איגרת לנשיא אסד

וכך גם אתה, אדוני הנשיא. כן, לא היית אדם חופשי, ולו ליום אחד...

כל הפרטים

שני עמים מפגרים

הפיגור בהבנת המציאות הלאומית, החברתית והפוליטית הביא אסונות בעבר ויביא עוד אסונות בעתיד.

כל הפרטים

סלמאן מצאלחה || 

כאלה הם הציונים

ניסיון ערבי מתחילת המאה ה-20 לתהות על קנקן התנועה הציונית חושף רגשות מעורבים לנוכח הבלתי נודע המתרגש על האזור. לפני מאה שנים יצא לאור בבגדאד ירחון ערבי חדש, "לוע'ת אל-ערב" (שפת ערב שמו). בגיליונו השלישי, שהופיע בספטמבר 1911, פירסם עורך הירחון תחקיר, שכותרתו "מייסד הציונות".

כל הפרטים

סלמאן מצאלחה

לא אביב, ולא ערבי

התהפוכות המכונות משום מה "האביב הערבי", הן ההיפך מאביב וההיפך מערבי. אפשר לומר כי תהפוכות אלו הן העדות החיה למשבר הזהות ולפשיטת הרגל המהדהדת של הלאומיות הערבית דווקא. יש לזכור שהאינתפאדות שסחפו המונים לרחובות התרחשו במדינות ששלטו ושולטים בהן משטרים המכונים "לאומיים". הן פסחו על המדינות עם המשטרים המלוכניים, ויש לכך הסבר פשוט.

מאז ימיו הראשונים של האיסלאם ועד להתפוררות האימפריה העותמאנית, נשלט העולם הערבי על ידי משטרים מלוכניים, בדמות חליפים כאלה ואחרים. החליפים הראשונים היו ערבים שכבשו שטחים והקימו אימפריות. הלגיטימציה השלטונית הערבית היתה שבטית ביסודה, ושבטיות קרובה במהותה למלוכנות. במרוצת השנים השליטה הערבית התרופפה. החליפות נשארה איסלאמית, אך החליפים לא היו ממוצא ערבי.

הלאומיות היא רעיון חדש. הלאומיות הערבית התבססה בשני שלבים: הראשון, שלב הלאומיות המסורתית, הבדווית, בראשית דרכה. השני, שלב הלאומיות העירונית, שהתפתחה בהמשך. הלאומיות המסורתית צמחה בעידודה של בריטניה, המעצמה הקולוניאליות ששאפה לקבל לידיה את הנתחים החשובים במרחב מידי העותמאנים. מי שפעל רבות להשגת המטרה היה שר המלחמה הבריטי במלחמת העולם הראשונה, הלורד הוריישו קיצ'נר, שפעל להחזרת החליפות הערבית.

על כך אנו למדים מאגרת ששלח מושל מצרים, הנרי מקמהון, לשריף חוסיין, מושל חג'אז: "אנו חוזרים ומדגישים לפניכם את דבריו של הלורד קיצ'נר... ואשר הובהר בהם רצוננו בעצמאות חבלי ערב ותושביהם... ואנו מצהירים בזאת פעם נוספת, כי הוד מלכותו, מלך בריטניה הגדולה, מברך על החזרת החליפות לידיו של ערבי אותנטי שמשתייך לאילן היוחסין המבורך של הנביא" (אוגוסט 1915). בסופו של דבר האזור נשאר בלי חליפות עותמאנית ובלי חליפות ערבית. הוא חולק בין בריטניה וצרפת, והערבים זכו בפרס ניחומים בדמות הליגה הערבית.

השלב השני צמח על רקע נסיגת המעצמות הקולוניאליות והמלחמה הקרה. העולם הערבי, שנותר מחולק לישויות "עצמאיות", המשיך להישלט על ידי בובות המופעלות מרחוק. עכשיו נכנס לאזור שחקן חדש, ברית המועצות, והלאומיות החדשה נפלה ברשתו של הגוש הסובייטי. לאומיות זו נוצרה בתהליך לא טבעי - הפיכות צבאיות של קצינים זוטרים. קצינים אלה ביצעו אונס ברוטלי בעמיהם ובארצותיהם, ומאונס זה נולד משטר חדש שהוא ממזר פוליטי ערבי: לא ממלכה ולא רפובליקה.

המשטרים הללו הבטיחו הרים וגבעות וזקיפות קומה לאומית, אך למעשה קיומם נשען על סיסמאות חלולות. כל מרצם הופנה להמשך ההחזקה ברסן השלטון, בכל מחיר דמים שיידרש. כך הגיע העולם הערבי עד הלום. אפשר לומר כי הלאומיות הערבית, על שתי צורותיה החלולות, נכשלה כישלון חרוץ במבחן המציאות.

הפתגם הערבי אומר: "הטובע נתלה בחבלים עשויים אוויר". בימים אלה, חבלי האוויר מושטים לעולם הערבי על ידי ממשיכי דרכם של קיצ'נר ומקמהון. הפעם הדבר נעשה באמצעות סיוע לאיסלאם הערבי הסוני ובתמיכה טורקית-עותמאנית בולטת, במטרה שהמשטרים החדשים יהוו משקל נגד להתעצמות האיסלאם השיעי בהנהגת איראן. מדובר בעוד גולם שעתיד לקום על יוצרו.
*
פורסם: דעות-הארץ, 5 בדצמבר 2011

***
For English, press here
________

כל הפרטים

המולך מת, יחי המולך

רק חברה שיודעת לערוך חשבון נפש יכולה לצאת מן העבר החשוך ולצעוד בביטחה אל עתיד אחר. בלי זה היא תמשיך לשקוע בעתיד הנראה לעין באותה ביצה טובענית של אותו עבר.

סלמאן מצאלחה

המולך מת, יחי המולך

"מלך מלכי אפריקה" הוא אחד מני כתרים רבים שבהם הכתיר את עצמו מועמר קדאפי במרוצת השנים. בשבוע שעבר צפה כל העולם כיצד איבד "מלך המלכים" את עולמו ביחד עם כל כתריו. כבמחול שדים מרצדים על המרקע בסצינה הלקוחה מסרט סלולרי של העידן החדש, ירד המסך על שלטונו של הקולונל. לא גלימה ססגונית לגופו, לא מטה מוזהב בידו, לא טורבן מסוגנן ואף לא כתר לראשו. שערו פרוע היה, חולצתו קרועה ורק דם ניגר מראשו וכיסה את פניו.

מסביב "מלך המלכים" התגודדו להם מצהללים, המורדים ב"מולך" הלובי שניסה להימלט על נפשו מקץ 42 שנות עריצות. הדם שניגר מראשו לא היה זר לו. האיש, המשתייך לשבט ששמו "קדאף אל-דם", כלומר מקיז הדם, שפך במרוצת שלטונו דם רב של לובים ושל אחרים. והוא אפילו לא זכה למשפט שדה השמור לעריצים, כזה שקדם להוצאתו להורג של הרודן הרומני צ'אושסקו.

ל"מלך המלכים" קדאפי נערך משפט אחר, לפי הכללים המקובלים במדבר הערבי מדורי דורות. זהו המדבר שהאביב האמיתי מסרב להכות בו שורש. צהלות הניצחון וקריאות "אללה אכבר" סביב ה"מלך" שירד מנכסיו היו התפאורה המתאימה ל"במת התופת". לא על זעקות הבן המוקרב על במת התופת כיסו הפעם הצהלות, כי אם על גניחותיו האחרונות של ה"מולך", של האב.

ההיסטוריה הערבית לא ידעה מות-מנהיגים אחר; כמעט כל החליפים ששלטו בעולם המוסלמי מתו בצורה דומה. כל תלמיד ערבי לומד על כך בשיעורי ההיסטוריה. דוגמאות יש למכביר, למשל רציחתו של החליף השלישי של מוחמד, עותמאן בן עפאן. תיאור הרצח מופיע אצל מוחמד אל-טברי, גדול ההיסטוריונים הערבים מן המאה התשיעית. וכך מדווח ההיסטוריון: "זינק עמרו בן אל-חמק על עותמאן ורכן על חזהו בעוד רוח חיים בו, ודקר אותו תשע פעמים".

אל-טברי אף מביא ציטוטים מדברי הרוצח עצמו: "שלוש דקירות דקרתי אותו לשם שמים. אך באשר לשש האחרות, הרי שדקרתי אותו בשל כל רגשי הנקם שהיו בלבי נגדו". ולא זאת, אף זאת: המקורות מספרים לנו כי לאחר שהחליף נפח את נשמתו, השליכו אותו לערימת האשפה. הוא זכה לקבורה רק כעבור שלושה ימים תמימים, לאחר שכלבים משוטטים החלו לבתר הגופה.

כך מתנהל לו העולם הזה דורות על גבי דורות. הוא שוקע שוב ושוב בביצה השבטית החשוכה ולא מצליח לצאת ממנה. המכשלה הגדולה ביותר העומדת בפני התרבות הערבית המוסלמית היא היעדרו של מנגנון תרבותי או דתי לתיקון עצמי. על מנת להבין את ממדי המכשלה הזאת, די אם נזכיר כי מתוך אלפי המסורות המיוחסות לנביא מוחמד, אין ולו מסורת אחת הדורשת מן האדם לערוך חשבון נפש על מעשיו. ובאין חשבון נפש אין תיקון, לא לפרט ולא לחברה.

כל עוד העולם הערבי לא ישכיל להכניס ללקסיקון הפוליטי שלו מושגים כמו "נשיא לשעבר" או אף "מלך לשעבר", לא יצליח להיחלץ מן הנחשלות הכרונית שבה הוא שרוי מאות רבות של שנים. רק חברה שיודעת לערוך חשבון נפש יכולה לצאת מן העבר החשוך ולצעוד בביטחה אל עתיד אחר. בלי זה היא תמשיך לשקוע בעתיד הנראה לעין באותה ביצה טובענית של אותו עבר.
*
פורסם: דעות - הארץ, 24 באוקטובר 2011

***
For English, press here

____________

כל הפרטים

סלמאן מצאלחה

עדרי העיזים של הימין

לא אחת נשמעת הטענה בקרב פוליטיקאים בארץ, כי כדי שהשלום יחזיק מעמד הוא צריך להיעשות בין העמים ולא בין השליטים. השימוש במונח "שליטים" עולה כאשר ישראל מוצאת עצמה בפינה והיא נדרשת על ידי אותם "שליטים" ואותם עמים לשלם את מחיר השלום. כל עוד אותם "שליטים" יושבים בשקט ומתנהגים בהתאם לציפיות הישראליות, הם לא מכונים "שליטים" כמובן, אלא הם "מנהיגים אחראים".

כל הפרטים

סלמאן מצאלחה

עוד תחנה במסע הפליטות 

צונאמי מדיני עתיד להתרחש בספטמבר, כך מקפידים פוליטיקאים להזהיר. ברור שהכרה במדינה פלסטינית, אם תתקבל, עתידה לשמוט את הקרקע מתחת לרגלי הפליטים שגדלו על חלום השיבה אל עץ התאנה, המעיין והכפר שאינם עוד.

כל הפרטים

אלי אמינוב | זרים לנצח

אלי אמינוב | זרים לנצח

עם כל ההתרגשות סביב העצם הדלה שזרק ברק אובמה לפלסטינים ולעולם הערבי בנאומיו האחרונים, אלה דווקא "מספקים את הסחורה" לאישוש היחסים המיוחדים בין ישראל לארצו, כאשר הנשיא האמריקאי טרח לחזור ולהגדיר את זכויות היתר של "העם היהודי" בקונטקסט ההיסטורי של יחסי ישראל והמעצמות האימפריאליסטיות.

