גדעון ספירו | זה שמאל זה?

גדעון ספירו מגיב על דבריו של מזכ"ל מק"י: ”אין שום צורך להעדיף משטרים אפלים בכדי לבטא התנגדות לכיבוש הישראלי. כמי שהתבקש להצביע חד“ש, אני חש נעלב מהסגנון הזה. אני מצפה ממנהיגי המפלגה, יהודים כערבים, להסתייג מהדברים...“

גדעון ספירו | זה שמאל זה?

ד“ר סלמאן מצאלחה הוא משורר ומתרגם בעל טור בעיתון ”הארץ“. סלמאן ניחן בכישור נדיר בישראל. הוא מצוי לפני ולפנים בתרבות היהודית והערבית. הוא שולט בשתי השפות ברמה של שפת אם.

בטורו האחרון (26 ביולי 2011) תחת הכותרת לעיל, הוא מדווח לקוראיו על דברים שכתב מוחמד נפאע, מזכיר המפלגה הקומוניסטית, באתר המפלגה בערבית. המפלגה הקומוניסטית, המרכיב הדומיננטי בחד`ש, גאה בהיותה יהודית ערבית. אני מעריך מאד עובדה זו. וכך כתב: ”הדיקטטורה הסורית, הצפון קוריאנית והאיראנית עדיפה עשרות מונים על הכובשים האמריקאים, הישראלים, ברית נאט“ו וכל המשת`פים הערבים שלהם, במיוחד במדינות המפרץ“.

זהו סגנון המחזיר אותנו עשרות שנים אחורה לעידן הסטליניסטי, כאשר הסיסמה הייתה ”מוטב לטעות עם ברית מועצות מאשר לצדוק בלעדיה.“

איש לא יכול לטעון נגדי כי אני חוסך שבטי מהכיבוש הישראלי או האמריקאי (בעיראק, בויטנאם) אבל להעדיף את הדיקטטורה הצפון קוריאנית המרעיבה את עמה, האיראנית בה הומוסקסואליות היא פשע ותולה את מתנגדיה בכיכר העיר, או הסורית הטובחת באזרחיה, על פני הכיבוש הישראלי או האמריקאי זו עמדה מאד לא שמאלית. אין שום צורך להעדיף משטרים אפלים בכדי לבטא התנגדות לכיבוש הישראלי. כמי שהתבקש להצביע חד“ש, אני חש נעלב מהסגנון הזה. אני מצפה ממנהיגי המפלגה, יהודים כערבים, להסתייג מהדברים.
*
פורסם ב- מגזין הכיבוש
***
For English, press here
_________________________

חיים ברעם | יש שמאל יהודי-ערבי


בתגובה על "זה שמאל זה?",

חיים ברעם | |

יש שמאל יהודי-ערבי


אני משוכנע שמאמרו של סלמאן מצאלחה ("זה שמאל זה?", "הארץ" 26.7) החניף לקוראים היהודים וחיזק את הדעה הקדומה, הרווחת ממילא, שרוב האזרחים הערבים הם לאומנים, ושאפילו בחד"ש ובמק"י פשה הנגע. אין דבר יותר נוח לעם מדכא מאשר לקבל חיזוקים לצדקנותו, המופנית נגד המדוכאים. ידידי מצאלחה ניפק כדרכו רשימה רהוטה שרק מעטים הצליחו להבחין בערוותה המוסרית והרעיונית.

מצאלחה טוען ש"השמאל אמור לגשר על הפער והמתח הלאומי באמצעות הצבת אג'נדה אזרחית". מכמה התבטאויות של מזכ"ל מק"י מוחמד נפאע הוא מסיק ששמאל כזה "איננו קיים". נפאע שגה כשהצטייר כתומך משטר הרודנות הרצחני בסוריה, אבל צדק באומרו: "לעולם לא נכנע לזנות הישראלית שמנסה להציג את ישראל כקורבן".

סדר העדיפויות של נפאע הגיוני בהחלט. האזרחים הערבים אינם יכולים לשנות את המצב בצפון קוריאה, באיראן או אפילו בסוריה. תפקידם להילחם כאן לשחרור בני עמם בפלסטין ולשוויון זכויות מלא בישראל. הואיל וממשלות ישראל וארצות הברית משתפות פעולה ביניהן כבר יותר מ-40 שנה כדי לשמר ולקיים את הדיכוי, נפאע רואה במאבק בהן את חזות הכל.

תפקידו של השמאל איננו לגשר על פני פערים באמצעות אג'נדה אזרחית. זהו תפקידה המסורתי של הבורגנות השמרנית-הליברלית. השמאל אמור להילחם על הצדק והשוויון, נגד הדיכוי ונגד הכוחניות ההגמונית בזירה הבינלאומית. מאבק לאומי של עם מדוכא הוא בבת עינו של השמאל; הלאומנות של הפונדמנטליסטים בארצות הברית ובישראל, שנועדה להנציח אפליה ודיכוי, היא פסולה. המהפכנים הקובנים האמינו שהרגש הלאומי באמריקה הלטינית הוא דלק למאבק האנטי-אימפריאליסטי. זה היה נכון אז וזה נכון גם היום.

לכן אין סימטריה בין הלאומנות של מתנחל בקדומים לבין זו של תושב עזה. הטרור נגד אזרחים הוא פסול בכל מקרה, אבל האחדות הלאומית בעזה נועדה לשחרור הפלסטינים מכיבוש וממצור; האחדות הלאומית בשם "הציונות" נועדה להנציח את הכיבוש וליצור כאן מדינת אפרטהייד.

הייחוד של חד"ש הוא בכך שהאזרחים הערבים התומכים בתנועה, מזדהים עם השאיפות הלאומיות של בני עמם, אבל פוסלים לא רק טרור, אלא גם את שלילת זכויות היהודים כאן. גם מצאלחה יודע, והוא מודה בכך בחצי פה, שבחד"ש חינכו לאחווה יהודית ערבית לא רק בבת ים ובתל אביב, אלא גם בסכנין, בנצרת ובטייבה.

בציטטה שמצאלחה מביא בשם נפאע, לא נאמר שהוא תומך, חלילה, במשטרי הרשע בסוריה, באיראן או בקוריאה (והם משטרי רשע, שלא תהיה טעות). הוא רק גורס שעל השמאל היהודי-הערבי המאוגד בחד"ש, "להתעסק יותר" במאבק נגד הכיבוש הישראלי והאמריקאי. זוהי דעתם של כל אנשי השמאל הסוציאליסטי.

