הכתובה בשפה ערבית מליצית מעלה על נס את ה״לאומיות הערבית״ מול זו הטורקית בנסיון לקבל סיוע ערבי להבסת העות׳מאנים במלחמת העולם הראשונה. באגרת מציין מקמהון, כי ממשלת הוד מלכותו רוצה בעצמאות הערבים מהשלטון העות׳מאני ורואה בעין יפה השבת הח׳ליפות הערבית והפקדתה בידי ערבי השייך לשושלת ערבית מבורכת.

במלים אחרות, דומה כי התעוררות הלאומיות הפאן־ערבית במרחב הזה היא ביסודו של דבר המצאה של ממשלת הוד מלכותו. כידוע, ח׳ליפות ערבית לא צמחה כאן בעקבות קריסת האמפריה העות׳מאנית והמעצמות הקולוניאליות, בריטניה וצרפת, חילקו ביניהן בהסכם סייקס-פיקו שנחתם ב־1916 את המרחב, סירטטו את גבולותיו באופן שרירותי. נוסף על כך, פירסום הצהרת בלפור ב־1917 הכינה את הקרקע לבית לאומי יהודי. 

מבין הישויות המדינתיות שצמחו במרחב בעקבות נסיגת המעצמות הקולוניאליות, סוריה היא מקרה בוחן של הישויות ה״לאומיות״ האלה. בהקשר זה הדרוזים במחוז סווידא, בהנהגת סולטאן באשא אל־אטרש, היו בשנת 1925 חוד החנית במלחמה נגד המנדט הצרפתי ולמען אחדות סוריה שקיבלה עצמאותה מצרפת בסופו של דבר ב־1946.  אולם, לא עבר זמן רב עד שהחלו הפיכות שלטוניות חוזרות ונשנות שהסתיימו בתפיסת השלטון ע״י חאפז אל־אסד, בן העדה העלווית, שהנהיג משטר דיכוי אכזרי משך שלושה עשורים. כאשר נטה למות הוא דאג להוריש את השלטון לבנו הצעיר בשאר אל־אסד.

האביב הערבי

בסוף שנת 2010 פרצו בתוניסיה מחאות מה שמכונה ״האביב הערבי״ וניצוצות החלו להבעיר הפגנות במצרים ובשאר המרחב הערבי הנתון תחת משטרים דכאנים. בשאר אל־אסד מיהר להכריז בראיון לעיתון וול סטריט ג׳ורנל שסוריה היא מקרה שונה. ״אנחנו לא תוניסאים ואנחנו לא מצרים״, אמר אסד בפסקנות. הוא נימק את דבריו בכך שמה שקורה בארצות אלה נובע מכעס הציבור על המשטרים וגם על מה שמעולל המערב בפלסטין, בעיראק, ובארצות מוסלמיות אחרות. לא אחת הוא טען, כי סוריה מחוסנת מתהפוכות כאלו בשל עמידתה האיתנה מול ישראל ומול ארה״ב.

אולם ברור היה שסוריה אכן איננה מצרים ולא מהסיבות שהזכיר אסד. מצרים שונה מסוריה ושונה משאר המדינות הערביות. שכן, במצרים קיימת צורה כלשהי של זהות לאומית מצרית. כל הנשיאים המצריים; נאצר, סאדאת, מובארכ וגם סיסי, לא נשענו על שבט כלשהו או על עדה כלשהי. השלטון במצרים נשען על מוסדות לאומיים, במיוחד על המוסד הצבאי שאיננו עדתי כלל וכלל. לא כך הם פני הדברים בשאר המדינות הערביות, שנשלטו ע״י דיקטטורים צמאי דם שהמשענת השלטונית היחידה שלהם היתה שבטית־עדתית ואחריהם נשׂרכו מלחכי פינכה אינטרסנטים מעדות אחרות. 

מן הראוי להזכיר פן נוסף הקשור למה שמכונה ״האביב הערבי״. לא מקרה הוא כי ״אביב״ זה פסח על מדינות שהשלטון בהן הוא מלוכני, כגון מרוקו, ירדן, סעודיה ושאר האמיריות. הממלכות הערביות שרדו את תהפוכות ״האביב הערבי״ כיוון שהמלוכה טבועה עמוק בחברות הערביות מימים ימימה. כל המשטרים המכונים רפובליקות נשאו את דגל הלאומיות הערבית לשווא. באף מדינה מכל אלו לא נוצר עם ולא צמחה לאומיות שמתיכה אזרחים מעדות שונות אתנית ודתית בזהות אזרחית מכילה אחת. הן בעיראק והן בסוריה לא קם עם והתחיל ללכת. באף מדינה מכל אלו לא השכילו השליטים לבסס, או לא התכוונו מראש, להקים מדינת לאום אזרחית אחת ראויה לשמה. ברור היה לכל בר דעת, כי אין אורה בקצה הג׳ורה של המרחב הערבי השבטי־עדתי. 

כך למשל, העוינות בין שני משטרי העריצות בסוריה ובעיראק תחת שלטון מפלגת הבעת׳, שחרתה על דגלה את חזון הלאומיות הפאן־ערבית, היתה גדולה אף יותר מהעוינות כלפי ישראל. על הרקע הזה לא היסס חאפז אל־אסד לתמוך בארה״ב במלחמתה נגד משטרו של סדאם חוסין וחשף בכך שסיסמת הבעת׳ על ״אומה ערבית אחת״ היתה ריקה מתוכן. 

כאשר אסד האב נטה למות, הוא גם לא היסס לשנות את הכללים ולהוריד את גיל הנשיא הקבוע בחוקה הסורית, על־מנת לסלול את הדרך לבנו, בשאר הצעיר, לרשת את שלטונו. תיקון הסעיף בחוקה למען בשאר אל־אסד  אושר במשאל עם ברוב מוחלט של 97% כיאה למשטרים מן הזן הזה. 

בראשית דרכו בשנת 2000, רבים תלו תקוות באסד ג׳וניור, רופא העיניים שהתחנך במערב. בהתחלה הוא שחרר אסירים פוליטיים והתיר במידה מסויימת חופש ביטוי. אולם האביב הזה של דמשק לא ארך הרבה זמן. במהרה התברר שבשאר אל־אסד לא נפל רחוק מאילן היוחסין העדתי־שבטי של אביו, והחל לדכא מתנגדים פוליטיים. בהמשך הדרך הוא לא היסס להביא אוטובוסים אל מול השגרירות האמרקאית בדמשק ולהעמיס עליהם מתנדבים אסלאמיסטים ולשלחם למלחמה נגד ארה״ב בעיראק. איסלאמיסטים אלה ואחרים שנלחמו נגד ארה״ב בעיראק היו בסופו של דבר התשתית ה״רוחנית״ של דאעש. בין אלה שנהרו מסוריה לעיראק בתחילת שנות ה־2000 היה לא אחר מאשר אבו מוחמד אלג׳ולאני, שם הוא פגש את אבו מוסעב אל־זרקאווי, ג׳יהאדיסט בכיר באל־קאעדה. אל־ג׳ולאני נתפס ובילה מספר שנים בכלא האמריקאי. לאחר שחמק בדרך כלשהי מהכלא, הוא התוודע לאבו בכר אל־בגדאדי, מנהיג דאעש, ושב לסוריה בברכתו כדי להלחם במשטרו של אסד. הוא אסף מסביבו ג׳יהאדיסטים מכל הבא ליד, צ׳יצ׳נים, אויגורים, כמו גם ערבים מכל מיני מקומות למלחמה בשלטון אסד והצליחו לכבוש שטחים נרחבים בסוריה. 

ב־2013 שלח אל־ג׳ולאני אגרת למנהיג דאעש, אל־בגדאדי, ובה פירט את תכניתו לגרש את המיעוטים מכל סוריה ולכונן בה מדינה על טהרת האיסלאם הסוני. אל־ג׳ולאני, כפי שהעיד בפני העיתונאי מרטין סמיט שפגש אותו בסוריה, לא העריך את אל־בגדאדי לא כמנהיג ולא מבחינה אינטלקטואלית. על רקע זה, בנוסף למאבק על השליטה בשטחי הישות חוצת הגבולות בין עיראק וסוריה, החליט אל־בגדאדי לעבור עם אנשיו לתוך סוריה, לאמץ שם חדש המחליף את השם דאעש ולהכריז על כינון המדינה האיסלאמית.

בראיון לאל־ג׳זירה בשנת 2015 הזכיר אל־ג׳ולאני שחילוקי דעות בין ג׳בהת אל־נוצרה לבין דאעש נבעו, בין השאר, מהפרת השבועה של דאעש למנהיג אל־קאעדה איימן אל־זואהרי. נוסף על כך, רוב מפקדי דאעש הם עיראקים ופעילותם מתמקדת בעיראק וכי אינם מקדישים תשומת לב למלחמה בשלטונו של אסד וגם לא בוחלים בהרג אנשים מג׳בהת אל־נוצרה. כהוכחה לדבריו הוא מזכיר למראיין שאנשי דאעש הורגים שיעים בעיראק אך נמנעים מהרג של עלווים בסוריה, שבניה הם המשענתו המרכזית של שלטון אסד. גם העלווים, ע״פ תורתו של אבן תיימיה, כופרים כמו הדרוזים. 

טבח ראשון בדרוזים

מזה מאות שנים בצפון מערב סוריה, בנפת אידליב הגובלת בטורקיה, חיי מיעוט דרוזי המונה כעשרים אלף הפזורים במספר כפרים. תכניתו של אל־ג׳ולאני בקשר לעתידם של המיעוטים בסוריה החלה להתבצע בכפרי הדרוזים שם, בדומה לפשעים שביצע דאעש נגד המיעוט היזידי בעיראק. הג׳יהאדיסטים של אל־ג׳ולאני החלו במסע הדיכוי של המיעוט הדרוזי בצפון סוריה, בהרס בתי־תפילותיהם, בפיצוץ מקומות קדושים להם ובכפיה בחרב על הדרוזים להמיר את דתם. ביוני 2015 הם גם ביצעו את הטבח הראשון בדרוזים. הדבר אירע בכפר קלב־לוזה. שם אנשי ג׳בהת אל־נוצרה רצחו בדם קר עשרות זקנים וילדים דרוזים. 