אובמה חזר על:
(א) ההכרה במדינה יהודית - כלומר במדינה שבסיסה הוא הדת היהודית, ממש כשם שבסיסה של סעודיה הוא הדת המוסלמית.
(ב) הקביעה שהמשא ומתן בין ישראל לפלסטינים יחול על בסיס הכיבוש של 1967, ולא חלילה על החלטת החלוקה משנת 1947 שישראל הפרה אותה כבר במלחמת 1948 וכבשה חלקים נרחבים ממה שהיה אמור להיות פלסטין הערבית.
(ג) השלילה (בשתיקה) של זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים, קרבנות הטיהור האתני של אותה מלחמה.

במלים אחרות, המדיניות האמריקנית שוללת מכל וכל את זכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני ואת פתרון השאלה הפלסטינית. לעומת זאת היא מעניקה לגיטימציה מוחלטת לציונות, שהיא התנועה הקולוניאלית האחרונה של דורנו. וזאת דווקא כאשר אנשים הגונים ברחבי העולם החלו להבין את מהותה האמיתית של התנועה הזאת.

לגישה הפרו-קולוניאלית של המעצמה האמריקאית יש היסטוריה ארוכה, ומעניין שהיא אף ארוכה יותר מההיסטוריה הציונית עצמה. הרבה לפני המצאת התנועה הציונית, כאשר חלמו קברניטי האימפריה הבריטית לנגוס את סוריה ופלסטין בעדינות מן האימפריה העותמנית החולה מבלי להמיתה, כתב הלורד שפטסברי לשר המושבות הלורד פאלמרסטון הצעה לתמוך בהתישבות יהודים בפלסטין: "אם נדון על שובם לאור יישובה החדש של ארץ ישראל, נראה שזוהי הדרך הזולה והבטוחה ביותר לספק את צרכי המחוזות האלה משוללי האוכלוסין. היהודים ישובו על חשבונם הם וללא סיכון אלא לעצמם... בהיותם מנותקים מכל עמי הארץ לא יבקשו כל סימפטיות לאומיות או פוליטיות לעזרתם..." ("הציונות", אוצר התעודות הפוליטיות, מס' 47).

כך, בעיצומה של התקופה הקולוניאלית במאה ה-19 קובע הפקיד הרם של האימפריה, כי כדאי ליזום הגירת יהודים לפלסטין מפני שהיהודים שיבואו לכאן יהיו זרים באזור ולכן לא יוכלו למצוא להם בני ברית מקומיים, וכתוצאה מכך יהיו נאמנים תמיד לאימפריה שבמערב.

תזכיר זה משנת 1840 משקף אבחנה עמוקה ומתאר בצורה הברורה ביותר את מהות הקשר שעתיד להיווצר בין התנועה הציונית (שנולדה רק 50 שנה אחר כך!) ובין האימפריאליזם - קודם הבריטי ולאחר מכן יורשו האמריקני. הישראלים נדונו מראש להיות זרים לנצח במזרח ונאמנים לאימפריה שמעבר לים. אלה העובדות הפשוטות, מעבר לאידאולוגיות, לחלומות ולשקרים שבני האדם מספרים לעצמם.

הכלה שטרם נולדה
1840 היתה שנה פוריה ביותר מבחינת חזונם של בוני האימפריה הבריטית, במסגרת הסינדרום הבריטי הפילושמי שאותו כינתה ההסטוריונית ברברה טוכמן "התנ"ך והחרב". צ'ארלס הנרי צ'רצ'יל, הקונסול הבריטי בדמשק, כותב באותה שנה למשה מונטיפיורי - "שר היהודים" במיתולוגיה הציונית - כי ראוי שהיהודים יקדימו את הפתרון המדיני של שאלת סוריה ופלסטין, על ידי העלאת הנושא מרצונם החופשי כביכול, כדי ליצור בסיס לתביעות אימפריאליות בריטיות: "איני יכול להעלים ממך את רצוני האדיר ביותר לראות את אחיך היהודים, כשהם מתאמצים שוב לחדש את קיומם כעם. אני רואה את המטרה הזאת כדבר שאפשר להשיגו, אבל שניים הם התנאים ההכרחיים: ראשית שהיהודים עצמם יעוררו את העניין בכל מקום ופה אחד. שנית, שהמעצמות האירופיות תעזורנה להן בעניין זה. על היהודים לעשות את ההתחלה.."

כלומר הקונסול צ'רצ'יל (שאחד מצאצאי השושלת של הפך למנהיג חשוב במאה העשרים) קורא להקים גוף שידבר בשם היהודים בכל מקום ובקול אחד, והסיבה לכך: "מן ההכרח הוא שסוריה וארץ ישראל תועברנה תחת חסות אירופית...". כאשר את אירופה מייצגת כמובן בריטניה הגדולה.

צ'רצ'יל של המאה ה-19 אינו מסתפק בהגיגים ובבנית מגדלים באוויר. כמי שמתכנן ברצונות את חיזוק האימפריה, בה לא שוקעת השמש לעולם, הוא יורד לפרטי-פרטים ומדריך את משה מונטיפיורי, מה "צריכים היהודים להיות מוכנים ונכונים להגיד בעת שיתחילו סוף-סוף לדון בשאלה המזרחית". הוא טווה ללא מאמץ את הנראטיב "הציוני", כמעט שישים שנה לפני שתנועה זו קמה, ומכתיב למונטיפיורי את המליצות שבהן צריכים היהודים להשתמש לתועלת בריטניה, בכשרון שהיה מאפיל על גדולי התסריטאים בהוליווד:

"הנה אנו מחכים ולבנו בוער באש הרצון לשוב לארץ, שאתם מבקשים להחיותה ולשנות צורתה... רגש זה התפשט בקרבנו והיה חלק מהוויתנו, כי ארץ ישראל תובעת את בניה שישובו אליה. אנו מבקשים רק הזמנה מאת המעצמות, שבהן תלוי גורל המזרח, כדי לגשת למפעל המפואר של הצלת ארצנו האהובה מההשפעה הממיתה של שממון בן מאות בשנים, וכדי להכתיר מחדש את עמקיה ואת ראשי הריה בכל היופי והרעננות והשפע של גדולתה הקדמונית" (שם, תעודה מס' 50)

נקל לראות שהחתונה בין האימפריה הבריטית לבין מי שייצג את היהודים בטריטוריה של מזרח הים התיכון, היתה ערוכה ומוכנה על פרטיה יותר מחמישים שנה לפני שהתרחשה בפועל. אפילו נוסח הנדרים שיתחייבו ממעמד הנישואין האימפריאלי כבר נקבע; רק דבר אחד היה חסר לחתונה זו – הכלה שטרם נולדה. זוהי הכלה שתראה את אור העולם רק בשנת 1897.

חלומם של אדריכלי האימפריה הבריטית היה לקבוע נקודת משען על אדמת פלסטין, ובעזרת נקודת ארכימדס זו להפעיל ולשלוט באותם חלקים של האימפריה העותמנית השוקעת דרומית לתורכיה עצמה. נקודת משען זו חייבת היתה אם כך להתחזות למשהו שאינו האימפריה עצמה, אך קשור אליה באלפי נימים המצדיקים מעורבות בריטית גלויה בחבלי ארץ אלה. כך נקבעו מראש אותן תכונות הכרחיות שתאפשר לאימפריה שליטה באוריינט ובנתיבי המסחר היבשתיים להודו. אפילו תעלת סואץ עדיין היתה אז בגדר חלום רחוק.

למען האמת, הראשון שהעלה את הרעיון של שימוש ביהודים לשם יצירת בסיס שליטה במזרח הים התיכון היה אויבם המובהק של הבריטים, נפוליאון בונפרטה. בעת מסע הכיבוש שלו בסוריה ובמצרים הוציא נפוליאון באפריל 1799 קול קורא אל יהודי העולם וקרא להם לבוא "כעם סגולה... ולרשת את הארץ הקדושה לתבוע את זכות קיומכם כאומה בין האומות ואת הזכות הטבעית הבלתי מוגבלת לעבוד את מצוות אלוהים לפי מצוות תורתכם לעיני כל העולם". (שם, תעודה מס' 35).

באותה תקופה נפוליאון עדיין לא עמד בראש הרפובליקה הצרפתית אלא רק היה המצביא של צבאה, אך ראייתו האסטרטגית-האימפריאליסטית הקדימה את הבריטים בחמישים שנה ואת הציונים במאה שנה. היחיד שנענה למנשר היומרני היה רבה של ירושלים, ר' אהרון בן לוי, שהוציא בתגובה להודעת נפוליאון כרוז הקורא ליהודים להתחבר לבחיר ההשגחה בונפרטה ולבוא בהמוניהם לארץ הקודש. לא היו תגובות אחרות, היהודים שלא חיו בציון לא ראו שום סיבה להגר לשם. המסמך הזה, כמו מכתבי הפקידים האימפריאליים הבריטים, חושף שתי עובדות עקרוניות: המקום הרחב והעמוק שתופסים כתבי הקודש ועלילות היהודים בהם בתודעת העולם הנוצרי; והתובנה בדבר הצורך והפוטנציאל לשליטה אימפריאלית יציבה באזור, שראוי להציבה על אדנים יהודים כדי לייצר גורם אירופי זר במזרח. המסמכים האלה מתווים לנו את הכיוון שאליו תתפתח המדיניות האימפריאלית באזורנו.

"משפט העמים" - אבל לא כל העמים
כמו באגדות, הכלה אכן הופיעה. התנועה הציונית שנולדה בשנת 1897, לא השתהתה רבות לפני שהחלה לפתח ולהרכיב את מאגריה הרוחניים והפיזיים בהתאם למצגת הדנ"א הפוליטי הנדרש למשרה המתבקשת. מייסד הציונות תאודור הרצל לא פסק כל חייו לחפש נותן חסות אימפריאלי שיתמוך ברעיון הציוני "לפי משפט העמים". ביטוי דרמתי ומופשט זה, "משפט העמים", מהווה ניסוח מעורפל במתכוון להחלטת המעצמות הקולוניאליות. הרי אין הכוונה חס וחלילה להעניק זכות החלטה לעמים הנתונים לשליטתן. זהו הנוסח המלווה את הציונות מלידתה ועד היום: תנועה פוליטית השואבת את הלגיטימיות שלה מזכות הווטו האמריקאית, תוך התעלמות מהחלטות הרוב בעצרת הכללית של האו"ם.

איזכור השאיפות האימפריאליות וההמתנה לתנועה יהודית שתיקח שאיפות אלה על כתפיה, איננו ניסיון להציג את ההיסטוריה כקשר מתוכנן או כקונספירציה של מזימות מובנות מראש. נהפוך הוא, הדיון הזה בא להבליט את תקפותו של הניתוח המטריאלי של ההיסטוריה, המעדיף לעסוק באינטרסים ולא באידיאות. ניתוח זה אינו מתעלם מן האידיאות, אך ביסודו התובנה כי בני האדם אמנם עושים את ההיסטוריה שלהם אך רצונותיהם כפופים להתמודדות עם תנאי החיים הממשיים לתוכם הוטלו. תנאי חיים שאפשר לנסות להבינם ולהסתגל אליהם, או לחילופין לנסות לשנותם, לכוונם ואף לעצבם לצרכים ולדרישות.

התנועה הציונית, שנוסדה בעשור האחרון של המאה ה-19, אימצה כמושכל ראשון את ההנחה האנטישמית כי היהודים הם גורם זר בקרב האומות האירופיות. קבלת דיאגנוזה זו שללה מראש מאבק לשוויון זכויות ולשחרור חברתי באירופה שעמיה היו נתונים ברובם לשעבוד חמור, והציבה את הציונות מלכתחילה כתנועה המקדשת את הסדר החברתי הקיים ועוינת את רעיון השוויון. כך, מרגע היוולדה הציבה עצמה הציונות כאופוזיציה לתנועת המהפכה החברתית שעמדה על הפרק באירופה. לדיאגנוזה זו היתה כמובן פרוגנוזה ברורה, שנועדה להתוות את הדרך לגאולת היהודים.