צפון קוריאה היא תועבה, אבל אסור שהיא תשמש לישראלים רדיקלים טובים כתירוץ להצביע בעד מרצ - שיוצאת נגד כל המלחמות אחרי שהן הסתיימו - במקום לחד"ש, שממזגת קו חברתי ופוליטי שראוי לתמיכה רחבה. נפאע צריך להקפיד שעמדותיו לא יתפרשו כתמיכה בסוריה ובמשטר המרושע השורר שם. אבל התעלמותו של מצאלחה מתפקידן של ישראל וארצות הברית בזירה האזורית והעולמית, מסייעת לאויבי השמאל והשלום במדינה.
*
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 1 באוגוסט 2011


***

For English, press here

*

קרא את התגובה לדבריו של חיים ברעם: חבר, אתה מפגר

____________________



איפה השמאל הערבי?


זה שמאל זה?

סלמאן מצאלחה

איפה השמאל הערבי?

אין שמאל בלי ערבים, קובע עודה בשאראת ("הארץ", 19.7), ומוסיף: "אילו תשעת הח"כים של סיעת חד"ש ושל הסיעות הערביות היו מתאחדים בהצבעה על חוק החרם, כי אז ההפרש לטובת תומכי חוק החרם היה גדל מתשעה ל-20 מנדטים".

אמנם נכון, אין שמאל בלי ערבים, אך סיסמה זו היא חצי אמת. השמאל אמור לגשר על הפער והמתח הלאומי באמצעות הצבת אג'נדה אזרחית החוצה גבולות אתניים עדתיים. השאלה המתבקשת היא, האם קיימת אג'נדה שמאלית כזאת בקרב הערבים בארץ? שכן כדי שיהיה שמאל אמיתי בישראל צריך גם להתקיים שמאל ערבי כלשהו. דומה, כי שמאל כזה איננו קיים.

יפה עשה בשאראת כשניסה להבדיל בין חד"ש, מפלגתו, לבין יתר הסיעות הערביות. שכן חד"ש במהותה היא מפלגה יהודית-ערבית, שהמפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) עומדת במרכזה. עם זאת, לא יוכל בשאראת להתכחש לכך, שחד"ש איבדה מכבר את ייחודה בנוף הפוליטי הישראלי, וראשיה, במיוחד בצד הערבי שלה, אינם עסוקים בבירור רעיוני חברתי ופוליטי, כי אם בסיסמאות ובתחרות פופוליסטית לאומנית עם יתר הזרמים הקיימים במגזר הערבי.

עדות בולטת לכך היא דברי מוחמד נפאע, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית הישראלית, שהתפרסמו בשפה הערבית באתר חד"ש. צריך לקרוא את הדברים כדי להבין לאן הידרדרה המפלגה שהתיימרה בעבר להיות יהודית-ערבית ונושאת דגל אזרחי וחברתי מתקדם. מזכ"ל מק"י יוצא בלא בושה להגנת משטר הרודנות הרצחני הסורי: "לעולם לא ניכנע לזנות הישראלית שמנסה להציג את ישראל כקורבן", הוא כותב לקוראיו בערבית, ומוסיף, "עלינו להתעסק יותר במאבק נגד הכיבוש הישראלי והאמריקאי ולא בהתקפה על המשטר הסורי... הדיקטטורה הסורית, הצפון-קוריאנית והאיראנית עדיפה עשרות מונים על הכובשים האמריקאים, הישראלים, ברית נאט"ו וכל המשת"פים הערבים שלהם, במיוחד במדינות המפרץ".

הנה כי כן, המפלגה האמורה לשאת את הדגל השמאלי מציבה את עצמה בשוחה אחת עם האיאתוללות החשוכים של איראן, עם הדיקטטורה של צפון-קוריאה - מהמשטרים האפלים עלי אדמות - ועם המשטר השבטי הרצחני של בשאר אסד, הטובח כבר חודשים ארוכים באזרחים סורים ומשסף את גרונם של מבקשי חירות ורודפיה.

האם אפשר לכרוך את "פניני" מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית הישראלית עם אג'נדה שמאלית כלשהי? מסופקני. דומה, כי חוץ משנאה עיוורת לאמריקה ולישראל, שנהפכה בעשורים האחרונים למעין דת ערבית עממית פופוליסטית, אין לו דבר להציע, וודאי שלא סדר יום אשר שמאל אמיתי אמור להציג בפני יהודים וערבים בארץ.

בשאראת מגיע למסקנה נכונה במאמרו: "רק ברית בין הערבים לבין הכוחות השפויים בקרב היהודים יכולה להוות סכר מפני ההידרדרות לפשיזם... צריך להעניק לאזרח הערבי מן השורה את ההרגשה שיש לו סיבה טובה ללכת להצביע; שיש לו בעלי ברית". אכן, ברית של שפויים - ערבים ויהודים - יכולה לשמש סכר שיחסום את הפשיזם המתרגש על הארץ. אולם דומה, כי דברי מזכ"ל מק"י שהובאו כאן לא רק שאינם מעידים על שפיות, אלא גם אינם מותירים שום סיבה לאזרח ערבי או יהודי מן השורה להצביע למפלגה שאיש בעל תפישות כאלה הוא המורה הרוחני שלה.
*
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 26 ביולי 2011
***
For English, press here
__________________

הרב קובי וייס | הצד ההומניסטי שבדת

הרב קובי וייס | הצד ההומניסטי שבדת

בתגובה על "כביסה מלוכלכת והרב ליאור" ("הארץ", 4.7)

מבורכת היא התופעה, ולמרבה הצער נדירה, שכותב ערבי מחליט להשתתף בדיאלוג על הזהות היהודית. ראוי גם ונכון לעמוד על הצדדים ביהדות, שמייצגים רבנים קיצוניים דוגמת כותבי "תורת המלך". עם זאת, ההוגים היהודים שמצאלחה מציין אינם תמצית היהדות.

ואולם, עיקר הבעייתיות במאמר היא שהוא פועל בדיוק את הפעולה ההפוכה מזאת הנדרשת. הוא מדגיש את הפרשנויות שאותן הוא חפץ למנוע. כל זאת בשעה שיש ביהדות ובאיסלאם קריאות הפוכות, המבטאות הומניזם ואהבת אדם.

אמירה כמו: "המונותיאיסטים אוהבים מאוד לשפוך דם" - מסוכנת, כי היא מלבה את האש ולא מכבה אותה; מייצרת מציאות יותר משהיא מתארת מציאות.

האם סבור מצאלחה, שקריאות כאלה יגרמו לסגירת המסגדים ובתי הכנסת? ברור שהן רק יגרמו למאמין להתבצר בעמדתו ואף להקצין. כל סוציולוג של התרבות יודע להסביר את החשיבות הזהותית, הקהילתית, הנורמטיבית והרוחנית הנרחבת של הדת, שממנה מתעלמת העמדה האנטי-דתית הגורפת.