יש לזכור, כי האיסלאמיסטים נושאים בליבם איבה עזה למשטר הבעת׳ עוד מימי חאפז אל־אסד ששלט על בסיס שבטי־עדתי בסוריה. הם לא שכחו לרגע שהוא לא היסס לטבוח באחים המוסלמים בעיר חמה בשנת 1982. אסד ג׳וניור ירש את שלטון אביו והמשיך את מורשתו העדתית־שבטית. כאשר ניצוצות ״האביב הערבי״ הגיעו לסוריה הוא החל לטבוח ב״עם הסורי״ ואף עלה על אביו במידת הרצחנות. כשראה שההתקוממות נגדו מתחזקת ומערערת את שלטונו הוא ביקש סיוע מרוסיה ואיראן ושלוחתה חזבאללה. הוא המשיך עשור נוסף להפציץ ולהחריב את ערי סוריה על יושביהן ללא הבחנה, עד לרגע קריסת המשטר בסוף 2024 ובריחתו של אסד למוסקבה. 

טבח רודף טבח

מליציות של אל־ג׳ולאני נעו מאיזור אידליב לכיוון דמשק, צבא אסד החל להתפרק במהירות. תוך זמן קצר נכנס אל־ג׳ולאני לארמון הנשיאות בדמשק כמנצח. אך לפני כן הוא עבר מוקף ע״י אנשיו במסגד האומיי הגדול בדמשק שנבנה על חורבות כנסיה ביזנטית שנבנתה על חורבות מקדש רומי שנבנה על חורבות מקדש ארמי. לא במקרה הוא הקדים לעבור במסגד הגדול שהוא סמל הח׳ליפות האיסלאמית של בית־אומייה. לאחר שנכנס לארמון הנשיאות הוא פשט את מדיו ולבש חליפה ועניבה, הוא פשט את שמו המחתרתי וחזר לשמו המקורי אחמד א־שרע. 

אולם הח׳ליפות בחליפה של א־שרע לא שינתה את מהות השלטון החדש. כניסתו בהתחלה למסגד הגדול מוקף בתומכיו היתה צעד סמלי שאותת על העתיד להתרחש. אל־ג׳ולאני נישא לארמון הנשיאות על גבן של מליציות ג׳יהאדיסטיות מכל מיני קבוצות שבטיות ואתניות שחלקן לא סוריות וחלקן לא ערביות. בכל המליציות האלו טבועה אידיאולוגיה איסלאמיסטית דאעשית, כפי שזו טבועה במנהיג החדש עצמו. 

עמדת הדרוזים במלחמת האזרחים

כאשר החלה מלחמת האזרחים בסוריה ב־2011, והתבררו מימדי ההרג שאסד מבצע בבני ״עמו״, קיבלה ההנהגה הדרוזית בהר הדרוזים החלטה שאסרה על הצעירים הדרוזים להתגייס לצבאו של אסד הנשען בעיקר על העדה העלווית, וכיוון שהבחינה כי המלחמה הפכה להיות מלחמה עדתית שלא רצתה לקחת בה חלק. הנהגת העדה נקטה בהתחלה עמדה נייטראלית ודרשה שכל החיילים הדרוזים יישארו בחבל סווידא על מנת לשמור על עצמם באיזורים שלהם נוכח האנדרלמוסיה הכללית, וגם להתנגד לג׳יהאדיסטים אם אלה יתקרבו לאיזורים שלהם.

טבח דאעש בדרוזים

עמדה זו היתה לצנינים בעיני משטרו של אסד שהציג את עצמו כלפי העולם כשומר המיעוטים בסוריה מול הג׳יהאדיסטים. וביולי 2018 חדרו מליציות של דאעש לכפרים דרוזים במחוז, הרגו וחטפו ילדים ונשים ובסדרת פיגועי התאבדות נהרגו ונפצעו בעיר סווידא מאות דרוזים. לבסוף הצליחו המליציות הדרוזיות בהר הדרוזים להביס את המליציות הג׳יהאדיסטיות של דאעש. הדרוזים האשימו את משטר אסד בשיתוף פעולה עם אנשי דאעש שהובלו באוטובוסים ממחנה הפליטים ירמוכ באיזור דמשק לשטח המדברי הגובל מזרחית להר הדרוזים. זה היה במסגרת הסכם בין השלטון הסורי לבין אנשי דאעש ששלטו במחנה הפליטים. עדויות נוספת שנשמעו מתושבים דרוזים באיזור מצביעות על שיתוף פעולה בין משטר אסד לבין דאעש. תושבים דרוזים סיפרו שיום לפני הטבח נותקו באיזור כל אמצעי התקשורת והיתה הדממה מוחלטת.

כאמור, הדרוזים ניסו לשמור על פרופיל נמוך ולהרחיק את עצמם מכל ההרג ששטף את סוריה. הם נתנו מחסה בנפת סווידא לעשרות אלפי מוסלמים שברחו מפני צבא משטר אסד שטבח בהם. בשנים האחרונות הדרוזים אף הפגינו כל יום ששי בהמוניהם בעיר סווידא ותבעו להפיל את משטר אסד. 

כעבור שנתיים, ב־8 בדצמבר 2024 בא הקץ על משטר הדמים, אסד הועלה על מטוס והוברח ע״י הרוסים למוסקבה. צבא אסד התפרק והמליציות של אל־ג׳ולאני נכנסו לארמון הנשיאות בדמשק.

היפוך נמר חברבורותיו?

כאמור, אל־ג׳ולאני נישא אל ארמון הנשיאות על גבם של מליציות ג׳יהאדיסטיות רבות. חרף הצהרותיו המתונות בהתחלה, כי התור לסבול מנחת זרועה של האידיאולוגיה הג׳יהאדיסטית הוא תורה של העדה העלאווית שעליה נמנו האב והבן לבית אסד. במרץ 2025 פשטו אנשי אל־ג׳ולאני ומליציות אחרות על ישובי העלאווים בהרי החוף הסורי וטבחו באלפי אזרחים בתואנה של התנגשות עם חיילים משרידי המשטר הקודם ומרצון לפרק את שרידי המשטר הקודם מנשקם. מבחינת העדות האחרות זו היתה נורה אדומה שנדלקה בדמים. 

הדרוזים במחוז סווידא סירבו למסור את נשקם כדרישת השלטון החדש בדמשק בטרם יקבלו בטחונות על אופי המשטר שעתיד לקום בסוריה. הם דרשו שלפני ההתפרקות מנשק חייבים להגיע להסכמות על מספר עקרונות באשר לאופי המשטר החדש. בין השאר הם עמדו על עקרון שיתוף כל המרכיבים העדתיים והאתניים בשלטון, כמו גם הפרדת הדת מהמדינה. התגובה של צבאו של אל־ג׳לאני בשיתוף המליציות הג׳יהאדיסטיות היתה ביצוע טבח בסחנאיא ואשרפיה, ריכוזים דרוזים בפרברי דמשק. הדבר אירע בסוף חודש אפריל שנה זו, בעקבות הפצת הקלטה מפוברקת שבה נשמע כביכול שיח׳ דרוזי מדבר בגנות הנביא מוחמד. טבח זה עורר זעם רב בקרב הדרוזים הן במחוז סווידא והן בקרב הדרוזים בישראל שהפגינו ודרשו התערבותה של ישראל. עקב כך, הזהירה ישראל את משטר א־שרע מהמשך ההתנכלות לדרוזים, והבהירה כי היא לא תהסס להתערב אם לא ייפסקו ההתנכלויות לדרוזים. 

היו סיכומים עם ההנהגה הדרוזית בסווידא אנשי ממשלו של אל־ג׳ולאני, שתושבי המקום הדרוזים ינהלו את העניינים במחוז בשיתוף פעולה עם מושל ממונה מטעם השלטון בדמשק. כך מונה מושל במחוז מטעם דמשק והוא בא בדברים עם ההנהגה ודומה היה כי המצב נרגע. נתמנה גם קצין מצבאו של אל־ג׳ולאני כמושל מחוז קונייטרה ולאחר מכן גם כאחראי על בטחון הפנים במחוז סווידא. יש לציין, כי קצין זה, אחמד אל־דאלאתי שמו, ששימש בעבר קצין קישור עם ישראל ודווח, כי לא אחת הוא נפגש עם הצד הישראלי בגולן במטרה להוריד את המתח בין ישראל למשטרו של א־שרע.

ידיעות על מפגשים בין נציגים ישראלים לבין נציגים ממשטרו של א־שרע במקומות שונים הלכו ותכפו והחלו לדלוף לאמצעי התקשורת. מפגשים אלה נועדו להסדיר את היחסים בין שני הצדדים, ולקבוע קווים אדומים שאין לחצותם. הבנות גובשו בין הדרוזים והמשטר בדמשק שהדרוזים בסווידא יהיו אחראים על בטחון הפנים ביחד עם ממונים ע״י השלטון של א־שרע. 

בשבת ה־12 ביולי נפגשו בבאקו, בירת אזרביג׳אן, נציגים ישראלים וסורים לדון במצב המתהווה בין שתי המדינות בדרם סוריה, בגולן ובמיוחד בהר הדרוזים. לא דלפו פרטים על ההסכמות בין הצדדים במפגש הזה. אולם אחמד אל־דאלאתי, הממונה על הבטחון בסווידא, שלח למישהו היושב בלונדון אגרת ובה חשף דברים על סיכום כלשהו במפגש בין ישראל לסוריה שנערך באזרבייג׳אן. אל־דאלאתי כותב באגרת שלו: ״הישראלים הודיעו לנו בבאקו שמחוז אל-סווידא אינו עוד קו אדום עבורם, ושאנו יכולים לנקוט בצעדים הבטחוניים הנדרשים כפי שנקטנו בשאר המחוזות הסוריים״.  