את "בעיית היהודים" ניתן לפתור לדעת הציונים דרך הפרדתם מהגויים ויישובם בטריטוריה מחוץ לאירופה, בחסות מעצמה קולוניאלית כלשהי. תוכניות ההתנחלות השונות עברו דרך אתרי מטרה שונים: ארגנטינה, אוגנדה, מדגסקר ואולי פלסטינה, בהתאם לביקוש אחר מעצמת חסות מתאימה. בסופו של דבר החל המפעל הציוני להתנחל בפלסטין מפני שבאימפריה העותמנית המתפוררת ניתן למתנחלים היהודים לחסות בצל הקונסולים הזרים, שזכו ליהנות מזכויות יתר וקיוו להשתמש ביהודים לקידום האינטרסים של ארצותיהם. אולם היתה לכך סיבה נוספת, והיא יכולתם של הקולונים החדשים לבנות מסגרות יהודיות אקסלוסיביות, ללא שיתוף הילידים.

ההפרדה של יהודים מן האחרים היא הפרוגרמה האמיתית של התנועה הציונית. פרוגרמה הנשענת על המיתוס בדבר קיומו של עם יהודי נבחר, נצחי ומיוחד, מעבר לתנאים היסטוריים קונקרטיים, מעבר למקום ולזמן. בשמו של מיתוס זה התנחלה התנועה בפלסטין ההיסטורית, כדי להוות "חומה בצורה של אירופה בפני הברבריות האסייתית".

כאשר אימצה התנועה הציונית את עמדת האנטישמים הקלאסים שטענו כי היהודים מהווים גורם זר בקרב האומות האירופיות, היא ניסתה להציג זאת באופן שנראה לה חיובי: היהודים אמנם מהווים גורם זר בקרב העמים (כטענת האנטישמים), אך זאת אך ורק משום שהם מהווים בעצמם עם. השימוש במונח "עם יהודי" או "אומה יהודית" נעשו תוך בילבול מכוון, ונועד לשמש ציר אידיאולוגי חדש לאותם אנשים ממוצא יהודי אשר נטשו את דת אבותיהם בהשפעת ההשכלה, נטו ללאומנות המודרנית והפכו לחילוניים. מתוך החשש מהתבוללות של אותן שכבות, כלומר מנטישה מוחלטת של הדת היהודית, נטלה על עצמה הציונות את התפקיד של מיופת כוח היסטורית של יהדות ההלכה. היא נטלה את מושגי היסוד של ההלכה היהודית המשיחית, חילנה אותם, והלבישה אותם בלבוש מודרני. מושגים כמו הארץ המובטחת, גאולת הקרקע, ייחוד עם ישראל עוינות כלפי גויים, העם הנבחר ועוד, הפכו להיות הבסיס התת- הכרתי הקולקטיבי של היהודים הציונים.

כיום, לאחר שבמשך תקופה ארוכה הפכה אמונה זו לנחלת רובם המכריע של יהודי ישראל, ואף של חלק מיהודי העולם, קשה אולי להאמין בכך, אך רוב רובם של יהודי העולם דחו תפיסה זו לחלוטין. לוסיאן וולף לדוגמה, מנהיג יהודי בריטניה אמר בתגובה להחלטות התנועה הציונית: "כל חיי נלחמתי נגד דעות אלה כדעות אנטישמיות ועתה מופיעות הן כציונות". ואכן, הראשונים שתמכו בתנועה הציונית היו האנטישמים. בין שתי מלחמות העולם כוסו קירות הבניינים בערים רבות באירופה בסיסמאות "יהודים לפלסטינה" ולא ניתן היה לנחש אם נכתבו אלה על ידי פעילים ציונים או אנטישמים. וכמובן, מי שאימץ את טיעוני התנועה הציונית באופן מוחלט היו הנאצים. הם השמידו גם יהודים שהתנצרו, כמאמר הפתגם התלמודי "ישראל שחטא ישראל הוא".
*
____________________

כל הפרטים

סלמאן מצאלחה ||

הנכבה שלא מדברים עליה

בימים אלה אני נזכר משום מה באירועי ספטמבר השחור שהתרחשו בירדן בשנת 1970. אז, תחת הלחץ של הצבא הירדני, היו לוחמים פלסטינים שבחרו לברוח ולהסגיר את עצמם דוקא לכוחות צה"ל בבקעת הירדן.

כל הפרטים

תבוסה ספרותית

כך היה בשנת 1991:
שלטון הפחד בעולם הערבי מובא לידי ביטוי בין השאר, באמצעים ספרותיים, רטוריים. זה היה בעבר, וזה קורה גם בימינו אלה....

סלמאן מצאלחה || תבוסה ספרותית

גברת הברזל של הממלכה המאוחדת ירדה מן הבמה הפוליטית בגלל מס הגולגולת שהוטל על הבריטים. עשרות אלפי הגולגולות שהוטלו במדבר הערבי בעשור האחרון לא זיזו ”מנהיג“ ערבי מכסאו. מנהיגים ערבים לא יורדים מהשלטון, גם אחרי שהם יורדים מנכסיהם ומאמללים את עמיהם. מנהיגים ערבים ישליטו פחד, עד שיבוא המתנקש. וראו זה פלא, הירידה מהנכסים מעלה באופן פאראדוקסאלי את קרנה של הרטוריקה הערבית, שממילא הגיעה גם קודם לכן לשיאים.

במה חטאנו?
האומה הערבית, שעבדכם נמנה עם שורותיה, היא אומה ספרותית, וכאן טמון המפתח להבנת התבוסה האחרונה. כאן טמון המפתח לכל התבוסות הערביות, אך איש לא נתן את דעתו על כך. בין שלל המלים הערביות המשמשות למשגר טילים, המלה ”מנצה“, כלומר ”במה“, היא המוצלחת ביותר, כיוון שהיא זורקת אור על מקורה של התבוסה. הבמה הערבית שימשה מאז ומעולם זירת התכתשות בין המשוררים. זו היתה גם הבמה של השליטים ךהחדיר חד בלב האנשים על-ידי נאומים חוצבי להבות.

והשקר הוא ערך עליון
בביקורת השירה הערבית הקלאסית רווחה לה הדעה המסתכמת באמירה: ”מיטב השיר כזבו“. הכזב (המטאפורי) היווה קריטריון עליון לקביעת מידת הטיב של שיר מסוים. השירה והנאומים הערביים היו בעבר, והם גם היום, מקור לא אכזב בעיצוב התודעה הערבית מן האוקיאנוס האטלאנטי ועד למפרץ הפרסי. בחברה הערבית הקדומה, וגם בעת החדשה, השירה, כלומר הרטוריקה, היתה הכלי להנצחת דברי ימי הערבים. הערבים האמינו, כי למלים יש כוח מאגי, והן נשארות לנצח. וכך גייסו המשוררים את משלח ידם, בשל טובות הנאה בין השאר, למען האדרת שמם של שליטים.

והשלטון הוא שלטון הפחד
שלטון הפחד בעולם הערבי מובא לידי ביטוי בין השאר, באמצעים ספרותיים, רטוריים. זה היה בעבר, וזה קורה גם בימינו אלה.

כל תלמיד ערבי משנן, בין שאר השינונים בבית-הספר, את מוסר השלטון בלימודי הספרות שלו. וכך אומר זיאד בן אביה בעיר בצרה (בשנת 665), לאחר שנתמנה כמושל עיראק על-ידי הח‘ליף האשון לבית אומייה. הוא נתבקש על-ידי הח‘ליף להשליט סדר בחבל הארץ שגעש: ”אני נשבע באלוהים, כי אני עומד להעניש את האדון על העבירה שביצע משרתו, ואת הנשאר על העבירה שביצע זה אשר נסע, ואת הנאמן מביניכם על העוון שביצע זה הלא נאמן, עד יפגוש האיש מכם ברעהו ויאמר לו: הצל נפשך סעד, הרי סעיד הלך לעולמו, עד אשר תתיישרו עם השלטון“.

וכה אמר מושל אחר, אחיו של הח‘ליף, לאחר שנתמנה כמושל מצרים: ”הו אנשי מצרים, זמן רב אנו מושלים בכם על-ידי חודי החניתות ולהבי החרבות, עד שנהיינו משולים לעצם בגרונכם ומוגלה בעיניכם... דעו לכם כי את שלטוננו נשליט על בשרכם לפני לבכם... נהגו בתבונה אף אם אתם מסתירים את הרע, וכי אתם עומדים לקצור את מה שאתם זרעתם. ואת מבטחי אני שם באלוהים, והוא יהיה לעזרי“.

אך הנאום שכמעט כל ילד ערבי התחנך עליו בבתי-הספר הוא נאומו של אלחג‘אג‘, שאותו הפנה לאנשי עיראק:

הו אנשי עיראק, האנשים הפוסחים על שתי הסעיפים. אני רואה לנגד עיני ראשים שבשלו והגיעה עת הקטיף, ואני הוא הבעלים“, וגו‘. וכיצד לומדים את זה בשיעורי הספרות, ומה מסבירים על הנאום? להלן מספר פנינים:
 
”אלחג‘אג‘ רצה שלשונו תהיה כמו חרבו המנגחת את המתמרדים. לשם כך הוא השתמש בנאומו באיומים ובהפחדות. נאומו חזק מבחינת המשמעויות, מבחינת הדימויים, ומבחינת המבנה. המשמעויות החזקות מושגות על-ידי ריבוי איזכור המוות, המכות והרצח“, סוף ציטוט. דורות על גבי דורות מתחנכת החברה הערבית על המליצה ועל הרטוריקה, תוך הזנחה של המוסר ושל האתיקה. הרטוריקה הערבית מבטיחה הרים וגבעות להמונים הערבים היושבים בתחתית הסולם החברתי.

בציטוט הבא, מספר לימוד ערבי המיועד לבתי-הספר התיכוניים, ושאחד העורכים שלו הוא חוסיין לא סדאם, הנחשב בעיני האינטלקטואלים הערבים לאביר הספרות הערבית, נאמר כך:

”הערבי הוא מטבעו צח לשון, אהבת האמירה מולדת בו, כאשר הוא נואם מתאהב הוא בדברי עצמו ומאריך בנאום, וכאשר הוא מקשיב מתאהב הוא בשפת הנאום ומבקש לשמוע עוד...“.

כך זה בעבר הרחוק. וכך קורה גם בעת החדשה.

התודעה השירית הזאת. תודעת השקר, ממשיכה להתקיים בחברה הערבית בת-זמננו. המשוררים והנואמים של אותם ימים הם אמצעי התקשורת של ימינו. אמצעי תקשורת אלה ממשיכים להלל את השליטים, מבלי משים לעצם טיבם של אותם שליטים. העקרון המנחה, ”מיטב אמצעי-התקשורת הערביים כזבם“, ממשיך לשלוט בכיפה.

כל מנהיג ערבי, כמוהו כשאר בני המזרח, לבטח התחנך על-פי המורשת הזאת. ועל כן ראשי השבטים הערביים, הקרויים ראשי מדינות, עלולים לגרור עם שלם, עמם שלהם, לאבדון, בשל נאום, ושימוש ברטוריקה ובמטאפורה, כמו ”אם המערכות“, או ”נהרות הדם בהם ישחו הכופרים“. אמצעי-התקשורת הערביים, כמו האינטלקטואלים הערבים, ממשיכים לתת לשקר לחגוג; הם מגייסים את העט החמום שלהם להפצת השקר. כך אוחזת ההתלהבות הספרותית בלבם של אנשי המזרח, ומבקשים עוד, וכך נשבים המנהיגים הערבים, וגם אחרים בידי הרטוריקה של עצמם, ומספקים לעמים עוד ועוד. כך גם הופכת כווית לענף השב אל המקור שלו (נהרס גם החוטר וגם עץ האם). וכך הפכה ישראל לעלה תות יבש שאיש לא יבחין בו.