לעומת הגישה הדוחה את הדת מכל וכל, הדרך היעילה, המוסרית והנכונה היא חיזוק הגורמים הפנים-דתיים המרובים, הקוראים לסובלנות ולקיום הדדי בכבוד של הדמוקרטיה לצד הדת, תוך כדי גינוי הקריאות ההפוכות.

כל הדתות עוברות תהליכים פנימיים בעקבות שינויים בזמן ובסביבה והדגשת פרשנויות לכאן ולכאן. גם בתגובה למכתב הרבנים, שקראו לא להשכיר דירות לערבים, יצאה האולטרה אורתודוקסיה היהודית, מתוך רגישות לחברה שבה אנו חיים.

דווקא על מי שאינו מאמין חלה החובה לחזק מבחוץ את אלה המאמינים ופועלים בתוך הדתות פנימה, למען הדגש חזור והדגש את מה שמובן מאליו לכל מאמין אמיתי: "על שלושה דברים העולם עומד: על הדין ועל האמת ועל השלום" (פרקי אבות).

* הרב קובי וייס חבר בשומרי משפט - רבנים למען זכויות אדם
***
פורסם: מכתבים למערכת - הארץ, 8 ביולי 2011
_________________________________

על חופש היצירה בעידן הלאומי


סלמאן מצאלחה

על חופש היצירה בעידן הלאומי

מִכֵּיוָן שֶׁאֵינֶנִּי מְדִינָה, לֹא גְבוּלוֹת
בְּטוּחִים לִי, אוֹ צָבָא שֶׁשּׁוֹמֵר יוֹם
וָלַיְלָה עַל חַיֵּי חַיָּלָיו. וְאֵין קַו
צִבְעוֹנִי שֶׁמָּתַח גֶנֶרָל מְאֻבָּק בְּשׁוּלֵי
נִצְחוֹנוֹתָיו. מִכֵּיוָן שֶׁאֵינֶנִּי מוֹעָצָה
מְחוֹקֶקֶת, פַּרְלָמֶנְט מְפֻקְפָּק, שֶׁנִּקְרָא
בְּטָעוּת כְּמִשְׁכָּן נִבְחָרִים. מִכֵּיוָן
שֶׁאֵינֶנִּי בֵּן לָעָם הַנִּבְחָר, וְאֵינֶנִּי
גַּם מֻכְתָּר עֲרָבִי. לֹא יָבוֹא אִישׁ אֵלַי
בְּטַעֲנוֹת שָׁוְא שֶׁאֲנִי, כִּבְיָכוֹל,
אָנַרְכִיסְט חֲסַר אָב שֶׁיּוֹרֵק לַבְּאֵר
שֶׁאֵלֶיהָ מְסֻבִּים בְּנֵי הָעָם בְּחַגֵּיהֶם.
צוֹהֲלִים עַל קִבְרֵי אֲבוֹתֵיהֶם.
מִכֵּיוָן שֶׁאֵינֶנִּי פָטָלִיסְט, אוֹ חָבֵר
בְּאִרְגּוּן מַחְתַּרְתִּי שֶׁבּוֹנֶה כְּנֵסִיּוֹת,
מִסְגָּדִים וּבָתֵּי-כְּנֶסֶת בִּלְבָבוֹת הַיְּלָדִים,
שֶׁיָּמוּתוּ בְּוַדַּאי עַל קִדּוּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם.
מִכֵּיוָן שֶׁאֵינֶנִּי שׁוּם קַבְּלָן חֲפִירוֹת
אוֹ סוֹחֵר בְּעָפָר, לֹא אֻמָּן מַצֵבוֹת
מְמָרֵק האנְדַּרְטוֹת לְתִפְאֶרֶת הַמֵּתִים.
מִכֵּיוָן שֶׁאֵין לִי שׁוּם מֶמְשָׁלָה, עִם
אוֹ בְּלִי רֹאשׁ, וְאֵין שׁוּם יוֹשֵׁב רֹאשׁ
שֶׁעוֹמֵד עַל רֹאשִׁי. אֲנִי יָכוֹל, בִּנְסִבּוֹת
מְקִלּוֹת שֶׁכָּאֵלֶּה, לְהַרְשׁוֹת לִפְעָמִים
לְעַצְמִי, לִהְיוֹת בֶּן-אָדָם,
קְצָת חָפְשִׁי.

*

מתוך: אחד מכאן, עם עובד 2004.

***
For English, press here
_____________________




כביסה מלוכלכת והרב ליאור

סלמאן מצאלחה

כביסה מלוכלכת והרב ליאור

אקדים ואומר: בהיותי מבני נח שעבר על כל מיני איסורים, אני צפוי לכל מיני מיתות שונות ומשונות. הבחירה המוצעת לאלה שכמותי היא אחת משלוש מיתות: מיתה בסיף, מיתה בסקילה או מיתה בחניקה. כך גוזר עלי הרמב"ם בהלכות מלכים ומלחמות: "כל מיתת בני נח בסיף, אלא אם כן בעל אשת ישראל נערה מאורסה, ייסקל. ואם בעלה אחר שנכנסה לחופה קודם שתיבעל, ייחנק".

אני נדרש לסוגיה זו בעקבות הסערה התורנית, תרתי משמע, שעלתה לכותרות בעקבות המעצר או התשאול של הרב הסורר, דב ליאור, שלא התייצב לחקירה למרות תחנוניהם החוזרים ונשנים של אנשי המשטרה ורשויות החוק.

אינני יודע על מה הרעש ומה מקור הפליאה. כל הדברים הגזעניים המיוחסים לרב כזה או אחר, או לשייח כזה או אחר, אינם חדשים. כל המעיין בחומר ההלכתי של הדתות המונותאיסטיות יכול בנקל לעמוד על שורש הבעיה.

המונותאיסטים לא רק אוהבים להיכנס לחדרי המיטות של הבריות; הם לא רק נדחפים לקיבותיהם בחיפוש אין-סופי אחר דבר מה שחדר לשם ללא רשות; הם לא רק שמים רעלה, בורקה או שביס על ראשיהן של הנשים החסודות, המתפללות לחסידות שתבואנה ותבאנה לעולם את פרי בטנן. מונותאיסטים בכל הדתות ובכל הזרמים, אוהבים מאוד לשפוך דם, הרבה דם, ויש לומר זאת. חובה להציג את האמת במערומיה.