למחרת כוחותיו של אל־ג׳ולאני נעו לעבר הר הדרוזים והחלו במסע ההרג שלהם; הפגזת כפרי הדרוזים, רצחו זקנים וילדים, ערפו ראשים, ביזה מכל הבא ליד, חטפו נשים, גילחו שׂפמים של שיח׳ים דרוזים כסמל להשפלה דתית. בקיצור, לא נפקד אף פשע מפשעי מסורות הג׳יהאד, כפי שהם החקוקים בספרי ההיסטוריה השבטית והאיסלאמית, נגד ה״כופרים״. 

הזעקה שקמה בקרב הדרוזים בסווידא ובקשתם לעזרה הדהדו בקרב הדרוזים בישראל, אשר הפגינו נגד הטבח בסווידא ואף פרצו את הגבול הסורי. הדבר דחף את ישראל להפציץ את מטה המטכ״ל הסורי, ובחצר ארמון הנשיאות בדמשק. 

המשטר של א־שרע עבר לנקום בדרוזים בדרך אחרת. וכך, באמצעות טענה שהדרוזים התנכלו לבדווים באיזור סווידא גויסו מליציות שבטיות של סונים מכל עבר ונשלחו לטבוח בדרוזים. גם כוחות של המשטר השתתפו במסעות ההרג וההרס בכפרים הדרוזים שבנפת סווידא. 

בדומה לטבח שביצע חמאס ב־7 באוטקטובר בעוטף עזה, גם כאן בהר הדרוזים תיעדו הרוצחים את עצמם במהלך ביצוע הפשעים תוך כדי קריאות ״אללהו אכבר״. שליח הבי.בי.סי דווח מהאיזור כי מפקד אחת המליציות הג׳יהאדיסטיות, אבו חוד׳יפה שמו, נתן הוראות לאנשיו והסביר שהמטרה היא להרוג את ״הדרוזים הכופרים״. הוא אף הוסיף: ״לא רוצים לקחת שבויים. הרוג תהרגו כל מי שאתם מוצאים, אם ילד הוא ואם זקן״. גם הנוצרים, ה״כופרים״ בעיני הג׳יהאדיסטים ושחיים בשלום עם הדרוזים בסווידא, היו יעד לפשיטות הרצח שניהלו הג׳האדיסטים. בין השאר הם טבחו במשפחה נוצרית המונה כ־20 נפשות. אב המשפחה במקור הוא הוא דרוזי שהתנצר והפך לכומר ראש כנסיה במקום, והוא חי שנים בשלום עם דרוזים ונוצרים במקום.  

כמו כן, דלפה לרשתות החברתיות הקלטה המשוייכת לאותו אל־דאלאתי, הממונה על הבטחון בסווידא, ובה הוא פונה לאנשי הבטחון שלו ולשאר המליציות לא לפרסם את הסרטים שהם מצלמים. בינתיים, הוא נשמע אומר, צריך לתת לכוחות הבטחון ולאנשי השבטים להכניע את בני הזונות. אחרי שהם ישתלטו על המקום תוכלו לפרסם ככל העולה על רוחכם. 

גם אם ההקלטה איננה של אל־דאלאתי אלא של מפקד מליציה ג׳יהאדיסטית אחרת, הרי שהדברים מדברים בעד עצמם. הופצו סרטונים ע״י אנשי אל־ג׳ולאני ומליציות ג׳יהאדיסטיות שצילמו את עצמם תוך כדי פלישה לישובים הדרוזים, ובהן הם נשמעים מצטטים פסקי הלכה מתחילת המאה ה־14 על הדרך שבה יש לנהוג בדרוזים. 

מה נכתב באותם פסקי הלכה? 

מדובר על פסק הלכה של אבן תיימיה והמכונה שיח׳ אל־אסלאם, הוא נחשב לאורים ותומים בעיני חסידי התנועות הג׳יהאדיסטיות, כמו אלקאעדה, דאעש, ג׳בהת אל־נוצרה וכו׳. זהו בית הגידול ה״רוחני״ של אל־ג׳ולאני ודומיו בקרב הפנאטים האיסלאמיסטים. על הדרוזים כותב אבן תיימיה בפסק ההלכה: ״אין בקרב המוסלמים מי שחולק על כך שהדרוזים הם כופרים. וכל מי שמעלה ספק בכך הרי שהוא כופר כמוהם״, ומוסיף שהם אף גרועים יותר מיהודים  ונוצרים ושאר עובדי אלילים: ״אין הם במעמד של אנשי הספר או המשתפים״. על הדרך שיש לנהוג בהם מוסיף: ״אסור לאכול ממזונם, נשותיהם תלקחנה בשבי, ורכושם יופקע... יש להרוג אותם בכל מקום שבו יימצאו, ואין לקבל את חזרתם בתשובה.״

אלה הם ״המטענים התרבותיים״, שעליהם התחנכו הרוצחים הג׳יהאדיסטים. אין להתפלא אם כן על מעשי הטבח הזוועתיים שאירעו בהר הדרוזים שאותם ביצעו שליחיו של אל־ג׳ולאני, המליציות הג׳יהאדיסטיות ואנשי שבטים שנקבצו מכל מיני מקומות בסוריה במטרה לרצוח, לשחוט, לשרוף, לחטוף ולבצע כל אשר יורו אותם רבותיהם חשוכי המרפא מהאידיאולוגיה הרצחנית הנ״ל.

קשה לדעת מה עתיד להתרחש בסוריה בעתיד הנראה לעין. אולם דומה כי בהסתכלות הן על המסורת הג׳יהאדיסטית והן על ההיסטוריה הסורית המודרנית ועשורים של שלטון דכאני ורצחני של אסד האב, של אסד הבן שירש את שלטון הדיכוי מאביו ואף עלה עליו ברצחנות, וכעת רוח הקודש של שלטון רצחני חדש מבית מדרשו של אבן תיימיה וחסידיו, אין אורה בקצה הג׳ורה הזו. סוריה, כפי שהיא ניבטת מול עינינו היא אולי הסמל המובהק ביותר לכישלון כפול, כשלון של ה״לאומיות״ הפאן־הערבית מחד, וכישלון ה״עמיות״ המדינתית מאידך. 

כל עוד לא יבינו יושבי המרחב הזה את מקור הכשל הזה, לא נראה שהעתיד מזמן להם שינוי לטובה.

***

פורסם גם ב־״ממרי״, המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון.

 For English, press here

 

 

כל הפרטים

 אבו חוכימה | אלגיות לזין 

תירגם מערבית והעיר: סלמאן מצאלחה 

איכה זה 

אֵיכָה זֶה הַשָּׂטָן 
יִתְקַנֵּא בִּי, עַל שְׁנֵי 
הַמַּדְוִים שֶׁנִּגְּעוּ בִּי - 
הַמֻּרְסָה, הַנַּזֶּלֶת - 
בְּרֹאשִי 
וּבְגוּפִי? 

הַלְוַאי הֵם הָיוּ בּוֹ, 
אַף אוֹסִיף לָאָדוֹן
עוֹד דְּבַר סוֹד: 
נָכוּתוֹ שֶׁל הַזַּיִן, 
שֶׁאֵינֶנּוֹ יָכֹל 
עוֹד עֲמֹד.

כְּשֶׁאֶבְרֵי הַבְּרִיּוֹת 
נֵעוֹרִים הֵם לַמִּשְגָּל, 
הוּא מַצִּיעַ לְעַצְמוֹ 
אֶשֶׁךְ אֶחַד מִן הַשְּנַיִים. 
וְנוֹפֵל כָּךְ לִישֹׁן 
הוּא מֵעַל.
***

עת הוא נם

עֵת הוּא נָם בְּכַף יָדָהּ 
שֶׁל עַלְמָה. עֵת הוּא 
נָד, מִתְנוֹעֵעַ. בְּלִי שֶׁזּוֹ 
אָף תָּחוּשׁ בַּקָּלָה 
שֶׁבַּתְּחוּשָׁה.

הֵן נִדְמָה הוּא 
לְגוֹזָל בֶּן-יוֹמַיִם
שֶׁזּוֹקֵף אֶת רֹאשׁוֹ 
אֶל הוֹרָיו. וְאוּלָם 
בִּמְהֵרָה הוּא 
נִתְקַף בְּחֻלְשָׁה.

***

בל תהיה עצוב

עַל הַשֶּׁבֶט שֶׁנָּדַד,
בַּל תִּהְיֶה נַפְשְׁךָ עֲצוּבָה,
חֲדַל לְךָ, הֵן לְכָל אֶחַד 
יֶשְׁנָהּ חֲלוּפָה.

וְאַל נָא תַּעֲמֹד 
מוּל שְׂרִידֵי הַמַּאֲהָל, 
מִשְׁאֲלוֹת לְבַקֵּשׁ.
הֵן שְׂרִידֵי הַמַּחֲנֶה
לֹא יוֹכְלוּ לְמַמֵּשׁ.

וְעֵינְךָ, 
כֵּן רָאוּי שֶׁתִּדְמַע 
עַל הַזַּיִן שֶׁלֹּא נָע, 
שֶׁאוֹתוֹ לֹא תָּעִיר הַנְּשִׁיקָה, 
לֹא יָעִיר הַמַּגָּע. 

*

אבּוּ חֻכַּיְמָה הוא כינויו של המשורר מן התקופה העבאסית, ראשד בן אסחאק, שנולד בעיר כופה בשלהי המאה השמינית (מת 854 לספירה). הוא שירת בחצרו של עבדאללה בן טאהר, מושל ח'וראסאן, והיה עד למלחמת הירושה העקובה מדם שהתנהלה בין אל־אמין לבין אל־מאמון לאחר הסתלקותו של הח'ליף הארון אל־רשיד. הוא אף התייחס לכך בזלזול באחד השירים.