מי שיחפש את מקור התבוסות בעולם הערבי, ימצא אותו בספרות. הבדיה הספרותית היא חלק מניהול המדיניות הערבית. הרטוריקה היא אורח חיים. ועל כן כל קשר בין מה שמספקים הנואמים ואמצעי-התקשורת הערביים, החל מהרדיו והטלוויזיה וכלה בעתונות, ובין האמת הוא מקרי בהחלט.

הרטוריקה מספקת חלומות. היא נותנת לחברה הערבית להתרפק על תפארת רומנטית מן העבר הרחוק. תפקידה של הרטוריקה משול לתפקידם של סדרות טלוויזיה זולות. אך כגודל הציפייה מהרטוריקה, כך גודל התבוסה.

זרעי התבוסה הבאה ינבטו בנחשולי השירה והנאומים הלאומיים (שלבטח ידברו על הניצחון, ההיסטורי כמובן, חגיגה של בדיה שכבר החלה) שישטפו בתקופה הקרובה את העולם הערבי.

וכיצד תהיה למזרח תקומה?
א. יש צורך דחוף ביותר בהפרדת הספרות (הבדיה, השקר, הכזב) מן המדינה.
ב. בניית חברה שוויונית, פתוחה, דמוקראטית עם ערכים הומניים.
ג. הקמת מרכזי גמילה מרטוריקה.
בלא שיושגו הדברים האלה, תמשיך הסכנה לעמוד בפתח. והסכנה המרחפת על עמי המזרח איננה מן הנשק הלא קונבנציונאלי, אלא נישאת על כנפי הנשק הלא רציונאלי.


פורסם בשבועון ”כל העיר“, 15 במארס 1991

___________________

כל הפרטים

סלמאן מצאלחה

אובמה כרפורמטור ערבי

אם נתעלם מההתייחסות לסכסוך הישראלי-פלסטיני, הרי שנאומו האחרון של נשיא ארה"ב ברק אובמה לעולם הערבי היה נאום של רפורמטור ערבי. הדברים היו צריכים להיאמר על ידי מנהיג ערבי, שראוי לשאת את התואר "מנהיג".

אף שהעולם הערבי זכה בעצמאות מדינית לפני שנים רבות, הרי ש"במקומות רבים העמים לא זכו בחופש", כדברי אובמה. ובמלים אחרות, כל ה"עצמאויות" האלה לאחר נסיגת הקולוניאליזם היו לא יותר מאחיזת עיניים. שכן, "במדינות רבות מדי, רוכז הכוח בידי מעטים", כדברי הנשיא.

שנים רבות של "עצמאות" ערבית לא הביאו עמן שגשוג או חופש. שליטים מושחתים ומדכאים העשירו את כיסיהם והעבירו את השלטון המושחת והמדכא לבאים אחריהם, אם בהפיכות חצר ואם בהורשה.

ההפגנות ההמוניות בעולם הערבי אכן מצביעות יותר מכל על "ערגה לחופש שהצטברה במשך שנים", כדברי אובמה. ערגה זאת לחופש היא דבר מהותי בטבעו של האדם באשר הוא. בזכות הגלובליזציה ובזכות ההתפתחות הטכנולוגית והפצת המידע - שערי העולם המודרני נפתחו. צעירים ערבים בתוניס, קהיר, דמשק ועוד ערכו השוואות עם חייהם של צעירים במקומות אחרים בעולם, וגם אצלם הצטברה במשך שנים הערגה לחיים כבני אדם חופשיים כמו צעירי לונדון, פאריס, טוקיו וניו יורק.

מנגד, אוכלוסיית העולם הערבי הלכה ותפחה ללא כל תכנון והחינוך דרך במקום ושקע בעולם האתמול, מתרפק על עבר מדומיין. השליטים ומקורביהם המשיכו לדכא את העמים ולהתעשר על חשבונם. אוניברסיטאות כושלות הוציאו לשוק מיליוני בעלי תעודות, ללא כל אפשרות של תעסוקה יצרנית. דו"חות בינלאומיים מצביעים זה שנים על כך שאין ולו אוניברסיטה ערבית אחת ברשימת 500 האוניברסיטאות הטובות בעולם.

לכן, אין להתפלא על כך שהיצוא של העולם הערבי, המונה מאות מיליונים, שווה ליצוא של מדינה קטנה כשווייץ. שליטי העולם הערבי נחו על זרי הנפט והגז. אך כל תנופת הפיתוח במדינות אלה גם היא אחיזת עיניים. שכן, כל האנשים שעומדים מאחוריה, החל מחברות הנפט, מדענים ומהנדסים וכלה בפועלי הבניין שבונים את גורדי השחקים והאיים המלאכותיים, אינם ערבים.

הפופוליזם שלט בכיפת השיח הערבי. לא רק השליטים בגדו בעמיהם. גם שכבת האינטליגנציה שיתפה פעולה עם השליטים, בתמורה לפירורים שקיבלה. על כגון אלה נאמר במסורת ערבית ידועה: "אם תראה חכם הלכה מרבה להתדפק על דלתו של השליט, דע לך כי הוא גנב". ואכן, אלה גם אלה הסיטו את הדיון וייחסו את תחלואי העולם הערבי לקולוניאליזם ולמערב, ואף לישראל ש"הפכה למוצא היחיד המקובל להתבטאות פוליטית", כדברי אובמה.

אחת הסיבות המרכזיות לתחלואים הכרוניים של העולם הערבי היא היחס לנשים. החברה הערבית, השבטית-גברית, חסמה את דרכן של הנשים ובכך שיתקה את מחציתה. ואכן, "ההיסטוריה מראה שמדינות משגשגות יותר ושוחרות שלום יותר כאשר הנשים בהן מועצמות", אמר בצדק אובמה.

לו מנהיג ערבי כלשהו היה נושא את הנאום בשפה הערבית לקהל ערבי, היו ערבים ודאי אומרים: הנה, קם לנו "קינג" ערבי. לעת עתה, אמנם יש לנו קינגים, נשיאים, סולטאנים ונסיכים בשפע, אך מלך כמרטין לותר עוד לא קם לנו.
*
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 25 במאי 2011

***
For English, press here

כל הפרטים

הנאום ושברו

חשיפה:

הנאום של נתניהו
בפני הקונגרס האמריקאי

---

סלמאן מצאלחה | הנאום ושברו

רוצים לדעת את תמצית הדברים שבנימין נתניהו הולך לשאת בפני הקנגרס האמריקאי? אין בעיה.

הרי לא קשה לנחש דברי פוליטקאים שמשולים לכושי ולנמר מדברי הנביא ירמיהו. קל וחומר, כאשר מדובר בפוליטיקאים הנמנים על הזן הדוגר בישראל.

האורח הרם שמגיע לושינגטון ושנוטה להלין על כל העולם עתיד לספר בודאי לכולם על ”עמישראל“ ועל ”ארצישראל“: ”אדוני היושב-ראש, נבחרים נכבדים“, יפתח מר נתניהו את הנאום ויוסיף: ”זה עתה חגגנו את חג העצמאות ה-63 למדינת ישראל. עם ישראל אשר גלה מארצו, ארץ ישראל, לא חדל לשאת אליה את תפילותיו, לערוג אל ציון, ארץ אבותיו. אחרי אלפיים שנות גלות, בהן סבל עמנו מאנטישמיות, פוגרומים וכלה בנסיון להכחיד את העם היהודי בשואה, קם העם היהודי ושב אל ארצו, ארץ ישראל והקים בה את ביתו הלאומי."

”אדוני היושב-ראש”, יפנה נתניהו את מבטו וידבר על מכחישי השואה מאיראן: ”כבן לעם היהודי אני מבקש להדגיש, כי הלקח החשוב ביותר שלמדנו מן השואה הוא שאם מישהו מאיים עלינו להשמידנו, אל לנו להתעלם ממנו. בימים אלה קמים עלינו צוררים חדשים שמכחישים את השואה וקוראים להשמיד את מדינת ישראל. האיום על קיומנו איננו תיאורטי. איראן מתחמשת בנשק גרעיני וחובה על האנושות כולה לעצור את איראן.“

בנימין נתניהו לא ישכח להתייחס גם להתרחשויות בעולם הערבי. הוא בודאי יאמר: ”העולם כולו צופה מזה חודשים בהתרחשויות השוטפות את העולם הערבי. מול כל זה בולטת ישראל כאי של יציבות, מדינה דימוקרטית ששומרת על זכויות האדם. ישראל בולטת כאי של קידמה באוקיינוס שאין בו קידמה“. הוא יחזור שוב ושוב ויזכיר את הנושא החביב עליו. הוא ידבר בודאי על הטירור העולמי, ולא ישכח להרעיף שבחים על נחישותה של אמריקה ושל הנשיא אובאמה במלחמה זו ויעלה על נס את חיסול בן לאדן.

הוא גם יתייחס לסיכסוך וידבר על הפלסטינים: ”יחד עם זאת“, יאמר נתניהו ויוסיף: ”אין אנו מתעלמים משכנינו הפלסטינים. ישראל הלכה כברת דרך ארוכה למען מימוש חזון השלום“. כראש ממשלה יהודי במדינת ישראל היהודית דמוקרטית הוא בודאי יזכיר, כי השלום הוא ”חזון נביאי ישראל החקוק בספר הספרים“. הוא יוסיף לדבר על שלום ולשטות במאזינים: ”ישראל היא מדינה שוחרת שלום. ידינו תמיד היתה מושטת לשלום עם כל שכנינו שרוצים לחיות בשלום עימנו“, יתפייט בודאי מר נתניהו בדבריו בפני הקונגרס.

לבטח גם יאמר: ”אין אנו רוצים לשלוט על עם אחר. אנו מוכנים לנהל משא ומתן להקמת מדינה פלסטינית שבה יממש העם הפלסטיני את קיומו הלאומי. אך, משא ומתן זה חייב להתנהל עם הנהגה פלסטינית הזונחת את דרך הטרור והמכירה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. הכרה כזו היא אבן יסוד לפתרון הסיכסוך בינינו לבין שכנינו“, יאמר נתניהו ויספר על החמאס שרוצה להשמיד את ישראל.

”העם היהודי למד עוד לקח משואת עמנו“, יפנה נתניהו אל חברי הקונגרס ויוסיף: ”אי אפשר להפקיד את גורלנו בידי אחרים. לכן, המדינה הפלסטינית חייבת להיות מפורזת, בקעת הירדן חייבת להיות גבול הבטחון של ישראל, גושי ההתנחלויות יהיו חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל וירושלים היא בירת הנצח של העם היהודי. ישראל, כאמור, היא מדינה שוחרת שלום ומוכנה להיכנס למשא ומתן ללא תנאים מוקדמים“, יסכם נתניהו את תנאי ישראל.

אלה הם, פחות או יותר, הדברים שישא נתניהו. המשמעות שלהם ברורה. אין בהם כל חדש תחת שמי המזרח התיכון. לכן, אם הנשיא האמריקאי הזה רוצה להירשם בדפי ההיסטוריה כמקדם ועושה שלום בפועל, ולא רק כחתן פרס נובל לשלום, הוא חייב להתייצב מול העולם כולו ולשפוך את חזון השלום שלו על ה“גויים“, יהודים וערבים כאחד, אשר לא ידעוהו. לא זו בלבד, אלא גם חייב להציב מול ישראל והעולם הערבי דרישות קונקרטיות ומתווה מעשי לסיום הכיבוש הישראלי וכינון שלום ישראלי פלסטיני. הברירה באיזה דרך יבחור אובאמה נתונה בידיו. בהתחשב ברקע ממנו הוא בא, הרי שאם לא יידע לבחור הוא עתיד להיזכר כאכזבה הגדולה ביותר בתולדות הנשיאים האמרקאים.
*

22 במאי 2011
***
קרא עוד: "על עורו וחברבורותיו של נתניהו"
______________________

כל הפרטים

סלמאן מצאלחה ||

מזרח תיכון חלש

מלך הטרור מת. יורשים לו יש בשפע באזור. הם יצוצו על רקע הכישלון המתמשך של העולם הערבי בהתמודדות עם המודרנה. זהו עולם שגדל על שינון סיפורים של עבר מפואר, אך כשהוא מביט סביבו הוא נדהם לגלות שהוא שוכן לו אי שם בתחתית הסולם. נקודת ההשקה בין העבר המדומיין לבין ההווה המנוון היא המקור הלא אכזב של הטרור.