ישנם בעלי כוונות טובות, אם כי הם תמימים לחלוטין, שממהרים לשלוף פסוקים כגון "ואהבת לרעך כמוך" וכיוצא באלה. כוונתם להמתיק את הגלולה בהצגת פן חיובי כלשהו של הדת. אך הם שוכחים כי ה"רעך" שמדובר עליו כאן הוא אך ורק היהודי. הפסוק (ויקרא י"ח, י"ט) מצווה: "לא תקם ולא תטר את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך". יש לאהוב "כל אחד מישראל... שהוא רעך בתורה ובמצוות. אבל אדם רשע שאינו מקבל תוכחה, מצוה לשנאותו", לדברי הרמב"ם בהלכות דעות.

שלא לדבר על המשפט "חביב אדם שנברא בצלם", המצוטט ללא הרף כהוכחה, כביכול, להומניות כלשהי במונותאיזם בכלל וביהדות בפרט. גם כאן הרי אין מדובר אלא על היהודי. על פי חז"ל, רק ישראל נקראים אדם "ואין אומות העולם קרויין אדם".

הרב אברהם יצחק הכהן (הרא"ה) קוק, מסביר את הדברים לצאן מרעיתו בצורה משכנעת: "ההבדל שבין הנשמה הישראלית, עצמיותה, מאווייה הפנימיים, שאיפתה, תכונתה ועמדתה, ובין נשמת הגוים כולם, לכל דרגותיהם, הוא יותר גדול ועמוק מההבדל שבין נפש האדם ונפש הבהמה". מה יש להוסיף על הדברים הנלבבים האלה?

כל גדולי ההלכה מחזיקים בתפישה הזאת. רק לשם הדגמה, הנה ההסבר של רבי יהודה ליווא בן בצלאל (המהר"ל): "שלמות הבריאה שהוא לאדם בפרט, הוא לישראל ולא לאומות". לכן, הוא מוסיף: "מדרגת ישראל בערך אל האומות, כמדרגת האדם אל בעלי חיים בלתי מדברים".

ואם כך הם פני הדברים, מדוע אם כן נטפלים פוליטיקאים ואחרים המתיימרים להיות שומרי חוק לרב הנערץ על הציונות הדתית? הרב ה"נאור" הרי לא המציא את הגלגל, הוא רק תלה את הכביסה המונותאיסטית המלוכלכת בראש חוצות. הואיל והפוליטיקאים הפופוליסטים מתהדרים בבגדים המלוכלכים בהופעותיהם המתוקשרות ובכל אירוע מזדמן (עיין ערך: יהודית דמוקרטית), הרי שהרב משול בעיניהם למי שמוציא דיבתם רעה.

אשר על כן צריך לומר בפה מלא: הטומאה המוסרית מצויה בתורות המונותאיסטיות החשוכות. ועד שיבינו כל אותם המתיימרים להיות בני תרבות, הן באזור הזה והן בעולם כולו, לא נראה אור בקצה המנהרה.
*
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 4 ביולי 2011

***
For English, press here
For French, press here
_______________

אגי משעול | שני שירים

אגי משעול | שני שירים

הנשר

עַל הַשְּבִיל מָצַאתִּי
גְוִיַּת נֶשֶר

טְפָרָיו נִסְגְרוּ עַל שְאֵרִית אֲוִיר
נִסּוּ לְהֵאָחֵז בְּמַשֶּהוּ.

מִנּוֹצוֹתָיו הַנָּעוֹת בָּרוּחַ תָּלַשְתִּי שָלֹש –
מִשְחָק לַחֲתַלְתּוּל הֶחָדָש.

***

כלב נובח

כֶּלֶב נוֹבֵחַ בַּלַּיְלָה
נְבִיחוֹת חַדּוֹת הַמִּתְעַגְּלוֹת וּמִתְאַרְכוֹת
לִיבָבָה.
הַיְּבָבָה נִמְתַּחַת אֶל הַיָּרֵחַ.
הַכֶּלֶב הַמְּיַבֵּב לְשָם
אֵינוֹ יוֹדֵעַ.
גַּם הָאָדָם הַמַּאֲזִין לוֹ
אֵינוֹ יוֹדֵעַ.
הַגּוּף הַיּוֹרֶה אֶת הַיְּבָבָהָ
יוֹדֵעַ.
הַיְּבָבָה יוֹדַעַת.

***

אבו חכימה | אלגיות לזין

אבו חכימה | אלגיות לזין
(שני שירי קינה לזין שבא בימים)

תרגם והוסיף דברים: סלמאן מצאלחה

איכה זה

אֵיכָה זֶה יִתְקַנֵּא בִּי הַשָּטָן,
עַל שְנֵי הַמַּדְוִים שֶנִּגְּעוּ בִּי -
הַמֻּרְסָה, הַנַּזֶּלֶת -
בְּרֹאשִי וּבְגוּפִי?

הַלְוַאי הֵם הָיוּ בּוֹ, אַף
אוֹסִיף עוֹד דָבָר לָאָדוֹן:
נָכוּתוֹ שֶל הַזַּיִן
שֶאֵינֶנּוֹ יָכֹל עוֹד עֲמֹד.

כְּשֶאֶבְרֵי הַבְּרִיּוֹת נֵעוֹרִים
לַמִּשְגָּל, הוּא מַצִּיעַ
לְעַצְמוֹ רַק אֶחַד
מִן הַשְּנַיִים-אֲשָכִים.
וְנוֹפֵל כָּךְ לִישֹן.

***

עת ינום

עֵת יָנוּם בְּכַף הַיָּד
שֶל עַלְמָה. עֵת הוּא
נָד, מתְנוֹעֵעַ.
בְּלִי שֶזּוֹ אָף תַּרְגִּיש
בַּקָּלָה שֶבַּתְּחוּשָה.

הוּא נִדְמָה לְגוֹזָל
בֶּן-יוֹמַיִם, שֶזּוֹקֵף אֶת
רֹאשוֹ אֶל הוֹרָיו.
וְאוּלָם בִּמְהֵרָה
הוּא נִתְקַף בְּחֻלְשָה.

***

אבּו חכּימה הוא כינויו של המשורר העבאסי ראשד אבן אסחאק שנולד בעיר כופה בשלהי המאה השמינית (מ. 854 לספירה). הוא שירת בחצרו של עבדאללה בן טאהר, מושל ח’וראסאן, והיה עד למלחמת הירושה העקובה מדם שהתנהלה בין אל-אמין לבין אל-מאמון לאחר הסתלקותו של הח’ליף הארון אל-רשיד. הוא אף התייחס לכך בזילזול באחד השירים.

אולם המוניטין שיצאו למשורר אבו חכימה מקורם בנושא המיוחד שלו הקדיש את רוב רובה של שירתו - האימפוטנציה המינית. המשורר עצמו העיד על כך שהפניה אל חיבור שירים בנושא הזה נועדה להציבו במעמד מיוחד במינו בשירה הערבית. כאשר השמיע לו חבר אחד שני בתי שיר בנושא, הוא ענה לו בהתרברבות, כי בנושא הזה אין מי שידמה לו בין המשוררים הערבים: “חיי אללה, אין לי שותפים בז’אנר הזה, ונושא זה הוא נושא מיוחד לי בלבד. נדרתי נדר לא לומר עוד דברים בנושא זה.”