אולם המוניטין שיצאו לו מקורם בנושא המיוחד שהעסיק אותו ברוב רובה של יצירתו - האינאונות המינית. המשורר עצמו העיד שהוא פנה לחיבור השירים האלה כדי להציבו במעמד מיוחד במינו בשירה הערבית. מסופר שכאשר השמיע לו חבר אחד שני בתי שיר על כך, הוא ענה לו בהתרברבות, כי בתחום זה אין לו מתחרים ואין מי שידמה לו בין המשוררים הערבים: "חיי אללה, אין לי שותפים בסוגה הזאת, ונושא זה הוא נושא מיוחד לי, ולי בלבד. אולם נדרתי נדר לא לומר עוד דברים על כך".

מסופר גם שאבו חוכימה הקדיש את חייו לכתיבת שירים על אינאונות מסיבה אחרת. בתקופה שבה שירת בחצרו של אסחאק אבן אבראהים אל־מוצעבי, מושל בגדאד מטעם הח'ליף אל־מאמון, האשים אותו המושל בקיום יחסים עם אחד הנערים שלו. משום כך החל לכתוב שירים על אינאונות במטרה להרחיק מעליו את ההאשמות.

הארץ, 13.06.2025

כל הפרטים

כל הגדל על דבר מה בבית אַבָּא, יהיה טבוע בו לְהַבָּא.  

סלמאן מצאלחה

הדוקטרינה הביביסטית

טועים כל אלה שחושבים שהתנהלות בנימין נתניהו בכל הקשור למלחמת ההשמדה של עזה נובעת אך ורק ממניעים אישיים, וכל מטרתה לשמר את מעמדו כראש ממשלת ישראל. טועים גם כל מי שחושבים שאין בהתנהלותו אסטרטגיה ציונית, כזאת שנחרתה עמוק בחינוכו בבית אבא. שכן, כמאמר הפתגם הערבי, "כל הגדל על דבר מה בבית אַבָּא, יהיה טבוע בו לְהַבָּא".

לא אחת נוהג נתניהו לצטט דברים מפי אביו. כדי לעמוד על טיב החינוך הפוליטי שינק, כדאי לחזור אל דברי האבא, פרופ' בנציון נתניהו, בריאיון ל"הארץ" ב–1998: "שאיפת הערבים להרוס את מדינת היהודים היא שאיפה כללית שלא פסקה ולא נחלשה. אילו היה בידם הכוח, אילו עלה הדבר בידם, היו משמידים אותנו והורגים בנו עד האיש האחרון".

הפחד הקמאי הזה הוא שעמד בבסיס ההתנגדות של נתניהו לתהליך שהביא לחתימה על הסכמי אוסלו. "ביבי מנסה לחלץ אותנו מהמלכודת של אוסלו… ולמנוע הקמתה של מדינה ערבית", אמר נתניהו האבא באותו ריאיון, והוסיף: "יום ולילה הוא חושב על עניין זה. על עניין זה ועל האיום הבליסטי. כשיש לו חמישה רגעים לדבר איתי, הוא מדבר אך ורק על שני הנושאים האלה".

גם כשהופעל לחץ בינלאומי כבד על ישראל להמשיך את תהליך אוסלו ונתניהו נאלץ להכריז בנאום בר־אילן, "נהיה מוכנים בהסדר שלום עתידי להגיע לפתרון של מדינה פלסטינית מפורזת לצד המדינה היהודית", היתה זו הצהרה מהפה ולחוץ שנועדה להסיר את הלחץ הבינלאומי ותו לא. עדות לכך אפשר למצוא בדברי נתניהו האבא, שלא התרגש כשנשאל על המוכנות שהביע בנו לקיומה של מדינה פלסטינית. "הוא לא תומך בכך", אמר בריאיון לעמית סגל ב–2009, והוסיף: "הוא תומך בתנאים כאלה שהם לעולם לא יקבלו. זה מה שאני שמעתי ממנו, לא מעצמי. הוא הציע את התנאים. התנאים האלה, הם לעולם לא יקבלו אפילו אחד מהם".

לא זו אף זו: הפלישה והטבח הזוועתי שביצע חמאס ביישובי עוטף עזה ב–7 באוקטובר רק המחישו לנתניהו הבן בדם ואש, ביזע ודמעות, את נכונות דבריו ואת הנבואות של אביו.

הדברים הנ"ל מסבירים את התנהלותו של נתניהו בקשר לעסקאות לשחרור החטופים. בכל פעם שנדמה כי חמאס מסכים לעסקה כלשהי, נתניהו מטרפד אותה על ידי הכנסת "תנאים כאלה שהם לעולם לא יקבלו", כדברי אביו. התרגום האקטואלי של "התנאים שהם לעולם לא יקבלו", הוא מלחמה אינסופית עם הפלסטינים. כלומר, על ראש שב"כ בוערת הכיפה. זה הרקע לבחירה באלוף דוד זיני לתפקיד שמבטיח "מלחמת נצח" המשתלבת בתפישת העולם של נתניהו. גם אם חמאס יסכים להתפרק מנשקו ויסכים להגליית ראשיו, אני יכול לקבוע על סמך ההיסטוריה שנתניהו ימציא תנאים חדשים שהצד השני "לא יקבל לעולם" כדי להמשיך את מלחמת הנצח. נכון, מלחמה כזו משרתת אותו אישית, אך היא גם טבועה עמוק בהווייתו ובאידיאולוגיה שינק בבית אבא.

זה האיש וזוהי מהותו.

*
הארץ, 30.5.2025

כל הפרטים

 

אמילי דיקינסון | תקווה

תִּקְוָה: עִם נוֹצוֹת - זֶה הַדָּבָר,
אֲשֶׁר דּוֹגֵר בְּנִשְׁמַת אָדָם,
וּלְלֹא מִלִּים אֶת הַלַּחַן שָׁר,
וְלֹא מַפְסִיק הוּא לְעוֹלָם.

מָתוֹק בַּסַּעַר נִשְׁמַע קוֹלָהּ
וַדַּאי מַכְאוֹב תָבִיא הַסּוּפָה
תָּבִיךְ צִפּוֹר קְטָנָה, קַלָּה 
שֶׁחֹם כֹּה רַב הִיא בָּה אָסְפָה.
 
אוֹתָהּ שָׁמַעְתִּי בְּחֶבֶל קַר,
וְגָם בַּיָּם הֲכִי מוּזָר;
אוּלָם, בִּכְלָל וּבְשׁוּם מַצָּב
הִיא לֹא בִּקְּשָׁה מִמֶּנִּי דָּבָר.

תירגם: סלמאן מצאלחה

הארץ

 

Emily Dickinson | Hope

Hope is the thing with feathers
That perches in the soul,
And sings the tune without the words,
And never stops at all,

And sweetest in the gale is heard;
And sore must be the storm
That could abash the little bird
That kept so many warm.

I've heard it in the chillest land,
And on the strangest sea;
Yet, never, in extremity,
It asked a crumb of me.

כל הפרטים

אמילי דיקינסון | לא לשווא

 

 

אמילי דיקינסון

לא לשווא

אִם לֵב אֶחַד אוּכַל מִשֶּׁבֶר לְהַצִּיל
לֹא לַשָּׁוְא יִהְיוּ חַיַּי;
אִם מִנֶּפֶשׁ אַחַת אוּכַל צַעַר לְהַשִּׁיל,
אוֹ לְהָקֵל אֵיזֶה דְּוַי,
אוֹ עַל פָּשׁוֹשׁ תָּשׁוּשׁ לְגוֹנֵן,
לַהֲשִׁיבוֹ בְּמוֹ יָדַי לַקֵּן,
לֹא לַשָּׁוְא יִהְיוּ חַיַּי.

תירגם: סלמאן מצאלחה 

 

 

הארץ

 

Emily Dickinson

If I can stop one heart from breaking,
I shall not live in vain;
If I can ease one life the aching,
Or cool one pain,
Or help one fainting robin
Unto his nest again,
I shall not live in vain.

כל הפרטים

סלמאן מצאלחה

על הטיפשות

מָה רַבָּה חָכְמָתָם שֶׁל הַזְּקֵנִים 
בַּמִּזְרָח הַזֶּה! הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב,
אַתָּה רוֹאֶה אוֹתָם פּוֹקְדִּים אֶת
בַּתֵי הַקָּפֶה בְּעִירָם. הֵם שָׂחִים
עַל הָא וְעַל דָּא וּמְשַׁלְּחִים
לֶחָלָל אֶת סִפּוּרֵי גְּבוּרָתָם.

מָה רַבָּה חָכְמָתָם שֶׁל מַנְהִיגֵי
הַמִּזְרָח הַזֶּה! הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב, 
אַתָּה רוֹאֶה אוֹתָם חוֹצִים 
גְּבוּלוֹת בַּשָָּׁמַיִם, מִתְכַּנְּסִים 
בְּבִירוֹת הָעוֹלָם, לְחַפֵּשׂ שָׁם 
עֲמוּדֵי מִשְׁעָן לְכֵס מַלְכוּתָם, 
סְעוּדוֹת פְּאֵר לְמַלֵּא אֶת 
מִשְׁמַנֵּי בִּטְנָם.

וּמָה רַבָּה שָׁם טִפְּשׁוּתָם שֶׁל
צְעִירֵי הַמִּזְרָח הַהוּא! בֵּין הַהוּא
וְהַזֶּה, בֵּין חָכָם וְחָכָם, אַתָּה
רוֹאֶה אוֹתָם, רַק הֵם לְבַדָּם,
נֶחְלָצִים לַעֲלוֹת עַל מִזְבַּח
הַטִּפְּשׁוּת וּלְהַקְרִיב לְמַעֲנָם
אֶת עַצְמָם.
*

כל הפרטים

 

השיח שעולה בימים אלה על טיהור אתני וטרנספר אינו חדש כלל וכלל. הוא מלווה את התנועה הציונית מאז שזו באה לעולם

 סלמאן מצאלחה

החזרת עטרה ציונית ליושנה

באחרונה יצא קצפם של לא מעט ציונים מן הזן המצוי במקומותינו, נגד יוצרי הסרט ״אין ארץ אחרת״ שזכה באוסקר בקטיגוריית הסרט הדקומנטרי. הסרט הוא פרי שיתוף פעולה ישראלי פלסטיני שהתחקה אחר ההתעללות שנמשכת שנים בתושבי מסאפר יטא בהר חברון והרס שיטתי למגוריהם ומקורות מחייתם.