כשאבק המבצע ישקע, ישובו הכל להתפלש באזור. משהו מעניין קורה בו. מצד אחד, מטוסי נאט"ו הורגים את בנו של קדאפי ונכדיו. הם נחלצו לעזור לעם הלובי, זאת הטענה בפי כל. מן הצד האחר של הים התיכון העולם ה"נאור" אינו נוקף אצבע לנוכח הטבח שמבצע אסד בבני עמו.

במה עדיף קדאפי מאסד, שהוא זוכה לטיפול אישי לוחץ ולהפעלת כוח מוחץ? האם זה משום שלוב היא החצר האחורית של אירופה ויש בה שפע נפט, ולעומתה בסוריה אין כמעט זהב שחור? הכזה הוא העולם הצבוע ה"נאור"?

קדאפי איננו דיקטטור גרוע יותר מאסד. ההבדל בין השניים הוא כהבדל בין דבר לכולרה. בהשוואה לשני עריצים ערבים אלה, חוסני מובארק, הנשיא המצרי המודח, ייחשב פציפיסט. האין זה עוד מקור לטרור?

ואולי יש כאן משהו אחר. בעשורים האחרונים למדו בעולם המערבי דבר וחצי דבר על הלכות החיים בעולם הערבי. העולם הזה, על כל צורות המשטרים שבו, נכשל כישלון חרוץ במבחן יצירת מדינת לאום ראויה לשמה. הכישלון ניבט מכל מסך. ההתקוממויות אינן מעידות על מזרח תיכון חדש העומד בפתח, כי אם על מזרח תיכון חלש. יותר ויותר בולטת העובדה, שיש רק שלוש מדינות לאום חזקות במזרח התיכון: איראן, טורקיה וישראל. המכנה המשותף של כל השלוש הוא, שאינן ערביות.

המערב למד על בשרו, כי האזור מתנהל על פי קודים אחרים. איראן המשיכה לבסס את מעמדה באמצעות האידיאולוגיה הדתית. הפלת סדאם חוסיין ניפצה לרסיסים את אשליית קיומה של "זהות עיראקית" מאחדת ונתנה זריקת עידוד לאיראן השועטת קדימה.

כך הגיעו במערב למסקנה, כי יש לחשוב על האזור חשיבה מחודשת ולכלכל את הצעדים בהתאם. עליית קרנו של האיסלאם השיעי בהנהגת איראן הצריכה מתן עידוד לאיסלאם הסוני, שיעמוד בפרץ מול איראן. המסקנה היתה פשוטה: מן העולם הערבי - שרובו סוני - לא תצמח כל ישועה לא לערב ולא למערב.

כך נסללה הדרך להתחזקות האיסלאם הסוני הטורקי. הדבר נעשה על ידי החלשת כוח הצבא הטורקי, שומר החוקה החילונית של אתא-טורק, ועל ידי הפניית עורף אירופית והצבת מכשולים בקבלת טורקיה לאיחוד.

רג'פ טייפ ארדואן ומפלגתו שמחו על התפקיד שנפל בחלקם למלא. שכן האיסלאמיסטים הטורקים חולמים על החזרת עטרה עותמנית ליושנה. סיסמת הדאגה לפלסטינים שימשה תמיד את המשטרים הערביים כאופיום להמונים הערביים הנדכאים. הטורקים למדו את השיטה. המשט הטורקי שיצא לעזה והמשט המתוכנן הם אמצעים להעלאת קרנה של טורקיה בעיני ההמון הערבי הסוני. וכל זאת כדי להציב את טורקיה כמשקל-נגד להשפעה האיראנית.

כך ניתן להבין מדוע בחר ברק אובמה לפנות אל העולם המוסלמי דרך טורקיה דווקא בנאומו הראשון. בימים אלה הוא מקפיד להתקשר לארדואן ולהביע בפניו את דאגתו לנוכח המתרחש בסוריה.

בסוף מארס נערכה באנקרה פגישה חשאית בין ראש הסי-איי-אי לבין מקבילו הטורקי. השניים דנו בעתיד המשטר הסורי, במצב בלוב, ביחסי ישראל-טורקיה, במצב בעיראק, אפגניסטאן ועוד כהנה וכהנה נושאים בעלי עניין משותף. ראש סוכנות הביון הטורקית נפגש עם אסד. גם ארדואן יצא לביקור בעיראק ודן במעמד הסונים שם. הוא נפגש עם המנהיג השיעי עלי סיסתאני ודן בהתקוממות בבחריין.

דומה שהעולם הגיע למסקנה, כי בעולם הערבי אין כל חדש. זהו עולם חלש וחסר תקנה. רק חשבון נפש ערבי ירחיק את האזור מהסכנה.
*
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 6 במאי 2011

For English, press here
___________________

כל הפרטים

שבט אחים גם יחד

בהעדר קיומו של אויב חיצוני מתפרק האסלאם מנכסיו וחוזר להתפלש בבוצה השבטית הערבית הטובענית....

סלמאן מצאלחה || שבט אחים גם יחד

מאז ומתמיד שיחק הייחוס השבטי תפקיד חשוב בתרבות הערבית: "הו מלכנו, מלך ערב!/ הן יש לך מן הטוב שבנביאים / יחוס רם ונשגב / שנבכי הספרים העידו עליו", כך מספרות לנו מלות השיר בהימנון הירדני. המלים מדגישות את הייחוס לנביא האסלאם כדי לתת תוקף ולגטימציה לשלטון ההאשמי.

מראשית דרכו העלה מוחמד על נס את ייחוסו וקשר אותו בבחירה אלוהית. באחת המסורות הקאנוניות הוא מצהיר: "מתוך בני אברהם בחר אלוהים בישמעאל; מתוך בני ישמעאל בחר בבני כנאנה; מתוך בני כנאנה בחר בקורייש; מתוך קורייש בחר בבני האשם ומתוך בני האשם הוא בחר בי". בדרך זאת הוא שאף להכפיף את שאר השבטים הערביים לשלטון בני האשם, שבטו שלו. לשם השגת המטרה ה"ארצית" הוא נזקק לגושפנקא ה”אלוהית” של הדת החדשה. מכאן, הדרך היתה קצרה ליצירת מסורות כאלה ואחרות על מנת לתת לגטימציה שלטונית בעולם האסלאם.

כיוון שהיסודות השבטיים טבועים עמוק בחברה הערבית, ובשל ההתנגדות העזה שגילו ראשי השבטים לתנועתו החדשה, נאלץ מוחמד להבטיח כי אין בכוונתו להרוס את הסדר השבטי הקיים. כשנשאל פעם על כך הוא ענה: "נבחריכם בג'אהליה [התקופה שקדמה לאסלאם] יישארו נבחריכם באסלאם אם ילמדו ויפנימו את יסודות הדת החדשה."

אולם, עם התפשטות האסלאם אל מחוץ לחצי האי ערב וכניסת עמים אחרים לדת החדשה, נוצרו מתחים חדשים והיה צורך להפיץ מסורות מסוג אחר. הפעם היו אלה מסורות בעלות אופי גזעני המעלות על נס דווקא את מעלות הערבים כנגד שאר העמים: "אהבת הערבים היא מן האמונה, ושינאתם היא דברי כפירה", קובעת מסורת אחרת המיוחסת למוחמד.

כבימים ההם, כך בזמן הזה. בשל המתח עם האסלאם השיעי המקרין עוצמה מכיוון איראן, אנו עדים להתעוררות מחודשת של שיח ערבי חדש ישן. השיח הזה כולל, בין השאר, ביטויים גזעניים המופנים נגד ה"עג'ם" או ה"פורס", הם האיראנים ע"פ הטרמינולוגיה הערבית מראשית כיבושי האסלאם.

המאבק על השלטון בעולם האסלאם תמיד היה מאבק שבטי במהותו: "הו בני אומיה! יש להחזיק בו [בשלטון] כהחזקיכם בכדור. אני נשבע לכם, כי אין דין ואין דיין, לא גן עדן ולא גהינום, לא תחיית מתים ולא אחרית ימים", כדבריו המפורשים של אבו סופיאן בזמן שלטונו של עות'מאן, הח'ליף השלישי אחרי מוחמד. הח’ליף עות'מאן לא האריך ימים. הוא נרצח באכזריות, גופתו הושלכה ונותרה זרוקה במזבלה שלושה ימים תמימים, כפי שמדווחים המקורות.

מאז ועד עצם היום הזה כמעט לא השתנה דבר ביסודות השלטון בעולם הערבי. היחוס השבטי הוא אשר קובע ומקבע את שלטון העריצות הערבית דורות על גבי דורות. היחוס השבטי הוא העקרון המנחה בתוך המעגל הפנים ערבי מחד, והייחוס הלאומי הערבי כנגד השאר בתוך המעגל האסלאמי הרחב, מאידך.

על הרקע הזה אפשר להסביר את קיומם של שלטונות הדיכוי השבטיים בעולם הערבי. על הרקע הזה אפשר גם להסביר את שתיקת הכבשים בעולם הערבי נוכח הג'נוסייד שביצעו שבטים ערבים בתושבי דארפור המוסלמים האפריקאים, או נוכח טבח הכורדים בעיראק.

יחד עם זאת, קיים באסלאם יסוד כלשהו של חציית גבולות שמעדיף את ההשתייכות לאומה האסלאמית על פני ההשתייכות השבטית והלאומית. אך, בכדי שיתקיים יסוד כזה נזקק האסלאם לאויב מבחוץ, בדמות “שטן גדול”, “שטן קטן” וכדומה. יצירת אויב חיצוני היא הדלק שהניע את גלגלי האידיאולוגיה האסלאמית בעבר והיא הדלק שמניע את גלגליה בהווה.

בהעדר קיומו של אויב חיצוני מתפרק האסלאם מנכסיו וחוזר להתפלש בבוצה השבטית הערבית הטובענית. זוהי, על רגל אחת, תמצית ההיסטריה הערבית מוסלמית.
***
___________

כל הפרטים

סלמאן מצאלחה

על קופים, חזירים ושאר בהמות

"הגידול במספר המאמינים וחלק מההתנהגויות שלהם יוצרים בעיה", אמר קלוד גיאן, שר הפנים הצרפתי, והוסיף: "ברור שהתפילות ברחוב הן מחזה מזעזע בעיני חלק מבני ארצנו". כך צוטט השר ערב הדיון שערכה מפלגתו של הנשיא סרקוזי בנושא "החילוניות והאיסלאם בצרפת". השר הצרפתי הולך בעקבות ראש ממשלת בריטניה, דייוויד קמרון, שהצהיר בפברואר בוועידה לענייני ביטחון במינכן, כי הרב-תרבותיות נכשלה כישלון חרוץ, וכי על מדינות אירופה "להתעורר ולראות מה קורה במדינות שלנו".

ובכן, האם אירופה מאבדת סבלנות? האם החזירות המערבית פורחת בימים אלה? או, שמא, חזירות זו היא תגובה נוצרית הולמת לשיח חזירי גלובלי התופס תאוצה בעולם?

לפני כמה חודשים חשף תחקיר "פנורמה" של הבי-בי-סי, כי בתי ספר מוסלמיים בבריטניה מלמדים חומרים קשים המתבססים על ההלכה המוסלמית, ומטיפים לשנאת בני דתות אחרות ובראשם היהודים. לא אחת נשמעת ברבים הטענה, כי המוסלמים מתארים את היהודים כצאצאי קופים וחזירים.