מספרים גם, כי הוא הקדיש את חייו לז’אנר הזה בגלל סיבה אחרת. בתקופה שבה שירת בחצרו של אסחאק אבן אבראהים אלמוצעבי, מושל בגדאד מטעם הח’ליף אל-מאמון, המושל האשים אותו בקיום יחסים עם אחד מהנערים שלו. משום כך הוא פנה לחיבור שירים בנושא הזה במטרה להרחיק מעליו כל סוגי ההאשמות האלה.
______________________

הנכבה שלא מדברים עליה


סלמאן מצאלחה ||

הנכבה שלא מדברים עליה


בימים אלה אני נזכר משום מה באירועי ספטמבר השחור שהתרחשו בירדן בשנת 1970. אז, תחת הלחץ של הצבא הירדני, היו לוחמים פלסטינים שבחרו לברוח ולהסגיר את עצמם דוקא לכוחות צה"ל בבקעת הירדן.

סינדרום הלבנה



כך היה, כך הווה:
 
במכון ויצמן עוד לא מצאו תרופה למחלה...

תבוסה ספרותית

כך היה בשנת 1991:
שלטון הפחד בעולם הערבי מובא לידי ביטוי בין השאר, באמצעים ספרותיים, רטוריים. זה היה בעבר, וזה קורה גם בימינו אלה....

סלמאן מצאלחה || תבוסה ספרותית

גברת הברזל של הממלכה המאוחדת ירדה מן הבמה הפוליטית בגלל מס הגולגולת שהוטל על הבריטים. עשרות אלפי הגולגולות שהוטלו במדבר הערבי בעשור האחרון לא זיזו ”מנהיג“ ערבי מכסאו. מנהיגים ערבים לא יורדים מהשלטון, גם אחרי שהם יורדים מנכסיהם ומאמללים את עמיהם. מנהיגים ערבים ישליטו פחד, עד שיבוא המתנקש. וראו זה פלא, הירידה מהנכסים מעלה באופן פאראדוקסאלי את קרנה של הרטוריקה הערבית, שממילא הגיעה גם קודם לכן לשיאים.

במה חטאנו?
האומה הערבית, שעבדכם נמנה עם שורותיה, היא אומה ספרותית, וכאן טמון המפתח להבנת התבוסה האחרונה. כאן טמון המפתח לכל התבוסות הערביות, אך איש לא נתן את דעתו על כך. בין שלל המלים הערביות המשמשות למשגר טילים, המלה ”מנצה“, כלומר ”במה“, היא המוצלחת ביותר, כיוון שהיא זורקת אור על מקורה של התבוסה. הבמה הערבית שימשה מאז ומעולם זירת התכתשות בין המשוררים. זו היתה גם הבמה של השליטים ךהחדיר חד בלב האנשים על-ידי נאומים חוצבי להבות.

והשקר הוא ערך עליון
בביקורת השירה הערבית הקלאסית רווחה לה הדעה המסתכמת באמירה: ”מיטב השיר כזבו“. הכזב (המטאפורי) היווה קריטריון עליון לקביעת מידת הטיב של שיר מסוים. השירה והנאומים הערביים היו בעבר, והם גם היום, מקור לא אכזב בעיצוב התודעה הערבית מן האוקיאנוס האטלאנטי ועד למפרץ הפרסי. בחברה הערבית הקדומה, וגם בעת החדשה, השירה, כלומר הרטוריקה, היתה הכלי להנצחת דברי ימי הערבים. הערבים האמינו, כי למלים יש כוח מאגי, והן נשארות לנצח. וכך גייסו המשוררים את משלח ידם, בשל טובות הנאה בין השאר, למען האדרת שמם של שליטים.

והשלטון הוא שלטון הפחד
שלטון הפחד בעולם הערבי מובא לידי ביטוי בין השאר, באמצעים ספרותיים, רטוריים. זה היה בעבר, וזה קורה גם בימינו אלה.

כל תלמיד ערבי משנן, בין שאר השינונים בבית-הספר, את מוסר השלטון בלימודי הספרות שלו. וכך אומר זיאד בן אביה בעיר בצרה (בשנת 665), לאחר שנתמנה כמושל עיראק על-ידי הח‘ליף האשון לבית אומייה. הוא נתבקש על-ידי הח‘ליף להשליט סדר בחבל הארץ שגעש: ”אני נשבע באלוהים, כי אני עומד להעניש את האדון על העבירה שביצע משרתו, ואת הנשאר על העבירה שביצע זה אשר נסע, ואת הנאמן מביניכם על העוון שביצע זה הלא נאמן, עד יפגוש האיש מכם ברעהו ויאמר לו: הצל נפשך סעד, הרי סעיד הלך לעולמו, עד אשר תתיישרו עם השלטון“.

וכה אמר מושל אחר, אחיו של הח‘ליף, לאחר שנתמנה כמושל מצרים: ”הו אנשי מצרים, זמן רב אנו מושלים בכם על-ידי חודי החניתות ולהבי החרבות, עד שנהיינו משולים לעצם בגרונכם ומוגלה בעיניכם... דעו לכם כי את שלטוננו נשליט על בשרכם לפני לבכם... נהגו בתבונה אף אם אתם מסתירים את הרע, וכי אתם עומדים לקצור את מה שאתם זרעתם. ואת מבטחי אני שם באלוהים, והוא יהיה לעזרי“.


אך הנאום שכמעט כל ילד ערבי התחנך עליו בבתי-הספר הוא נאומו של אלחג‘אג‘, שאותו הפנה לאנשי עיראק:

הו אנשי עיראק, האנשים הפוסחים על שתי הסעיפים. אני רואה לנגד עיני ראשים שבשלו והגיעה עת הקטיף, ואני הוא הבעלים“, וגו‘. וכיצד לומדים את זה בשיעורי הספרות, ומה מסבירים על הנאום? להלן מספר פנינים:
 

”אלחג‘אג‘ רצה שלשונו תהיה כמו חרבו המנגחת את המתמרדים. לשם כך הוא השתמש בנאומו באיומים ובהפחדות. נאומו חזק מבחינת המשמעויות, מבחינת הדימויים, ומבחינת המבנה. המשמעויות החזקות מושגות על-ידי ריבוי איזכור המוות, המכות והרצח“, סוף ציטוט. דורות על גבי דורות מתחנכת החברה הערבית על המליצה ועל הרטוריקה, תוך הזנחה של המוסר ושל האתיקה. הרטוריקה הערבית מבטיחה הרים וגבעות להמונים הערבים היושבים בתחתית הסולם החברתי.