מן הראוי לציין שאין חדש תחת השמש. שכן, זוהי פרקטיקה ציונית ידועה ומתועדת מימים ימימה. כל מעללי הכיבוש הישראלי שהתרחשו ומתרחשים מעבר לקו הירוק אפשר לתייגם בכותרת ״החזרת עטרה ציונית ליושנה.״

דוגמאות לפרקטיקה הזו יש למכביר. במסמך סודי שנושא כותרת ״העברת אוכלוסיה ערבית״, עוד מימי ראשית המדינה, נכתב: ״מוצע להעביר את השבטים הערביים במקומות שונים באזור ממשל העמק והגליל המזרחי... במטרה לפנות את השטחים התפוסים על ידם בקרבת מקומות ישוב יהודיים וכבישים ראשיים״. המסמך מפרט את רשימת האוכלוסיות שיש להעבירן ומניין הנפשות של כל שבט. המסמך מתייחס גם לתושבי צפוריה: ״יש להעביר מיד את אנשי צפורי היות ומספר התושבים בכפר זה הולך וגדל מיום ליום ויש להניח שאם הכפר לא יפונה לגמרי מספר האוכלוסיה יגדל להבא בהרבה ונעמוד בפני עובדה קיימת של ישוב גדול בכפר״. המסמך גם מפרט את הצעות ההעברה; חלק יועברו לשפרעם, חלק לעילוט ואת ״עודף תושבי צפורי״, כך במילים אלו, מוצע להעבירם לדבוריה.

בנובמבר 1951 פסק ביהמ״ש העליון נגד המושל הצבאי בגליל שהוציא צו גירוש לתושבי הכפר גאבסיה: ״למשיב לא היתה כל סמכות לגרש את המבקשים מהכפר רבסייה ואין לו רשות למנוע בעדם מלהכנס אליו, לצאת ממנו ולהמצא בו ולגור שם״, כותב עו״ד גרשון צ׳רניאק בא כוח התושבים ליועץ המשפטי לממשלה. עו״ד צ׳רניאק מזכיר עוד במכתבו, כי כעבור מספר ימים ובהיותו בביהמ״ש העליון הוא פגש באחד הקצינים הבכירים של הממשל הצבאי ואשר עסק בענין ״וכששאלתיו על הענין הנדון אמר לי ׳המערכה רק התחילה, צה״ל לא ישלים עם זה.׳״

צה״ל גם לא השלים עם המלצת שר המיעוטים בכור שטרית להשארת 11 משפחות ערביות בשטח היהודי ביפו, ודרש להעבירם לאזור בטחון מגודר, ״לגטו״. על כך אנו למדים ממכתב שנשלח למושל יפו ממטה מחוז ת״א: ״החלטתך להשאיר 11 משפחות ערביות בשטח היהודי ביפו הנה בניגוד לחוקי הבטחון ומקשה על הצבא את בצוע תפקידיו. נבקשך לבטל החלטה זו ולחסל בזה את השאלה״, סיכם המפקד.

אולם לא רק צה״ל דרש וביצע את העברת הערבים ממקומם. שכן, בקשת הטרנספר של שרידי הערבים שנשארו במערב ירושלים הגיעה ממקור אזרחי דווקא, ממנהל השירות הסוציאלי במשרד הסעד. במכתב המופנה אל ועדת ההעברה במשרד המעוטים כותב מנהל השרות הסוציאלי: ״הננו מביאים לפניכם את בעית מעוטי ירושלים ומבקשים לדון על אפשרות העברתם״. משרד הסעד מפרט את הטעמים לבקשתו: כיוון ש״מסבות בטחון אין לאפשר למעוטים בירושלים חופש תנועה ועל כן אינם יכולים לפרנס את עצמם וזקוקים לתמיכה מתמדת על־ידי מוסדנו. המשך מצב זה לא רצוי מכל הבחינות ואנו מבקשים לדון על פתרון השאלה בהתאם לבקשתנו״, חותם המנהל את בקשתו.

ובכן, השיח שעולה בימים אלה על טיהור אתני וטרנספר אינו חדש כלל וכלל. הוא מלווה את התנועה הציונית מאז שזו באה לעולם, וביתר שאת מאז ימי הקוממיות או הנכבה.

באוגוסט 1948 פונה יוסף ויץ, מראשי קק״ל, במכתב למשה שרת: ״הרשני-נא להזכירך, כי בפגישתנו אצל בן-גוריון ביום א׳, 25 ביולי, אמרת לי שמעתה תהיה היזמה בשאלת ה״טרנספר״ בידך ואתה תקרא מיד להתיעצות ולפעולה. אם אינני טועה, לא נקראה ההתיעצות עדיין והטיפול הממשי מעשי לא הוסדר. …  אי-אפשר להסתפק בהכרזות בלבד, אלא מן ההכרח לפעול באמצעים ובדרכים שונים, כדי התקנת הפתרון הרצוי לנו.. בקיצור, להפעיל מנגנון מיוחד לשם כך״. יוסף ויץ מוסיף עוד, כי הוא רואה בהגשמת הטרנספר ״עטרת נצחוננו במלחמת-ישראל, ויפה שעה אחת קודם.״

לתשומת ליבם של שופטי האג: דומה שהחומרים שהובאו לעיל מדברים בעד עצמם.
***

For Arabic, press here

 

כל הפרטים

הסוגיה שטרדה את מנוחתם של חברי הוועדה ב–1948 ממשיכה לטרוד את מנוחת המדינה ואזרחיה עד עצם היום הזה.

סלמאן מצאלחה

פלסטין המערבית

במאי 1948, שלושה ימים לפני ההכרזה על המדינה, התנהל דיון על שמה של המדינה שעתידה לקום על סמך תוכנית החלוקה. כידוע, בתוכנית הוצעה חלוקת הארץ לשתי מדינות לאום, יהודית וערבית (ירושלים ובית־לחם יהיו תחת משטר בינלאומי). יש לזכור כי בגבולות המדינה היהודית המוצעת בתוכנית נכללו לא מעט יישובים ערביים.

מאחר שהנהגת היישוב היהודי קיבלה את התוכנית היה צורך בקביעת שם למדינה, ובציון השם בבקשה לעצרת הכללית של האו"ם להכרה במדינה היהודית החדשה (שכאמור, כוללת גם ערבים). באותו דיון לפני ההכרזה נחשפו לבטים שעתידים להיות מנת חלקה של המדינה בימים ההם וגם בזמן הזה.

כיוון שהפנייה הרשמית לאו"ם אמורה להיות בשפות הרשמיות של האו"ם, אנגלית או צרפתית, הדיון נסב על שם המדינה בשפות האלה. "החלטנו ששם המדינה יהיה ישראל", אמר דוד בן־גוריון והוסיף: "ואם אומרים מדינה — מדינת ישראל". הוא אמר בדיון שהשם נבחר על ידי ועדה מיוחדת וכי לאחר בדיקה המליצו חבריה שהשם בערבית יהיה ישראל, וסיבותיהם עמם.

חברי הוועדה שדנו בנושא בכובד ראש "מצאו פגם אחד (כך בדיון) שבז'רגון, כמו אצל היהודים הצרפתים, 'זראעליט' — זה משהו ליהודי. אבל אף על פי כן הם אמרו: 'ישראל'. אפשר לצרף לזה כל נסמך: צבא ישראל, קהילת ישראל, עם ישראל".

"נעשה הצבעה ניסיונית", הציע בן־גוריון. "מי בעד 'ישראל' בעברית?" שבעה הצביעו בעד. "נתקבל השם ישראל כשם של המדינה". חבר אחד, אהרן ציזלינג, הביע התנגדות: "אני נגד שם, אשר יכוף על כל ערבי לשאת שם שהוא צריך להתקומם נגדו", הוא אמר. בן־גוריון שאל: "זאת אומרת, אתה מציע שעוד יעיינו איך יהיה התרגום העברי?"

מכך ניתן להבין, כי מראש חשבו על שם המדינה בשפות זרות, וכי העברית היתה בעיניהם תרגום השם משפות אלה. כאן צצה השאלה המתבקשת: מה יהיה שמה של המדינה היהודית בשפה הערבית. בהקשר זה תהה פ. רוזנבלט (הלוא הוא פנחס רוזן), והעלה הצעה מעניינת: "אינני יודע ערבית, אבל אולי אפשר להציע שבערבית זה ייקרא 'פלשתינה המערבית'?"

משה שרת הצביע על התסבוכת הכרוכה בשם המדינה לגבי האזרחים הערבים, תסבוכת שהוא לא מצא לה פתרון: "אני אינני גורס שזה ייקרא בערבית 'ישראל'", הוא אמר. "ביקשתי כל הזמן איזה מוצא לא לכפות על ערבי את ההזדהות עם העם היהודי, אבל אינני מוצא את זה".

לבסוף בן־גוריון סיכם את הדיון: "נצרף את משה שרתוק לישיבת הוועדה שביררה את העניין של השם בערבית, והוועדה תעיין מחדש בדבר. הישיבה ננעלה".

ובכן, הישיבה לא ננעלה כלל וכלל. הסוגיה שטרדה את מנוחתם של חברי הוועדה ב–1948 ממשיכה לטרוד את מנוחת המדינה ואזרחיה עד עצם היום הזה.

לנוכח האמור לעיל אני יכול לומר, כי אני פלסטיני מערבי (ישראלי). ובשיח של הימים האלה אני יכול להוסיף עוד תואר: פריווילג.