שינון הבלים הוא תופעה שקיימת בכל הדתות ובכל התרבויות, ודעות קדומות שמבוססות על אגדות הן לחם חוקו של המון נבער, מאז ומעולם. הבלים כאלה הם סוג של "ידע פרימיטיבי" שחושף, לצד החשש מהאחר, את עומק הבורות של המחזיק בו. לא קל להתמודד עם "ידע" כזה שקם על יוצרו, אוטם את אוזניו ומסמא את עיניו.

לו ההמון המוסלמי היה מודע למקור האגדה על יהודים כ"צאצאי קופים", כפי שמלעיטים אותו סוכני הבערות, הדברים היו נראים אחרת בעיניו. ובכן, הנה סקופ: האגדה, כפי שמסופרת בפרשנות הקוראן, מאמצת דווקא את הנרטיב היהודי המקראי של יציאת בני ישראל ממצרים, ואף מעלה על נס את הדיבר הרביעי של קדושת השבת. שכן, לא כל היהודים הפכו קופים, אלא רק אלה מהם שלא שמרו את השבת כהלכתה. וכך, דומה כי מי שאמורים לצהול, ואולי אף לאמץ את האגדה המוסלמית, אלה הם היהודים הדתיים ושומרי השבת על כל זרמיהם.

כיאה לסיפורי מעשיות, האגדה הזאת עוררה דיון "בכובד ראש" ואף יצרה מחלוקת פרשנית מוסלמית. ובכן, שנו המפרשים: "יש האומר, כי קופים היא לשון השאלה. יען כי, הפכו קופים בלבותיהם ולא נעשו קופים בצורתם. אך נכון לומר כמאמר הרוב, כי המעשה שבפרשה מובא גם כלשון השאלה וגם כלשון מעשה שהיה" - זאת, לדברי המקורות המוסלמיים מן המאה התשיעית. על פי האגדה, כך גם נפוצו להם הקופים בעולם.

נבערים מוסלמים ישמחו בוודאי לאמץ תוצאות מחקר אמריקאי חדש שמצא, כי לענף קופי העולם הישן - דוגמת קופי מקוק - יש מודעות ורגעים של פקפוק עצמי. הנבערים יראו בכך הוכחה ל"צאצאי הקופים". שכן היהודים, השייכים לענף העולם הישן, ידועים כבעלי מודעות עצמית והרבה פקפוקים.

אולם, הקופים המשעשעים מן האגדה המוסלמית מחווירים לעומת הדברים המפורשים בהלכה היהודית הקובעת, כי ההבדל בין הנשמה היהודית ובין נשמת הגויים כולם "הוא יותר גדול ועמוק מההבדל שבין נפש האדם ונפש הבהמה", כדברי הרב קוק שהולך בעקבות חז"ל: "אתם קרויים אדם ואין האומות קרויים אדם".

אמנם נכון, סיפורי אגדה, הלכה והבלים נשמעים משעשעים והזויים לכל בר-דעת. אך, כאשר אלה משתלטים על תודעת המון נבער הם מפסיקים לשעשע. ואם לשאול את דברי השר הצרפתי, אפשר לומר: אכן, הגידול במספר המאמינים, ובייחוד המונותיאיסטים לכל סוגיהם, יוצר בעיה רצינית בעולם. שכן, כל התורות האלה הן תורות פרימיטיוויות וגזעניות.

ובכן, לא יצאנו מעבדות לחירות. הסדר הוא הפוך. שכן, דווקא המונותיאיזם הוא אשר שולל מן האדם את החירות ומחזיר אותו לבורות ולעבדות. עיין ערך עובדיה, עבדאללה ושות'.
*
פורסם: מאמרים ודעות-הארץ, 18 באפריל 2011
___________________

כל הפרטים

סלמאן מצאלחה

אסד מלך ישראל

עד כמה שהדבר נשמע מוזר, כולם בישראל אוהבים דיקטטורים ערבים. באומרי כולם אני מתכוון הן ליהודים והן לערבים. החביב ביותר, מבין כל הדיקטטורים, הוא הנשיא אסד. כפי שאסד הבן ירש את שלטון הדיכוי בסוריה, תוך רישום פטנט ערבי מקורי במדע המדינה, כך גם החיבה לדיקטטור מדמשק עברה בישראל, בקרב יהודים וערבים, מאסד האב לאסד הבן.

בעקבות האינתיפאדות במדינות ערב טען בשאר אל-אסד בראיון שהעניק ל"וול סטריט ג'ורנל", כי המצב בסוריה שונה והוסיף, כי אין הרי סוריה כהרי מצרים. הוא אף הדגיש, כי סוריה מחוסנת מגלישה למצב דומה, מפני שהיא נמצאת בחזית ה"התנגדות" ומשתייכת לציר האנטי אמריקאי והאנטי ישראלי.

ובכן, אסד צודק. אכן, המצב בסוריה שונה. המשטר הסורי דומה יותר למשטרו של סדאם שחלף מן העולם. מפלגת הבעת ששלטה בעיראק, וזו השלטת עדיין בסוריה, הן שתי מפלגות שנשאו דגלים של אידיאולוגיה לאומית פאן-ערבית. אך סיסמאות לחוד ומציאות לחוד. כל מתק השפתיים האידיאולוגי היה מן השפה ולחוץ. שכן מפלגת הבעת, הן בעיראק והן בסוריה, היוותה למעשה פלטפורמה פוליטית להנצחת שלטון הדיכוי השבטי והעדתי.

אכן, המצב במצרים שונה בתכלית. אם נניח בצד את המיעוט הקופטי, הרי שהחברה המצרית היא חברה הומוגנית מבחינה דתית ואיננה חברה שבטית כלל וכלל. לנשיא המצרי המודח, חוסני מובארק, מעולם לא היתה מסגרת שבטית-עדתית שיכול היה להישען עליה. גם הצבא המצרי אינו דומה כלל לצבא הסורי או העיראקי.

למשל, כאשר פלשה ארה"ב לעיראק, הצבא העיראקי התפרק לרסיסיו השבטיים והעדתיים. החיילים פשטו מדים והצטרפו כל אחד לשבטו ולעדתו. גם סדאם נהג בהתאם לאותם קודים שבטיים. הוא לא ברח מעיראק, אלא הלך להתחבא באזורים המוגנים היטב על ידי בני שבטו. כך קורה בחברות כאלה. גם בארץ הארזים, מיד עם פרוץ מלחמת האזרחים, צבא לבנון התפרק למרכיביו העדתיים ונעלם כלא היה.

אכן סוריה איננה מצרים. סוריה שונה גם מבחינת חשבון הדמים שנזקף לחובתו של משטר הדיכוי הסורי. השלטון השבטי הסורי נשען על כוח הזרוע באמצעות מנגנוני הביטחון הנשלטים על ידי אנשי השבט ובעלי בריתם האינטרסנטים.

מעצם טבעו, המשטר השבטי מן הסוג הזה לעולם יישאר בחזקת שלטון זר. זהו סוג שלטון שאפשר לכנותו אימפריאליזם שבטי, השולט באמצעות הפעלת טרור ודיכוי אכזריים. הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר שלטון כזה נמצא בידיים של בני שבט המיעוט, כמו במקרה הסורי. לכן, כל ערעור על השלטון נתפש כערעור על ההגמוניה השבטית וכסכנה קיומית הניצבת לפתחו של השבט השליט. משטר כזה ומעצם מהותו שקוע כול כולו בתוך בית מרחץ של דמים.

גם אסד האב וגם אסד הבן הרימו את נס ההתנגדות לישראל. סיסמה זו היתה ריקה מתוכן, ורק שימשה את המשטר כתעודת ביטוח נגד כל דרישה אזרחית לחופש ולדמוקרטיה. שלטון ה"התנגדות" הסורי לא השמיע כל ציוץ בחזית רמת הגולן מאז 1973. תחת זאת, משטר ה"התנגדות" הזה היה, ועודנו, מוכן להילחם בישראל עד הלבנוני האחרון, ואם זה לא יילך - אז עד הפלסטיני האחרון.

כפי שלאחרונה נשמעים קולות בישראל, המעדיפים את המשך שלטון החמאס בעזה, כך גם יש קולות רבים בישראל שדואגים בימים אלה לשלום המשטר הסורי. למרבה הפלא, לא רק יהודים מתפללים בסתר לבם לשלום המשטר בדמשק, אלא גם במפלגות הערביות. דממה נפלה על ראשי מפלגות אלה, ולא נשמעת שום זעקה נגד מרחץ הדמים שמבצע המשטר הסורי באזרחים.

כל הצבועים, יהודים כערבים, התאחדו כאן. ודומה כי אסד זוכה בארץ לתמיכה מקיר לקיר, משל היה מלך ישראל.
*
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 29 במארס 2011

***
Read article in other languages
Arabic | English | Greek
*
On the same topic: Elaph, 26 March 2011
*

קרא עוד על אסד האב:
"לו הייתי אסד", מוסף הארץ, 19 באפריל 1996

________________________

כל הפרטים

סלמאן מצאלחה

על עורו וחברבורותיו של נתניהו

בעקבות הצבעת גרמניה במועצת הבטחון בעד גינוי ההתנחלויות בשטחים הכבושים יזם ראש הממשלה בנימין נתניהו שיחת בירור, ליתר דיוק טרוניה, עם הקנצלרית אנגלה מרקל. סביר להניח, כי בשיחה הוא ניסה לשחק שוב על רגשי הגרמנים והביע באוזניה אכזבה עמוקה מהצבעת גרמניה. זו, כנראה, הסיבה לכך שהקנצלרית רתחה מזעם והשיחה ביניהם הגיעה לטונים צורמים, כפי שדווחה התקשורת.

כל הפרטים

יוסף אלגזי | על חנופה והתרפסות

יוסף אלגזי: על חנופה והתרפסות

התירוצים של אורחיו של קדאפי מישראל

בצילום המצורף כאן נראה הרודן והרוצח של העם הלובי, הקולונל מועמר קדאפי, כשהוא מוקף במשלחת חברי-כנסת ואנשים נוספים מישראל שהתארחה אצלו בעיר סרת בלוב באפריל 2010 לפני כעשרה חודשים. בימים האחרונים התפרסמו בתקשורת כאן כותרות בנוסח "מאורעות הדמים בלוב גרמו לח"כים זועבי וא-סאנע להביע חרטה על פגישתם עם הרודן בשנה שעברה" (NRG מעריב, 23.2.2011), ו"הח"כים הערבים מתחרטים על ביקורם אצל הרודן" (הארץ, 25.2.2011). קריאה בהצהרות אותם חברי הכנסת מלמדת על מינון-שיא של צביעות. במיוחד שהצהרות החרטה של היום לא כל כך משתקפות באמצעי התקשורת בערבית.

מצער שהעיתונאים אשר ראיינו את חברי-הכנסת "המתחרטים" (!?) לא טרחו לבדוק שמא ביקורם "ההיסטורי" נתקל בזמנו בהתנגדות בקרב הציבור שלהם. או-אז הם היו מגלים שני פרסומים של אזרחים ערבים שהוקיעו בזמן אמת את החרפה אשר המיטו חברי המשלחת מישראל בביקורם בלוב ובהתרפסותם לפני קדאפי - לא אחרי הטבח שהוא מבצע בעמו בימים אלה, אלא מייד בעקבות הביקור "ההיסטורי". הכוונה למאמריהם של המשורר סלמאן מצאלחה ("ביקור עלוב בלוב", הארץ, 29.4.2010) והעיתונאית לטיפה אגבריה ("פגישה עם המשיח הלובי", הארץ, 30.4.2010).