בציטוט הבא, מספר לימוד ערבי המיועד לבתי-הספר התיכוניים, ושאחד העורכים שלו הוא חוסיין לא סדאם, הנחשב בעיני האינטלקטואלים הערבים לאביר הספרות הערבית, נאמר כך:

”הערבי הוא מטבעו צח לשון, אהבת האמירה מולדת בו, כאשר הוא נואם מתאהב הוא בדברי עצמו ומאריך בנאום, וכאשר הוא מקשיב מתאהב הוא בשפת הנאום ומבקש לשמוע עוד...“.

כך זה בעבר הרחוק. וכך קורה גם בעת החדשה.

התודעה השירית הזאת. תודעת השקר, ממשיכה להתקיים בחברה הערבית בת-זמננו. המשוררים והנואמים של אותם ימים הם אמצעי התקשורת של ימינו. אמצעי תקשורת אלה ממשיכים להלל את השליטים, מבלי משים לעצם טיבם של אותם שליטים. העקרון המנחה, ”מיטב אמצעי-התקשורת הערביים כזבם“, ממשיך לשלוט בכיפה.

כל מנהיג ערבי, כמוהו כשאר בני המזרח, לבטח התחנך על-פי המורשת הזאת. ועל כן ראשי השבטים הערביים, הקרויים ראשי מדינות, עלולים לגרור עם שלם, עמם שלהם, לאבדון, בשל נאום, ושימוש ברטוריקה ובמטאפורה, כמו ”אם המערכות“, או ”נהרות הדם בהם ישחו הכופרים“. אמצעי-התקשורת הערביים, כמו האינטלקטואלים הערבים, ממשיכים לתת לשקר לחגוג; הם מגייסים את העט החמום שלהם להפצת השקר. כך אוחזת ההתלהבות הספרותית בלבם של אנשי המזרח, ומבקשים עוד, וכך נשבים המנהיגים הערבים, וגם אחרים בידי הרטוריקה של עצמם, ומספקים לעמים עוד ועוד. כך גם הופכת כווית לענף השב אל המקור שלו (נהרס גם החוטר וגם עץ האם). וכך הפכה ישראל לעלה תות יבש שאיש לא יבחין בו.

מי שיחפש את מקור התבוסות בעולם הערבי, ימצא אותו בספרות. הבדיה הספרותית היא חלק מניהול המדיניות הערבית. הרטוריקה היא אורח חיים. ועל כן כל קשר בין מה שמספקים הנואמים ואמצעי-התקשורת הערביים, החל מהרדיו והטלוויזיה וכלה בעתונות, ובין האמת הוא מקרי בהחלט.

הרטוריקה מספקת חלומות. היא נותנת לחברה הערבית להתרפק על תפארת רומנטית מן העבר הרחוק. תפקידה של הרטוריקה משול לתפקידם של סדרות טלוויזיה זולות. אך כגודל הציפייה מהרטוריקה, כך גודל התבוסה.

זרעי התבוסה הבאה ינבטו בנחשולי השירה והנאומים הלאומיים (שלבטח ידברו על הניצחון, ההיסטורי כמובן, חגיגה של בדיה שכבר החלה) שישטפו בתקופה הקרובה את העולם הערבי.

וכיצד תהיה למזרח תקומה?
א. יש צורך דחוף ביותר בהפרדת הספרות (הבדיה, השקר, הכזב) מן המדינה.
ב. בניית חברה שוויונית, פתוחה, דמוקראטית עם ערכים הומניים.
ג. הקמת מרכזי גמילה מרטוריקה.
בלא שיושגו הדברים האלה, תמשיך הסכנה לעמוד בפתח. והסכנה המרחפת על עמי המזרח איננה מן הנשק הלא קונבנציונאלי, אלא נישאת על כנפי הנשק הלא רציונאלי.


פורסם בשבועון ”כל העיר“, 15 במארס 1991
___________________


אבּו נואס | את אהובי הלב מדמה

ארכיון

 

אבו נואס ||

את אהובי הלב מדמה


אֶת אֲהוּבִי הַלֵּב מְדַמֶּה,
כָּךְ פָּנָיו
מִתְכַּסִִים עֲקֵבוֹת שֶל דִּמְיוֹן
הַנּוֹתֵן בִּלְחָיָו אוֹתוֹתָיו.


עֵת יִפְקֹד חֲלוֹמִי, אֶפְצְעֶנּוּ.
מֵעוֹלָם לֹא רָאִיתִי
כִּי הַגּוּף
מֵחֲלוֹם כָּךְ יִדְאַב.

אֶת אֲהוּבִי הַלֵּב יְלַטֵּף.
וְיִלְחַץ עַד כְּאֵב אֶת כַּפּוֹת יָדָיו,
עַד הוֹתֵר הוּא אֶת הַפֶּצַע
בְּפִרְקֵי אֶצְבְּעוֹתָיו.
*

מערבית: סלמאן מצאלחה


אבו נואס הוא הכינוי שבו התפרסם המשורר אלחסן בן האני (757-814 לספירה). הוא נולד באהואז שבאיראן, התחנך בבבצרה וכעבור זמן שם את פעמיו לבגדאד בירת הח'ליפות העבאסית, והתקרב לחצרו של הארון אלרשיד. ובתקופתו של הח'ליף אל-אמין נעשה משורר החצר. אבו נואס היה ההולל והנהנתן שבמשוררים הערבים של ימי הביניים. לא אחת, אגב, הואשם בנטיות גזעניות כלפי הערבים יושבי המדבר ובהעלאה על נס את התרבות הפרסית הנשגבת בהשוואה לתרבות הערבית המדברית.

החלק ההומוסקסואלי בשירתו הוסתר שנים רבות, אף-על-פי ששיריו ההומוסקסואלים הם מפסגות שירתו, ומן היפים שבשירה הערבית בכלל.
*
פורסם ב"תרבות וספרות", 1988
______________________

אובמה כרפורמטור ערבי


סלמאן מצאלחה

אובמה כרפורמטור ערבי


אם נתעלם מההתייחסות לסכסוך הישראלי-פלסטיני, הרי שנאומו האחרון של נשיא ארה"ב ברק אובמה לעולם הערבי היה נאום של רפורמטור ערבי. הדברים היו צריכים להיאמר על ידי מנהיג ערבי, שראוי לשאת את התואר "מנהיג".

אף שהעולם הערבי זכה בעצמאות מדינית לפני שנים רבות, הרי ש"במקומות רבים העמים לא זכו בחופש", כדברי אובמה. ובמלים אחרות, כל ה"עצמאויות" האלה לאחר נסיגת הקולוניאליזם היו לא יותר מאחיזת עיניים. שכן, "במדינות רבות מדי, רוכז הכוח בידי מעטים", כדברי הנשיא.