*

פורסם: ״אני פלסטיני מערבי (ישראלי). וכיום אני יכול להוסיף עוד תואר: פריווילג״, הארץ,  28.2.2025

 

כל הפרטים

דן פגיס | תרגילים בעברית שימושית

 

דן פגיס

תרגילים בעברית שימושית

"הֲשָּׁלוֹם לְךָ? הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרַשְׁתָּ?"
(דוגמה למשפטי שאלה בספר לימוד לבית-הספר התיכון)

1
שָׁלוֹם, שָׁלוֹם. בְּעִבְרִית יֵשׁ עָבָר וְעָתִיד,
אֲבָל אֵין הוֹוֶה, רַק בֵּינוֹנִי.
עַכְשָׁו נַעֲבֹר לַמִּשְׁפָּט.
 
2
אֶרֶץ אוֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ.
אוֹהֲבֶיהָ אוֹכְלִים אֶת אוֹהֲבֶיהָ.
הֲפֹךְ אֶת הַכֹּל לֶעָתִיד. 

3


אֲרָצוֹת זָבוֹת חָלָב וּדְבַשׁ. זֶה חִוּוּי.
אִם תִּרְאֶה אוֹתָם, מְסֹר לָהֶם ד"ש. זֶה צִוּוּי.
וְעַכְשָׁו מִשְׁפַּט שְׁאֵלָה: מֶה חָדָשׁ?

4
אוֹי לִי אִם אֹמַר, אוֹי לִי אִם לֹא אֹמַר.
אֱמֹר מַה כָּאן מִשְׁפָּט עִקָּרִי וּמַה טָּפֵל שֶׁל תְּנַאי.

5


חִבּוּר קָצָר. יָצָאנוּ לְטַיֵּל בַּסְּבִיבָה.
בֵּית הָעָלְמִין בְּצַד שְׂמֹאל.
בֵּית הָעָלְמִין בְּצַד יָמִין.
אֵיפֹה תָּעִינוּ? תּוֹדָה רַבָּה.

6
שִׂיחוֹן. שֶׁל מִי אַתָּה, יֶלֶד?
שֶׁל אַבָּא. הַזֵּר הַשֵּׁנִי מִשְּׂמֹאל.

7
בְּרָכוֹת וְדִבְרֵי נִימוּסִין.
בֹּקֶר טוֹב, עֶרֶב טוֹב, שָׁנָה טוֹבָה, מַזָּל טוֹב,
בְּקָרוֹב אֶצְלְכֶם. לְעוֹלָם לֹא מְאֻחָר.
סְלִיחָה, הַאִם זֶה הַמָּקוֹם? תָּבוֹא מחָר.

8


דַּיֵּק בִּלְשׁוֹנְךָ. אַל תֹּאמַר: זֶה הָיָה לְחִנָּם.
הֲרֵי כְּבָר שִׁלַּמְתָּ.
אֱמֹר: לַשָּׁוְא.

9
מִלִּים נִרְדָּפוֹת. בֹּשֶׁת, בּוּשָׁה וְחֶרְפָּה, בִּזָּיוֹן,
כְּלִמָּה, קָלוֹן, קִיקָלוֹן, קֶלֶס, קַלָּסָה,
דֵּרָאוֹן, שִׁמְצָה, נְאָצָה, דֹּפִי,
אוֹי לָאָזְנַיִם שֶׁכָּךְ שׁוֹמְעוֹת,
גְּנוּת, גְּנַאי, גִּנּוּי, נִבּוּל, נַבְלוּת,
זֻלוּת, הִתְבַּזּוּת, זִלְזוּל, זִילוּתָא,
וְשֶׁתִּתְבַּיֵּשׁ לְךָ!

10
עַטֵּר לְשׁוֹנְךָ בְּנִיבִים.
אַל תְּהִי מָתוֹק פֶּן יִבְלָעוּךָ.
אֵין הַבָּשָׂר מַבְאִישׁ אֶלָּא מִתּוֹכוֹ.
הֱוֵי רֹאשׁ לַשּׁוּעָלִים, וְלֹא זָנָב לָאֲרָיוֹת,
הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הָרֹאשׁ,
כָּאן קָבוּר הַכֶּלֶב!
הִגַּעְתָּ, דַּע מַה שֶּׁתִּדְרֹשׁ.
הַאִם נָאֶה דָּרַשְׁתָּ?
הֲשָּׁלוֹם לְךָ? הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרַשְׁתָּ?

11
וְעַכְשָׁו עוֹד תַּרְגִּיל קָטָן לְסִיּוּם.
שְׁתֵּי מִלִּים בּוֹ. הַבְחֵן יָפֶה
בַּהֶבְדֵּל בֵּין שְׁתֵּי הַמִּלִּים:
שָׁלוֹם, שָׁלוֹם.

        סימן קריאה 9, 1979

כל הפרטים

 

קולות נשיים מתימן

תרגם מערבית: סלמאן מצאלחה

הודא אבלאן || כל מיני דברים

הָיָה לִי בַּיִת
וּמִטַּת־עֵץ חוֹלְמָנִית,
כְּאֵב עַל הַמַּדָּף
וּבֶרֶז זִכְרוֹנוֹת,
גֶּחָלִים לַהֲפֹךְ עֲלֵיהֶם אֶת לִבִּי 
כָּל אֵימַת שֶׁצִּנָּה חָדְרָה אֵלָיו,
וְעָשָׁן הַרְבֵּה.
אַךְ דֶּלֶת לֹא הָיְתָה לִי,
וְלֹא הָיָה חַלּוֹן.

* הודא אבלאן - ילידת 1971 בעיר אִבּ השוכנת באמצע הדרך בין עדן לצנעא. למדה באוניברסיטת צנעא ועמדה בראש אגודת הסופרים התימניים וגם כיו״ר הרשות לתיאטרון וקולנוע. היא גם מונתה לסגן שר התרבות. פירסמה מספר קבצי שירה.
__________

מייסון אל־אריאני || אמא חשבה

כַּאֲשֶׁר נוֹלַדְתִּי
סִפְּרוּ לִי שֶׁאִמָּא חָשְׁבָה עַל דָּג
הִיא צִפְּתָה לְקַשְׂקַשִּׂים מַבְרִיקִים
וְגָרוֹן חַד כְּמוֹ חָלִיל.
אוּלָם, אִכְזֵב אוֹתָהּ הָאֲגַם
וְהִעְנִיק לִי קוֹל רָגִיל,
כְּנָפַיִם לְבָנוֹת.
אַךְ, כֵּיוָן שֶׁאַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי
נִרְאֶה שֶׁאֲנִי דּוֹמָה לְאִי
שֶׁמַשְׁאִיל לַנֶּאֱהָבִים אֶת מַכְאוֹבָיו.
הָאִם אַתָּה זוֹכֵר אֶת הַגְּבֶרֶת הַהִיא עִם הָאַף הַמְּחֻדָּד?
אָמְרָה לָנוּ פַּעַם שֶׁהַזְּמַן מַגִּיעַ בְּקֻפְסָאוֹת
וּכְדֵי לִקְנוֹת לָנוּ גּוֹרָל אַתָּה צָרִיךְ לִקְצֹץ אֶת כְּנָפַי
וְלִזְרֹק לַיָּם.
הַפְּנִינִים הֵן סִפּוּר אָפֵל שֶׁל שְׁנֵי נֶאֱהָבִים
לָכֵן, מַכָּה בּוֹ הָעַצְבוּת
כְּמוֹ כְּנָפַי וְאַכְזָבוֹתֵינוּ.
וּמָה אִם אֲנִי הָיִיתִי כָּרִישׁ?
הָיִינוּ יוֹדְעִים לָשֵׂאת וְלָתֵת בִּפְרָאוּת
עִם תַּאֲוַת הַגֵּאוּת.


* מייסון אל־אריאני - ילידת 1987 למדה ספרות אנגלית באוניברסיטת צנעא, עבדה כעורכת ספרותית בעיתונים תימניים. פירסמה מספר ספרי שירה וזכתה במספר פרסים, ביניהם פרס נשיא תימן למשוררים צעירים בשנת 2010.
______

אבתסאם אל-מותווכל || הסחת דעת

עַל לוּחַ הַכִּתָּה
כֻּלָּם הָיוּ יְלָדִים, לוֹמְדִּים אוֹתִי
עֶצֶב מָהוּל בְּחִיּוּךְ, בְּאִבְּתִּסַאם מָה:
א, ב, ת, ...
וְאַחַר כָּךְ,
חֲצִי מִשְּׁמִי נִמְחַק
כַּאֲשֶׁר גִּלּוּ אֶת יְגוֹנוֹתֵיהֶם
הֵם כָּתְבוּ בְּאוֹתִיּוֹת פְּרָטִיּוֹת
דְּמָעוֹת מְגֹאָלוֹת בְּשִׁכְחוֹנוֹת עֲבוּתִים
עַל לוּחוֹת מְיֹעָדִים
לִכְאֵב פְּרָטִי.
לֹא זָכְרוּ אוֹתִי
הֵם חָתְמוּ עַל מַכְאוֹבֵיהֶם
בְּאָלֶפְבֵּית שׁוֹנֶה.


* אבתסאם אל־מותווכל - ילידת 1970 בצנעא, מרצה לספרות באוניברסיטת צנעא. פעילה פוליטית שארגנה מחאות נגד התוקפנות הסעודית בתימן. היא מונתה לתפקיד מנכ״ל במשרד הפנים של הממשל החות׳י בצנעא ואחראית על ענייני המשפחה.
______

ראבעה אל־עוציימי || תמונה משפחתית

זֶה שֶׁעוֹמֵד בְּאֶמְצַע הַתְּמוּנָה
הוּא אָבִי.
הוּא רָצָה לְהָקִים מִשְׁפָּחָה
שֶׁתִּשָּׂא אֶת שְׁמוֹ, וְלִתְלוֹת תְּמוּנָתָהּ עַל הַקִּיר.