שני הפרסומים הועתקו בשלמותם כאן באתר תחת הכותרת המשותפת, "שניים השוחים נגד הזרם".

הפעם אסתפק בציטוטים קצרים משני הפרסומים:

סלמאן מצאלחה כתב בין השאר: "משלחת ערביי ישראל שביקרה השבוע בלוב מסמלת אובדן דרך פוליטי ומוסרי גם יחד. המשלחת, שכללה נציגים מכל המפלגות, הזרמים והעדות, חשפה במסעה את עומק הבלבול הפוליטי של אלה המתיימרים לייצג את האזרחים הערבים. חבריה לא הוסיפו כבוד לא לעצמם ולא לאזרחים הערבים. (...) לפתע נקבצו יחד כולם ונהרו לחסות בצל אוהלו של לא אחר מאשר האיש המסמל במשטרו יותר מכל את הפן האפל של המשטרים הערביים, את שלטון היחיד השבטי. (...) לאחר שסעדו את לבם על שולחנו של המארח, נפנו חברי המשלחת לנאומי התרפסות עלובים שכללו את הסיסמאות הידועות והמוכרות עד לעייפה, וסופרלטיבים השמורים לעריצים מן הזן הנחות ביותר. הגדיל לעשות ח"כ טלב אל-צאנע (...). אחרי דברי החנופה, הושיב אותם האח המנהיג הדגול, הוד מעלתו, "מלך המלכים" ו"קיסר הקיסרים" והרביץ בהם תורה אינפנטילית במשך כשעתיים תמימות, כפי שדווח. הוא קרא להם, בין השאר, לשאת שתיים, שלוש ואף ארבע נשים ולהוליד הרבה ילדים. וכל זאת, בלי שאיש מהם יפצה פה. יש לומר בפה מלא: (...) בביקור הם אף חוטאים למאבקם הצודק של האזרחים הערבים בישראל. נציגים אלה גורמים, במו כיתות רגליהם ובמוצא פיהם, להעמקת ההדרה האזרחית של הערבים כאן. זוהי אותה ההדרה ששנים רבות מנסים ערביי ישראל להילחם נגדה, ובצדק. כאשר הם אינם עומדים בפיתויי הזמנות שבאות מעריצים ערבים, יהיו עריצים אלה אשר יהיו, הם הופכים לכלי שרת בידי האחרונים".

סלמאן מצאלחה השלים את המאמר הזה במאמר נוסף שפרסם בימים אלה תחת הכותרת: "פוליטיקאים כשכירי חרב". קראו אותו באתר של המחבר. שני המאמרים של סלמאן מצאלחה באנגלית מתפרסמים במלואם באתר כאן.

ואילו לטיפה אגבריה כתבה בזמנו: "ראש ועדת המעקב העליונה לענייני הערבים בישראל מוחמד זידאן, וחברי כנסת ערבים, חזרו מהביקור ההיסטורי הקצר בלוב. הם נפגשו שם עם 'המשיח החדש', על פי הגדרתו לפחות, של העולם הערבי, (...). טועה מי חושב כי קדאפי, או מי מהמנהיגים הערבים האחרים, יכול להביא לסיום הסכסוך בארצנו. הם אפילו לא יכולים למנוע את המשך אפליית הערבים בישראל, ואף אינם רוצים להתעסק בכך. המאבק למען שוויון דמוקרטי בישראל זר למנהיגים הללו, אשר עומדים בראש משטרים לא דמוקרטים. קשה להאמין שהמשלחת שמעה בטריפולי רעיונות של ממש לקידום השלום או מעמדם של ערביי ישראל. ייתכן ששמעו על הרעיון של הקמת מדינה אחת, על זכותו של המוסלמי לשאת ארבע נשים או על כך שהפצצה האנושית חזקה מן האטום. (...) ההר הלובי הוליד עכבר ערבי-ישראלי".

כמה מחברי-הכנסת שהתארחו לפני כעשרה חודשים אצל קדאפי התראיינו בעקבות האינתיפאדה שמנהל העם הלובי נגד הרודן צמא הדמים קדאפי במעריב-nrg (23.2.2011).

ח"כ חנין זועבי (בל"ד) הצהירה: "אני לא יכולה להסתכל כעת על התמונה שלי במחיצתו של קדאפי. זה פשוט גורם לי כעת בושה ומבוכה גדולה. תמיד חשבנו על קדאפי במונחים של משוגע, ועכשיו הוא מוכיח לנו זאת במעשי הטרוף שלו נגד בני עמו. הוא טובח בעם הלובי, הוא רוצח אותם, הוא מפציץ אותם, הוא מבקש להטיל עליהם אימה ופחד רק כדי לשמור על הכיסא שלו ולשרוד בשלטון".

בוקר טוב, ח"כ זועבי: אם אומנם חשבת/ם "תמיד על קדאפי במונחים של משוגע" – מה אם כן חיפשת/ם אצלו ? לערוך לו בדיקה פסיכיאטרית כבעלת תואר ראשון בפילוסופיה ופסיכולוגיה ולהזמין לו מקום אשפוז במוסד מתאים ? סוף-סוף קלטת שהיית אורחו של עריץ צמא-דם-עמו, מוטב מאוחר מאשר אף פעם.

חברה למפלגה של ח"כ זועבי, ויו"ר בל"ד, ח"כ ג'מאל זחאלקה, צוטט במקום אחר, "בדיעבד היינו צריכים לשקול היטב את הביקור והשלכותיו ויכול להיות שעשינו טעות, (...)" (הארץ, 25.2.2011).

בוקר טוב, ח"כ זחאלקה: האם חשבת פעם על המחיר שמשלמים עמים בעוון טעויות חמורות שעושים מי שמתיימרים לייצג אותם ?

ח"כ טלב א-צאנע (רע"ם-תע"ל) הכריז: "אני מתחרט על כך שנסעתי ללוב כאורחו של קדאפי (...) אין ספק שלא העליתי בדעתי או בדמיון שלי אפשרות שקדאפי יעשה מעשים זוועתיים כאלה נגד בני עמו".

בוקר טוב, ח"כ א-צאנע: אחרי 19 שנים של כהונה בכנסת אתה רוצה שמישהו יאמין לך שאתה אכן כזה תמים ? האמון שלך בקדאפי היה כזה גדול שביקשת ממנו - להזכירך – ונעניתָ מייד על-ידו שלוב תפתח את שערי האוניברסיטאות שלה לסטודנטים ערבים מהארץ.

עכשיו שימו לב להצהרתו מלאת הסתירות של ח"כ עפו אגבריה (חד"ש). הוא הודיע ש"אינו מתחרט על הנסיעה"; "תמיד ידענו שקדאפי הוא לא נורמאלי, ועכשיו קיבלנו את ההוכחה"; "כשאני נסעתי במשלחת, לא נסעתי אל קדאפי האיש, שאני מתעב אותו - אלא נסעתי כפלסטיני בן האומה הערבית אל מי שכיהן אז כראש הליגה הערבית. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה העולם הערבי פתח בפנינו צוהר (...)".

בוקר טוב, ח"כ אגבריה: לא נכון שזו "הייתה הפעם הראשונה שבה העולם הערבי פתח בפנינו צוהר" משלחות של אזרחים ערבים ביקרו בין השאר במצרים, בירדן, במרוקו, בסוריה. בנוסף, האם גם אתה שכחת-זנחת את העיקרון של ביקורת וביקורת עצמית ? אם כן מוצע לך לעיין, בין השאר, בחיבורים של לנין, "צעד קדימה, שני צעדים לאחור" ו"השמאלנות מחלת הילדות של הקומוניזם".

הארץ (25.2.2011) ציטט בכתבה שלו "בכיר באחת המפלגות הערביות המיוצגות בכנסת [ש]אמר בשיחה ל"הארץ" כי האירועים האחרונים בעולם הערבי הכו את כולם בתדהמה. 'הטבח בלוב אילץ את כולם להפסיק להיות אדישים, אין ספק שיש תחושה של אי נוחות לאחר הביקור בלוב'". בתגובה, ציין הארץ, ש"יו"ר חד"ש, ח"כ מוחמד ברכה, לא הסכים לדברים ואמר כי 'לא הגענו ללוב להפגין תמיכה ולויאליות למשטר. קדאפי היה היו"ר התורן של הליגה הערבית ואירח אצלו את רוב מנהיגי ערב בפסגה הערבית האחרונה, ומה שאמרנו אצלו באוהל הוא פשוט מה שאמרנו גם בכנסת: שהמאבק שלנו למען שוויון וצדק מתמקד בארצנו ובמאבק ערבי-יהודי משותף'".

בוקר טוב, ח"כ ברכה: ספר בבקשה כמה בקרב האזרחים הערבים בישראל, ובכללם חברים בחד"ש-מק"י, זעמו בזמנו, והיום זועמים עוד יותר, נוכח מסע החנופה וההתרפסות לקדאפי של המשלחת מישראל בה היית חבר.

ואחרון מבין חברי-הכנסת, אך הקופץ תמיד בראש כשמדובר בפרסום בתקשורת, ח"כ אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל), "שנמנה עם יוזמי הביקור ללוב", כפי שהזכיר הארץ (25.2.2011), הסתפק בתחילה בכך שמסר הודעה שפירסם, לפיה "קיום קשרים עם מדינות ערב וביקור בהן אין בו כדי להביע תמיכה או אהדה לעוולותיהן בדיעבד". שלושה ימים אחרי כן, בראיון שנערך עימו בהארץ (28.2.2011) טען טיבי: "אף אחד לא העלה על דעתו שהוא יעשה מה שהוא (קדאפי - י"א) יעשה מה שהוא עושה כעת..."; "נעשה חשבון נפש מול הציבור שלנו ולא מי שהתנגדו לביקור מצד גורמי הימין...".

בוקר טוב, ח"כ טיבי: האומנם אף אחד לא העלה על דעתו שקדאפי יעשה מה שהוא עושה כעת ? האם סלמאן מצאלחה ולטיפה אגבריה משתייכים לימין ? לשון חלקלקה ולהטוטי לשון אינם תחליף לביקורת עצמית.

תגובה מזעזעת באה מפיו של יו"ר ועדת המעקב של האוכלוסייה הערבית בישראל, מוחמד זידאן. בשיחה שקיים מוחמד זידאן עם כתב הארץ (25.2.2011), הוא גילה "כי בחודשים האחרונים, ולאחר חזרת משלחת של נציגי ועדת המעקב מביקור שהוגדר כהיסטורי בלוב בשנה שעברה, הוא שקד על הכנת תוכנית תמיכה כלכלית בסך כשישה מיליון אירו, שהוגשה לשגריר לוב בעמאן. לפי התוכנית, עמותה של ידידי הוועדה היתה אמורה לקבל מענק כספי מממשלת לוב למימון הקמת בניין משרדים שישמש את הוועדה, בנוסף למימון תוכניות ופרויקטים תרבותיים וחברתיים המיועדים לחברה הערבית בישראל". זידאן הוסיף, "אם יציעו עכשיו את הכסף בוודאי שנסרב לכך"...

בוקר טוב, זידאן: אנא קרא מחדש מה שאמרת. איש חכם אחד בשם אלברט איינשטיין אמר פעם: "הכסף מגביר את היצר האנוכי ומסית בכל כוח למעשים מקולקלים".

לסיום שלוש הערות:

1. בימים בהם התארחה המשלחת מישראל אצל קדאפי נזכרתי אסוציאטיבית בישראלים, יהודים וערבים, כשהם התארחו אצל רודן אחר, מולאי חסן השני (1999-1929) מלך מרוקו. בזמנו זה לא היה סוד שחלק מאורחיו של המלך חסן השני נהנו אצלו מהכנסת אורחים מלכותית במלון "ממוניה" היוקרתי במרקש, ואף היו גם כאלה, ברי מזל, שזכו לדמי כיס נדיבים.