שנים רבות של "עצמאות" ערבית לא הביאו עמן שגשוג או חופש. שליטים מושחתים ומדכאים העשירו את כיסיהם והעבירו את השלטון המושחת והמדכא לבאים אחריהם, אם בהפיכות חצר ואם בהורשה.

ההפגנות ההמוניות בעולם הערבי אכן מצביעות יותר מכל על "ערגה לחופש שהצטברה במשך שנים", כדברי אובמה. ערגה זאת לחופש היא דבר מהותי בטבעו של האדם באשר הוא. בזכות הגלובליזציה ובזכות ההתפתחות הטכנולוגית והפצת המידע - שערי העולם המודרני נפתחו. צעירים ערבים בתוניס, קהיר, דמשק ועוד ערכו השוואות עם חייהם של צעירים במקומות אחרים בעולם, וגם אצלם הצטברה במשך שנים הערגה לחיים כבני אדם חופשיים כמו צעירי לונדון, פאריס, טוקיו וניו יורק.

מנגד, אוכלוסיית העולם הערבי הלכה ותפחה ללא כל תכנון והחינוך דרך במקום ושקע בעולם האתמול, מתרפק על עבר מדומיין. השליטים ומקורביהם המשיכו לדכא את העמים ולהתעשר על חשבונם. אוניברסיטאות כושלות הוציאו לשוק מיליוני בעלי תעודות, ללא כל אפשרות של תעסוקה יצרנית. דו"חות בינלאומיים מצביעים זה שנים על כך שאין ולו אוניברסיטה ערבית אחת ברשימת 500 האוניברסיטאות הטובות בעולם.

לכן, אין להתפלא על כך שהיצוא של העולם הערבי, המונה מאות מיליונים, שווה ליצוא של מדינה קטנה כשווייץ. שליטי העולם הערבי נחו על זרי הנפט והגז. אך כל תנופת הפיתוח במדינות אלה גם היא אחיזת עיניים. שכן, כל האנשים שעומדים מאחוריה, החל מחברות הנפט, מדענים ומהנדסים וכלה בפועלי הבניין שבונים את גורדי השחקים והאיים המלאכותיים, אינם ערבים.

הפופוליזם שלט בכיפת השיח הערבי. לא רק השליטים בגדו בעמיהם. גם שכבת האינטליגנציה שיתפה פעולה עם השליטים, בתמורה לפירורים שקיבלה. על כגון אלה נאמר במסורת ערבית ידועה: "אם תראה חכם הלכה מרבה להתדפק על דלתו של השליט, דע לך כי הוא גנב". ואכן, אלה גם אלה הסיטו את הדיון וייחסו את תחלואי העולם הערבי לקולוניאליזם ולמערב, ואף לישראל ש"הפכה למוצא היחיד המקובל להתבטאות פוליטית", כדברי אובמה.

אחת הסיבות המרכזיות לתחלואים הכרוניים של העולם הערבי היא היחס לנשים. החברה הערבית, השבטית-גברית, חסמה את דרכן של הנשים ובכך שיתקה את מחציתה. ואכן, "ההיסטוריה מראה שמדינות משגשגות יותר ושוחרות שלום יותר כאשר הנשים בהן מועצמות", אמר בצדק אובמה.

לו מנהיג ערבי כלשהו היה נושא את הנאום בשפה הערבית לקהל ערבי, היו ערבים ודאי אומרים: הנה, קם לנו "קינג" ערבי. לעת עתה, אמנם יש לנו קינגים, נשיאים, סולטאנים ונסיכים בשפע, אך מלך כמרטין לותר עוד לא קם לנו.
*
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 25 במאי 2011

***
For English, press here


הנאום ושברו

חשיפה:

הנאום של נתניהו
בפני הקונגרס האמריקאי
---
סלמאן מצאלחה | הנאום ושברו

רוצים לדעת את תמצית הדברים שבנימין נתניהו הולך לשאת בפני הקנגרס האמריקאי? אין בעיה.
הרי לא קשה לנחש דברי פוליטקאים שמשולים לכושי ולנמר מדברי הנביא ירמיהו. קל וחומר, כאשר מדובר בפוליטיקאים הנמנים על הזן הדוגר בישראל.

האורח הרם שמגיע לושינגטון ושנוטה להלין על כל העולם עתיד לספר בודאי לכולם על ”עמישראל“ ועל ”ארצישראל“: ”אדוני היושב-ראש, נבחרים נכבדים“, יפתח מר נתניהו את הנאום ויוסיף: ”זה עתה חגגנו את חג העצמאות ה-63 למדינת ישראל. עם ישראל אשר גלה מארצו, ארץ ישראל, לא חדל לשאת אליה את תפילותיו, לערוג אל ציון, ארץ אבותיו. אחרי אלפיים שנות גלות, בהן סבל עמנו מאנטישמיות, פוגרומים וכלה בנסיון להכחיד את העם היהודי בשואה, קם העם היהודי ושב אל ארצו, ארץ ישראל והקים בה את ביתו הלאומי."

”אדוני היושב-ראש”, יפנה נתניהו את מבטו וידבר על מכחישי השואה מאיראן: ”כבן לעם היהודי אני מבקש להדגיש, כי הלקח החשוב ביותר שלמדנו מן השואה הוא שאם מישהו מאיים עלינו להשמידנו, אל לנו להתעלם ממנו. בימים אלה קמים עלינו צוררים חדשים שמכחישים את השואה וקוראים להשמיד את מדינת ישראל. האיום על קיומנו איננו תיאורטי. איראן מתחמשת בנשק גרעיני וחובה על האנושות כולה לעצור את איראן.“

בנימין נתניהו לא ישכח להתייחס גם להתרחשויות בעולם הערבי. הוא בודאי יאמר: ”העולם כולו צופה מזה חודשים בהתרחשויות השוטפות את העולם הערבי. מול כל זה בולטת ישראל כאי של יציבות, מדינה דימוקרטית ששומרת על זכויות האדם. ישראל בולטת כאי של קידמה באוקיינוס שאין בו קידמה“. הוא יחזור שוב ושוב ויזכיר את הנושא החביב עליו. הוא ידבר בודאי על הטירור העולמי, ולא ישכח להרעיף שבחים על נחישותה של אמריקה ושל הנשיא אובאמה במלחמה זו ויעלה על נס את חיסול בן לאדן.