אֲחוֹתִי הַגְּדוֹלָה
יוֹשֶׁבֶת בִּקְצֵה הַיָּמִין
מְכֵּיוָן שֶׁהִיא לֹא יְכוֹלָה לָשֵׂאת אֶת שְׁמוֹ רָחוֹק.

וְכֵיוָן שֶׁאֲנִי לֹא יְכוֹלָה גַּם כֵּן
עָמַדְתִּי בַּקָּצֶה הַשְּׂמָאלִי שֶׁל הַתְּמוּנָה.

חֲמִשָּה הֵם אַחַי
מִצְטוֹפְפִים סְבִיב אָבִי,
כֻּלָּם יִשְׂאוּ אֶת שְׁמוֹ
אַךְ לֹא רָחוֹק מִדַּי
לַמְרוֹת שֶׁשְּׁמוֹ אֵינוֹ כָּבֵד.
הוּא יַעֲמִיד חֲבוּרַת נְעָרִים שֶׁיִּשְּׂאו אוֹתוֹ.

אַךְ, בַּאֲשֶׁר לְזוֹ הַיּוֹשֶׁבֶת לְיַד אֲחוֹתִי,
הֲרֵי זוֹהִי אִמִּי.

מִסְכֵּנָה... הִתְחַתְּנָה עִם אָבִי
כִּי רָצָה לְהָקִים מִשְׁפָחָה
שֶׁתִּשָּׂא אֶת שְׁמוֹ, וְלִתְלוֹת תְּמוּנָתָהּ עַל הַקִּיר.


*ראבעה אל־עוציימי - ילידת 1975 בצנעא. מפרסמת שירים בעיתונים ומגזינים שונים. השיר הנ״ל פורסם בעיתון אל־ת׳ורי ביולי 2003.


הארץ, 3.1.2025
 

כל הפרטים

הולי ניר | אנ׳לא פוחד

 

הולי ניר | אנ׳לא פוחד

  תירגם: סלמאן מצאלחה

אֲנִי לֹא פּוֹחֵד, לֹא מִ״יהוה״
אֲנִי לֹא פּוֹחֵד, לֹא מֵאַלְּלַה
אֲנִי לֹא פּוֹחֵד, לֹא מִיֵּשׁוּ
אֲנִי פּוֹחֵד מִמָּה שֶאַתָּה מְעוֹלֵל בְּשֵׁם הָאֵל.

אֲנִי לֹא פּוֹחֵד מִכְּנֵסִיּוֹתֶיךָ
אֲנִי לֹא פּוֹחֵד מִמִּקְדָּשֶׁיךָ
אֲנִי לֹא פּוֹחֵד מִתְּפִלּוֹתֶיךָ
אֲנִי פּוֹחֵד מִמָּה שֶאַתָּה מְעוֹלֵל בְּשֵׁם הָאֵל.

קוּם הִזְדַּקֵּף עִם כּוֹחֲךָ הָעֶלְיוֹן
הָסֵר אֶת הַפַּחַד, הוּא יָבִיא עָלֶיךָ כִּלְיוֹן
הִזָּהֵר מִיֻּהֲרָה שֶׁל זוֹ הָעֵת
כָּל הָאוֹמְרִים שֶׁהֵם יוֹדְעִים זֹאת
הֵם אֵלֶּה שֶׁעָלֶיךָ יִרְצוּ לִכְפּוֹת.

הִזְדַּקֵּף, וּמְצָא סִפּוּר נִשְׂגָּב
הִשְׁתַחְרֵר מֵאֱלֹהֵי תְּהִלָּה וּקְרָב
הִזָּהֵר מֵאִיּוּמֵי טָהֳרָה בִּכְלוֹת הַזְּמַן
נִשְׁמַת הָרוּחַ לֹא תָּנִיב לְךָ ״מַכָּה״,
לֹא עַל חֵטְא, לֹא עַל שָׂטָן.

אֲנִי לֹא פּוֹחֵד מִבְּרִיתְךָ
אֲנִי לֹא פּוֹחֵד מִתּוֹרָתְךָ
אֲנִי לֹא פּוֹחֵד מִקֻּרְאָנְךָ
אַל תַּרְשֶׁה לִלְשׁוֹן הַחֹק
אֶת הַאֲהָבָה לְעַמְעֵם בְּךָ

אֲנִי לֹא פּוֹחֵד מֵהַהוֹן שֶׁלְךָ
אֲנִי לֹא פּוֹחֵד מִתַּרְבּוּתְךָ
אֲנִי לֹא פּוֹחֵד מִבְּרֵרוֹתֶיךָ
אֲנִי פּוֹחֵד מִמָּה שֶאַתָּה מְעוֹלֵל בְּשֵׁם הָאֵל.

אֲנִי לֹא פּוֹחֵד מִיּוֹם שַׁבְּתוֹנְךָ
אֲנִי לֹא פּוֹחֵד מֵרוּחֲךָ
אֲנִי לֹא פּוֹחֵד מִמּוֹרֶיךָ
אֲנִי פּוֹחֵד מִמָּה שֶאַתָּה מְעוֹלֵל בְּשֵׁם הָאֵל.

אֲנִי לֹא פּוֹחֵד מֵרִקּוּדֶיךָ
אֲנִי לֹא פּוֹחֵד מִנִּגּוּנֶיךָ
אֲנִי לֹא פּוֹחֵד מִצֶּאֱצָאֶיךָ
אֲנִי פּוֹחֵד מִמָּה שֶאַתָּה מְעוֹלֵל בְּשֵׁם הָאֵל.


*

Holly Near | I Ain't Afraid

 

כל הפרטים

 סלמאן מצאלחה

לא על המתים

(א)

כֵּיוָן שֶׁהִגַּעְנוּ עַד הֲלוֹם,
חֲשׂוּפִים לְפִגְעֵי הַשָּׁרָב
שֶׁקָּפָא בְּאַרְצֵנוּ עַל שְׁמָרָיו,
עֲמוּסֵי הֲזָיוֹת, עַל סִפָּהּ שֶׁל
תְּהוֹם, עַל עָתִיד מְעֻטָּר
נִצָּחוֹן בְּאַסְפַּמְיָה, הֲלוּמֵי
חֲלוֹמוֹת לֹא פְּתוּרִים,
סִפּוּרִים לֹא גְּמוּרִים עַל
קוֹרוֹת הַמַָּקוֹם. לֹא עַל
הַמֵּתִים יְדֻבַּר הַיּוֹם.
לֹא עַל אֵלֶּה שֶׁשֻּלְחוּ
אֶלֵי קְרָב אַחֲרוֹן, אֲפוּפֵי
אַגָּדָה עַל חֲלוֹם בְּהָקִיץ,
רְכוּבִים עַל סוּסִים בְּנֵי
כִּלְאַיִם, דּוֹהֲרִים עַל הַיָּם,
שׁוֹעֲטִים עַל הָאָרֶץ,
רוֹחֲפִים בַּשָּׁמַיִם
לְהָמִיט עַל כֻּלָּנוּ
כִּלָּיוֹן.

(ב)

כֵּיוָן שֶׁהִגַּעְנוּ עַד הֲלוֹם,
לֹא עַל הַמֵּתִים יְדֻבַּר
הַיּוֹם. לֹא עַל אֵלֶּה שֶׁנָּשְׁרוּ
עַל הַדֶּרֶךְ מֵאִילַן יֻחֲסִין
וְהוֹרִישׁוּ לַחַיִּים אַלְבּוֹמִים
וְיָגוֹן. לֹא עַל אֵלֶּה שֶׁפָּסְעוּ
חֲרִישִׁית בִּשְׁבִילֵי בֵּית־עָלְמִין
אַחֲרֵי הָאָרוֹן. לֹא עַל דָּם
שֶׁנִּשְׁפָּךְ עַל לֹא עָוֶל בְּשֵׁרוּת
הָאָדוֹן. לֹא עַל אֵלֶּה שֶׁשָּׁקְדּוּ
לְהַתְקִין בַּחֶלְקָה הַשְּׁמוּרָה
בְּצֵל מָוֶת, עוֹד שׁוּרָה, עוֹד
בּוֹרוֹת מְנוּחָה לְתִפְאֶרֶת
סוֹחֲרֵי אֲבַדּוֹן.

(ג)

כֵּיוָן שֶׁהִגַּעְנוּ עַד הֲלוֹם,
רְכוּנִים עַל אַדְנֵי הַחַלּוֹן
שֶׁהֻגַּף עַל שְׂרִידֵי הַתִּקְוָה
שֶׁחָרְבָה עִם הַלֵּב, עַל שִׁבְרֵי
הַחֲלוֹם שֶׁנִּרְדַּף עַד נִבְכֵי
אֲדָמָה בּוֹכְיָּה, רְחוּמָה עַד
כְּאֵב, עַל פְּרִי הָאַהֲבָה
שֶׁנֶּעֱטַף בְּרִגְבֵי הֶעָפָר,  
שֶׁנֶּאֱסַף רֶגֶב רֶגֶב מֵחַוָּה,
מֵאָדָם הָרִאשׁוֹן. הִנֶּה הוּא
כָּאן יָשַׁן, כָּאן חָלַם. הִנֵּה
הוּא כָּאן חָלַף, כָּאן נָדַם;
בִִּתְּמוּנָה שְׁעוּנָה עַל מַדָּף,
בְּמִלִּים חֲקוּקוֹת בְּמַחְבֶּרֶת,
בְּצִיּוּר צִבְעוֹנִי שֶׁפָּרַח עַל
נְיָר וְטִפֵּס עַל הֵַקִּיר, בְּרֵיחוֹ
הַנִּדָּף לְכָל עֵבֶר, מֵחַלּוֹן
שֶׁנִּפְתַּח לָרְחוֹבוֹת שֶׁהִכִּיר,
מִן הַחֶדֶר שֶׁנִּשְׁמַר אֶל הַשֶּׁבֶר
שֶׁנִּפְעַר בַּנְּשָׁמָה וְהוֹתִיר
אַחֲרָיו דְּמָמַת שְׁמָמָה,
אֲנָקָה הָאוֹחֶזֶת בַּגָּרוֹן.