2. בעקבות סילוקו של שליט תוניסיה המודח, זין אל-עאבדין בן עלי, ובעקבות מסע ציבורי שהוקיע את שרת החוץ הצרפתית מישל אָליו-מארי (Michèle Alliot-Marie), על קשריה עם הנשיא בן עלי ומקורביו, על כך שהתארחה לעתים קרובות בתוניסיה, לרבות בחופשת חג המולד לפני כחודשיים – התפטרה לאחרונה מתפקידה בממשלה.

עכשיו נראה מי מאותם חברי כנסת שהתארחו באפריל 2010 אצל קדאפי ועכשיו מכים על חטא – יעשו מעשה ויתפטרו.

3. בשנים האחרונות כמה מבין אלה שהתחנפו והתרפסו בפני הקולונל קדאפי מתיימרים להיות נציגי "הדור הזקוף", הגדרה שהמציאו חאולה אבו בקר ודני רבינוביץ בספרם "הדור הזקוף" (2002), לעומת דור ההורים ודור הסבים שזוכו להגדרות, "הדור השחוק" ו"דור השורדים". חברי המשלחת לקדאפי מזכירים לי היום את הביטוי أقزام (ננסים) בו השתמש בזמנו המשורר הסורי נזאר קבאני (نزار قباني – 1921-1998) בשירו "משוררי האדמה הכבושה" (شعراء الأرض المحتلة) אותו פרסם בתחילת שנת 1969. בפנותו למשוררים מחמוד דרוויש, תופיק זיאד (מישראל) ופדואה טוקאן (משכם) - כתב קבאני: [לעומתכם הננו] "ננסים.. ננסים.." (.. أقزاماً .. أقزاما (... נזכיר למי שמנסה להשכיח כי המשוררים דרוויש וזיאד וכמוהם גם חבריהם בישראל הלכו בדרכם של אישים פוליטיים מ"הדור השחוק" ומ"דור השורדים" כמו פואד ח'ורי, חנה נקארה, אמיל חביבי, ח'ליל ח'ורי, ג'מאל מוסא, אניס קרדוש, אמיל תומא, עות'מאן אבו ראס, תופיק טובי ורבים וטובים אחרים שנאבקו באחריות ובקומה זקופה נגד הממשל הצבאי הישראלי ונגד הכיבוש שבא בעקבות מלחמת יוני 1967 וכך הם שמרו על הגחלת של עמם הפלסטיני.

מתוך: מיומנו של תבוסתן
__________________________

כל הפרטים

פוליטיקאים כשכירי חרב

סלמאן מצאלחה

פוליטיקאים כשכירי חרב

כל העולם צופה במעלליו של עריץ לוב. מועמר קדאפי אינו בוחל בשום אמצעי דיכוי. הוא משגר מטוסים לזרוע מוות ללא הבחנה, ומשלח שכירי חרב אפריקאים לטבוח בבני עמו. בתוך תוכו יודע קדאפי שהוא שליט טרחן וכל כך קטן בעיני העולם. עם זאת, הוא אינו יכול להשתחרר מתפקיד הרודן השבטי המגלומן.

כל העולם צפה בו עומד מול המצלמה, עם הגלבייה, ספרו הירוק והטורבן. הוא נאם ונהם כיאה לשליט לוב, שבעיניו היא "מנהיגת העולם". בנאומו לא פסח על דרכי הטיפול, שכנראה חביבות עליו מאוד, שנקטו מעצמות אחרות, ברמתה של לוב, כמובן. הזכיר את רוסיה, את ארה"ב, את סין, ולא פסח על ישראל.

על הצביעות המערבית לנוכח מה שמתחולל בלוב לא אכביר מלים. היא בולטת לכל עין בלתי מזוינת. לא על הצביעות המערבית, כי אם על הצביעות הערבית מבית אדבר כאן, שנאמר: צבועי עירך קודמים. על הצביעות של הח"כים ואנשי הציבור הערבים, שנסעו לפני כמה חודשים להתרפס לפני העריץ הלובי. הם שבו לארץ להתפאר ולפרסם בערבית את תמונותיהם וסיפוריהם על המפגש המרגש עם "מלך מלכי המלכים", ועוד כהנה וכהנה מליצות מבית היוצר של הח"כ אחמד טיבי.

נציגים מכל המפלגות, העדות והארגונים הערבים היו במשלחת שם - מוחמד ברכה מחד"ש, חנין זועבי וג'מאל זחאלקה מבל"ד, טלב אל-סאנע מרע"מ ועוד ערב רב של אנשים רמי מעמד ונמוכי רוח. כולם חלפו על פניו, קדו לו קידה ולחצו את ידו. הוא, מצדו, בחן אותם מבעד למשקפי שמש, ואז הושיב אותם בקצה אוהלו והרביץ בהם תורה דמוגרפית.

גם הח"כ לשעבר עזמי בשארה, שברח והחל להופיע כפרשן בתחנה של עוד רודן קטן, הלך לחסות באוהלו של קדאפי. אולם מכיוון שגם הוא מגלומן קטן, לא היה יאה לו להצטרף למשלחת ערביי ישראל. הוא רצה לערוך ביקור נפרד. הוא התאווה לדבר עם קדאפי כדבר מגלומן אל מגלומן. בשארה אינו שונה מרוב האינטלקטואלים הערבים הצבועים. הוא בסך הכל משרתם הנאמן של עריצים כל עוד שלטונם חזק.

לפתע פתאום, משהתערער שלטונו של קדאפי, נזכר בשארה שיש עם לובי. הוא, כהרגלו, מעולם לא אמר מלה על עוולות שלטון העריצות בסוריה, המדכא זה עשרות שנים אזרחים סורים שוחרי חופש. הנה ציטוט ממה שחושבים סורים על הצביעות של בשארה: "מדוע אין העם הסורי זכאי לחופש ולזכויות, שהוא נהנה מהם בפלסטין בזכות אויביו הציונים?" הטיח בו סובחי חדידי, אינטלקטואל סורי גולה בפאריס.

האמת היא שאינטלקטואלים ערבים מן הזן של בשארה דומים יותר לאוכלי נבלות. כלהקת צבועים הם מחכים בצד, רואים לאן נושבת הרוח בג'ונגל הפוליטי הערבי, צופים בנפילתו של עריץ, ואז עטים לחטוף נתח "תהילה" משאריות הפגר.

כל אנשי הציבור הערבים שנסעו ללוב שימשו כשכירי-חרב פוליטיים בשירות הרודן קדאפי. עכשיו מן הראוי שיכו על חטא בפומבי, ויבקשו סליחה קודם כל מן העם הלובי. מן הראוי גם שיבקשו סליחה מהאזרחים הערבים שהם מתיימרים לייצג. חשבון נפש בפומבי לא רק מחויב המציאות, אלא גם יהיה סימן לכך שהם למדו את הלקח ובכוונתם לשנות את דרכיהם. אם לא יעשו כן, על האזרחים הערבים להפנות להם עורף ולשלוח אותם לפח האשפה. בדיוק כפי שעמי ערב מתקוממים נגד מנהיגיהם המושחתים. ויפה שעה אחת קודם.
*
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 27 בפברואר 2011

***
For English, press here

*
ראה גם: "ביקור עלוב בלוב", אפריל 2010
___________________________

כל הפרטים

בעזרת השם

סלמאן מצאלחה

בעזרת השם

לאחר ימים של הפגנות סוערות נגד השלטון הופיע בנו של העריץ הלובי בטלויזיה והזהיר כי "אם יימשכו ההפגנות יישפכו נהרות של דם".

אין להתפלא על האיום בנהרות של דם. שכן, הכל נמצא אי-שם בשם הבן ובשם האב. שפך הדם המובטח ל"עם" הלובי הוא אך צפוי מן האיש ששמו הוא "סיף אל-אסלאם", ובעברית: חרב האסלאם. ואולי יש בשם רמז ל"דרכי הנועם ונתיבות השלום" של האסלאם ושל החרב שחברו יחדיו בשמו של קדאפי ג'וניור. גם השם "קדאפי" עצמו ראוי להתייחסות ועל כך בהמשך.

כאשר בוחרים ההורים שם לילד הם כולאים אותו בתוך תבנית רבת משמעות שקבעו הם עבורו, ובכך הם קבעו למעשה את הצפיות ממנו. כל הווייתו של הילד קשורה קשר הדוק לתבנית השם שבתוכו הוא נכלא. לשם, אם כן, השפעה כבירה על מהלך התפתחותו, על תפיסותיו ועל התנהגותו בהמשך דרכו בחיים בתוך החברה הסובבת.

על הרקע הזה, בין השאר, אפשר להבין את מעלליו של עריץ עיראק שרדה שנים רבות בעמו ובסביבתו. סדאם היה כלוא בתוך תבנית שמו. כל מעשיו נכתבו בשם שנתנו לו הוריו. האם הדבר מפתיע שהוראת השם "סדאם" בערבית היא תוקפן? ובכן, גורלו של הילד סדאם נחרץ מן היום שבו הוריו החליטו להדביק לו את התוקפנות כשם נרדף לזהותו ולהווייתו בתוך חברה כוחנית ושבטית.

ישנן חברות אחרות שנותנות את שם האבא לילד. כזה הוא הסיפור על ג'ורג' בוש הבן. סדאם לא היה קשור למתקפת הטרור על מגדלי התאומים. רוב רובם של הטרוריסטים היו סעודים ולא עיראקים. למרות זאת, ג'ורג' בוש הבן, שנכלא בתוך שם אביו, גדל גם הוא אל תוך נשיאות ארה"ב עם דחף עז לגמור את המלאכה שג'ורג' בוש האב לא סיים במלחמת עיראק הראשונה.

עוד מימי קדם יוחסה חשיבות רבה לשם שמעניקים לתינוק בהיוולדו. לעתים אלוהים, בכבודו ובעצמו, מתערב ומשנה את שמו של אדם על-פי היעוד שנקבע לו מלמעלה. כזה היה סיפור הברית בין אלוהים לבין אברהם וזרעו: "ולא ייקרא עוד שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב-המון גויים נתתיך." (בראשית יז, ה').

אף אם שמות בני האדם אינם חושפים דברים וודאיים על נושאיהם, מן הראוי לשים אליהם לב, כי החשש קיים וראוי בכל זאת להישמר. הגמרא מספרת על רבי מאיר שהיה בודק שמות האנשים ללמוד מהם על מעשיהם. וזאת בשונה מרבי יהודה ורבי יוסי שלא היו מפשפשים בשמות עד אשר למדו את הדבר על בשרם. ומעשה שהיה כך היה: יום שבת אחד נטו שלושתם ללון בפונדק. מששמעו את שמו של בעל הפונדק, "כידור" היה שמו, אמר רבי מאיר כי רשע האיש, שנאמר "כי דור תהפוכות המה" (דברים לב, כ'), ולכן לא הפקיד את כספו בידי כידור. לא כך עשו רבי יהודה ורבי יוסי. משיצאה השבת ביקשו אלה לקחת את כספם בחזרה, אך הפונדקאי התכחש להם באומרו: לא היו דברים מעולם. לבסוף הם הצליחו להוציא את כספם מאישתו של הפונדקאי בתחבולה. משנודע לפונדקאי על מעשה אישתו הוא רצחה תחת זאת.

ומה באשר לשם קדאפי? ובכן, נהרות הדם שהבטיח קדאפי הבן חרותים ככתובת על מצח הבן ועל מצח האב. שכן, השם קדאפי מתייחס לשם שבטו של העריץ הלובי, "קדאף אל-דם" שמו, כלומר: שופך הדם.

מרגע שילד נולד אל תוך חברה שמעניקה לו שם "תוקפן" או שמתייחסת לאבות שבטיים שופכי דם, דומה כי גורלו של הילד נגזר. הילד אינו אשם, כי הוריו - והחברה בכלל - כלאו אותו בתוך השם הרע.
*
_______________

כל הפרטים