(ד)

כֵּיוָן שֶׁהִגַּעְנוּ עַד הֲלוֹם,
לֹא עַל הַמֵּתִים יְדֻבַּר הַיּוֹם.
לֹא עַל חַבְרֵי יַלְדּוּתָם שֶׁנָּשְׂאוּ
לִכְבוֹדָם אֶת הַזֵּר. לֹא עַל
אֵלֶּה שֶׁפָּשְׁטוּ הַמַּדִּים וּמִהֲרוּ
לְפַזֵּר הֶסְפֵּדִים בָּאֻלְפָּן. לֹא עַל
אֵלֶּה שֶׁהִסְפִּיקוּ לְסַפֵּר אֶת
שִׁבְחֵי הַמָּנוֹחַ שֶׁאִבֵּד אֶת מוֹתוֹ.
וְאוּלָם הוּא לֹא שָׂשׂ לְחַפְּשׂוֹ
מֵעוֹלָם. הוּא נִשְׁלַח אֶל מוֹתוֹ
לְכַפֵּר עַל פִּשְׁעֵי רוֹדָנִים,
וְאוֹתוֹ הוּא מָצָא לֹא הַרְחֵק.
בַּמִּרְפֶּסֶת הַצּוֹפָה עַל רְחוֹב
שֶׁשָּׁמַם. בֶּחָצֵר שֶׁסָּפְגָּה אֶת
הַדָּם. בַּמִּטְבָּח, בַּשֻּׁלְחָן
שֶׁנֶּעֱרַךְ לְאוֹרֵחַ, לְחָבֵר.
עַל מִטַּת יְלָדִים, עַל
סַפָּה, עַל שָׁטִיחַ שֶׁנִּפְרַשׂ
בַּסָּלוֹן.

(ה)

כֵּיוָן שֶׁהִגַּעְנוּ עֲיֵפִים
עַד הֲלוֹם, מֵחֲלוֹם הָאָבוֹת
שֶׁאִכְזֵב, מִגַּלְגַּל נְקָמוֹת
שֶׁסּוֹבֵב לְלֹא הֶרֶף, לֹא עוֹצֵר.
לֹא עַל אֵלֶּה הַמֵּתִים
יְדֻבַּר הַיּוֹם. זֶה הַזְּמַן לְדַבֵּר
עַל מַשֶּׁהוּ אַחֵר: עַל כָּל אֵלֶּה
הַחַיִּים עַל הַחֶרֶב, צוֹהֲלִים
עֶרֶב עֶרֶב מוּל מָסָךְ מְרַצֵּד
בַּעֵינַיִם. עַל כָּל אֵלֶּה, פֹּה
אוֹ שָׁם, שֶׁאִבְּדּוּ אֶת מִינָם,
שֶׁרוֹקְדִּים בָּרְחוֹבוֹת עַל
הַדָּם, וְשׁוֹפְכִים בְּרִנָּה עַל
הָאָרֶץ חֲמָתָם. עַל כָּל אֵלֶּה
שֶׁשָּׁכְחוּ אֶת מַאֲמַר הַדִּבֵּר בֶּן
אַלְפַּיִם, אֶת חֲזוֹן הַנְּבִיאִים
שֶׁנִּשְׁכַּח מִדִּבְרֵי הַיָּמִים שֶׁל
הָאָרֶץ, שֶׁהֻשְׁלַךְ בְּזָדוֹן
לְמִדְרַךְ הָרַגְלַיִם, עַל-יְדֵי
רוֹדָנִים הַיּוֹשְׁבִים בְּבִטְחָה,
חוֹכְכִים בְּשִׂמְחָה הַיָּדַיִם,
וְנָחִים עַל זֵרֵי הַשִּׂנְאָה
שֶׁהִצְמִיחוּ בַּחֲרוֹן הָאַפַּיִם,
סוֹבְבִים עִדָּנִים עַל צִירֵי
אֲגָדוֹת שֶׁהִחְלִידוּ
בְּאֶלְ-קֻדְס, בְּצִיּוֹן.
מַבְטִיחִים לְמָחָר,
לֶהָמוֹן הַנִּבְעָר וְאַכְזָר,
רַק יְמֵי זִכָּרוֹן.


פורסם: הארץ, תרבות וספרות 18.10.2024

כל הפרטים

סלמאן מצאלחה

ארץ דווי

עַל אֶרֶץ דְּוַי הַלֵּב שׁוֹתֵת,
כְּמוֹ קֶסֶת דְּיוֹ
בַּגּוּף נִפְתַּחַת.

כֻּלָּנוּ כָּאן שְׁבוּיֵי הַחֵטְא,
מִדּוֹר לְדוֹר
צָרָה נִמְתַּחַת. 

הַזְּמַן תָּפַח, וְזוֹהִי עֵת 
לִתְפֹּר מִלִּים,
לוֹמַר בְּנַחַת:

אֶת אֶרֶץ דְּוַי עָבָר לוֹפֵת,
הֹוֶה בַּפַּח,
עָתִיד לַפַּחַת.

אוֹתָהּ טָוָה כִּכְלִי-שָׁרֵת,
הָאֵל אָבָה
בָּנָיו לָקַחַת;

אֶת בְּנֵי־חַוָּה בְּטֶרֶם עֵת
אֶל מִשְׁכָּבָם
בַּשְּׁאוֹל, מִתַּחַת

רִגְבֵי־עָפָר, מִנְחָה לָתֵת
לְאַשְׁמְדַאי
בְּאֵשׁ קוֹפַחַת.

בְּאֶרֶץ דְּוַי הַזְּמַן חוֹרֵת
קוֹלוֹת בְּאֶבֶן
מְטֻפַּחַת.

קִינָה רָפָה עוֹטֶפֶת אֶת
חֶלְקַת הַקֶּבֶר
הַתּוֹפַחַת.

שָׁבַק הַחַי, אָבָק הַמֵּת
הֵן לָנוּ יֵשׁ
פִּנָּה נִדַּחַת.

שְׁמוּרָה לָעַד בִּקְצֶה אֱמֶת
פִּנָּה קְטָנָה
וְכֹה מֻבְטַחַת.

 תרבות וספרות, הארץ 9.8.2024

כל הפרטים

סלמאן מצאלחה

אשכבה

תִּימְרוֹת עָשָׁן עָטָה הָאֹפֶק. 
וְהַר הִסְתִּיר שֶׁאֵשׁ קְרֵבָה. 
בָּרֹאשׁ חֲשָׁשׁ, עוֹלֶה הַדֹּפֶק, 
וְלֵב בּוֹעֵר כְּלֶהָבָה.

עַל פִּי תְּהוֹם הָלַךְ לוֹ חֶרֶשׁ,
הָאִישׁ הוֹזֶה בְּמַחְשָׁבָה
עַל שִׁיר אַחֵר, הוֹמֶה בַּנֶּפֶשׁ
כְּמוֹ תְּפִלָּה לְאַשְׁכָּבָה

שֶׁל זְמַן רָחוֹק, הָיָה כְּהֶרֶף,
בִּרְבוֹת לֵילוֹת וּדְאָבָה. 
מָנָה מֵאוֹת, מָנָה גַּם אֶלֶף 
נְשָׁמוֹת שֶׁפָּגוּ, וּרְבָבָה.

צַלְמֵי עָפָר, זָקֵן וָטַף
נִדְמוּ בָּאָרֶץ לִשְׁבָבָהּ.
אִשָּׁה וָאִישׁ, עָלֶה נִדָּף
בְּרוּחַ רַע, בִּשְׁבִי הַגַּאֲוָה.

אָבְדוּ בָּאֵשׁ יַלְדֵי הַגָּן,
וְזִיק עֵינֵיהֶם בָּהּ כָּבָה.
שְׂרִידֵי חֲלוֹם, חַיֵּי עִדָּן
כָּבוּ בָּעִיר הַחֲרֵבָה.

תִּימְרוֹת עָשָׁן בְּהַר וְגַיְא,
וְאֵשׁ רוֹשֶׁפֶת רְעֵבָה.
טָרְפָה בָּאָרֶץ לִבְלִי דַּי,
וְעוֹד דּוֹרֶשֶׁת נְדָבָה.

מִשָּׁם לְכָאן, מִכָּאן לְשָׁם
חַלּוֹן לַמָּוֶת רַאֲוָה.
מִגְּדַת נָהָר עַד פְּנֵי הַיָּם
זָבַת דָּמִים וְתַלְאוּבָה.

אָבִיב חָלַף, וּבָא הַקַּיִץ
עָמוּס יָגוֹן כַּעֲרָבָה.
וְלֹא יָדְעוּ שׁוֹעֵי הָאָרֶץ
מוּל פְּנֵי הַמָּוֶת עֲנָוָה.

 תרבות וספרות, הארץ 9.8.2024

For English, press here

כל הפרטים

רוברט פרוסט | אש וקרח

 

רוברט פרוסט | אש וקרח

יֵשׁ אוֹמְרִים כִּי בְּאֵשׁ הָעוֹלָם יִגָּמֵר,
בְּקֶרַח - יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר.
מִן הַתְּשׁוּקָה שֶׁזָּרְמָה לִי בַּחֵךְ
בְּמַעְדִּיפֵי הָאֵשׁ אֲנִי תּוֹמֵךְ.
אַךְ אִם פַּעֲמַיִם הוּא צָרִיךְ לְהִתְפַּגֵּר,
מַסְפִּיק שִׂנְאָה אֲנִי כְּבַר מַכִּיר,
כְּדֵי לוֹמַר שֶׁבִּשְׁבִיל הֶרֶס, קֶרַח
גַּם הוּא דָּבָר אַדִּיר,
וְיֵשׁ בּוֹ דַּי וְהוֹתֵר.

תירגם מאנגלית: סלמאן מצאלחה 

Robert Frost, "Fire and Ice", translated into Hebrew by Salman Masalha

For English, press here

For Arabic translation, press here

כל הפרטים