הוא גם יתייחס לסיכסוך וידבר על הפלסטינים: ”יחד עם זאת“, יאמר נתניהו ויוסיף: ”אין אנו מתעלמים משכנינו הפלסטינים. ישראל הלכה כברת דרך ארוכה למען מימוש חזון השלום“. כראש ממשלה יהודי במדינת ישראל היהודית דמוקרטית הוא בודאי יזכיר, כי השלום הוא ”חזון נביאי ישראל החקוק בספר הספרים“. הוא יוסיף לדבר על שלום ולשטות במאזינים: ”ישראל היא מדינה שוחרת שלום. ידינו תמיד היתה מושטת לשלום עם כל שכנינו שרוצים לחיות בשלום עימנו“, יתפייט בודאי מר נתניהו בדבריו בפני הקונגרס.

לבטח גם יאמר: ”אין אנו רוצים לשלוט על עם אחר. אנו מוכנים לנהל משא ומתן להקמת מדינה פלסטינית שבה יממש העם הפלסטיני את קיומו הלאומי. אך, משא ומתן זה חייב להתנהל עם הנהגה פלסטינית הזונחת את דרך הטרור והמכירה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. הכרה כזו היא אבן יסוד לפתרון הסיכסוך בינינו לבין שכנינו“, יאמר נתניהו ויספר על החמאס שרוצה להשמיד את ישראל.

”העם היהודי למד עוד לקח משואת עמנו“, יפנה נתניהו אל חברי הקונגרס ויוסיף: ”אי אפשר להפקיד את גורלנו בידי אחרים. לכן, המדינה הפלסטינית חייבת להיות מפורזת, בקעת הירדן חייבת להיות גבול הבטחון של ישראל, גושי ההתנחלויות יהיו חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל וירושלים היא בירת הנצח של העם היהודי. ישראל, כאמור, היא מדינה שוחרת שלום ומוכנה להיכנס למשא ומתן ללא תנאים מוקדמים“, יסכם נתניהו את תנאי ישראל.

אלה הם, פחות או יותר, הדברים שישא נתניהו. המשמעות שלהם ברורה. אין בהם כל חדש תחת שמי המזרח התיכון. לכן, אם הנשיא האמריקאי הזה רוצה להירשם בדפי ההיסטוריה כמקדם ועושה שלום בפועל, ולא רק כחתן פרס נובל לשלום, הוא חייב להתייצב מול העולם כולו ולשפוך את חזון השלום שלו על ה“גויים“, יהודים וערבים כאחד, אשר לא ידעוהו. לא זו בלבד, אלא גם חייב להציב מול ישראל והעולם הערבי דרישות קונקרטיות ומתווה מעשי לסיום הכיבוש הישראלי וכינון שלום ישראלי פלסטיני. הברירה באיזה דרך יבחור אובאמה נתונה בידיו. בהתחשב ברקע ממנו הוא בא, הרי שאם לא יידע לבחור הוא עתיד להיזכר כאכזבה הגדולה ביותר בתולדות הנשיאים האמרקאים.
*

22 במאי 2011
***
קרא עוד: "על עורו וחברבורותיו של נתניהו"
______________________

מזרח תיכון חלש


סלמאן מצאלחה ||

מזרח תיכון חלש


מלך הטרור מת. יורשים לו יש בשפע באזור. הם יצוצו על רקע הכישלון המתמשך של העולם הערבי בהתמודדות עם המודרנה. זהו עולם שגדל על שינון סיפורים של עבר מפואר, אך כשהוא מביט סביבו הוא נדהם לגלות שהוא שוכן לו אי שם בתחתית הסולם. נקודת ההשקה בין העבר המדומיין לבין ההווה המנוון היא המקור הלא אכזב של הטרור.

כשאבק המבצע ישקע, ישובו הכל להתפלש באזור. משהו מעניין קורה בו. מצד אחד, מטוסי נאט"ו הורגים את בנו של קדאפי ונכדיו. הם נחלצו לעזור לעם הלובי, זאת הטענה בפי כל. מן הצד האחר של הים התיכון העולם ה"נאור" אינו נוקף אצבע לנוכח הטבח שמבצע אסד בבני עמו.

במה עדיף קדאפי מאסד, שהוא זוכה לטיפול אישי לוחץ ולהפעלת כוח מוחץ? האם זה משום שלוב היא החצר האחורית של אירופה ויש בה שפע נפט, ולעומתה בסוריה אין כמעט זהב שחור? הכזה הוא העולם הצבוע ה"נאור"?

קדאפי איננו דיקטטור גרוע יותר מאסד. ההבדל בין השניים הוא כהבדל בין דבר לכולרה. בהשוואה לשני עריצים ערבים אלה, חוסני מובארק, הנשיא המצרי המודח, ייחשב פציפיסט. האין זה עוד מקור לטרור?

ואולי יש כאן משהו אחר. בעשורים האחרונים למדו בעולם המערבי דבר וחצי דבר על הלכות החיים בעולם הערבי. העולם הזה, על כל צורות המשטרים שבו, נכשל כישלון חרוץ במבחן יצירת מדינת לאום ראויה לשמה. הכישלון ניבט מכל מסך. ההתקוממויות אינן מעידות על מזרח תיכון חדש העומד בפתח, כי אם על מזרח תיכון חלש. יותר ויותר בולטת העובדה, שיש רק שלוש מדינות לאום חזקות במזרח התיכון: איראן, טורקיה וישראל. המכנה המשותף של כל השלוש הוא, שאינן ערביות.

המערב למד על בשרו, כי האזור מתנהל על פי קודים אחרים. איראן המשיכה לבסס את מעמדה באמצעות האידיאולוגיה הדתית. הפלת סדאם חוסיין ניפצה לרסיסים את אשליית קיומה של "זהות עיראקית" מאחדת ונתנה זריקת עידוד לאיראן השועטת קדימה.

כך הגיעו במערב למסקנה, כי יש לחשוב על האזור חשיבה מחודשת ולכלכל את הצעדים בהתאם. עליית קרנו של האיסלאם השיעי בהנהגת איראן הצריכה מתן עידוד לאיסלאם הסוני, שיעמוד בפרץ מול איראן. המסקנה היתה פשוטה: מן העולם הערבי - שרובו סוני - לא תצמח כל ישועה לא לערב ולא למערב.

כך נסללה הדרך להתחזקות האיסלאם הסוני הטורקי. הדבר נעשה על ידי החלשת כוח הצבא הטורקי, שומר החוקה החילונית של אתא-טורק, ועל ידי הפניית עורף אירופית והצבת מכשולים בקבלת טורקיה לאיחוד.

רג'פ טייפ ארדואן ומפלגתו שמחו על התפקיד שנפל בחלקם למלא. שכן האיסלאמיסטים הטורקים חולמים על החזרת עטרה עותמנית ליושנה. סיסמת הדאגה לפלסטינים שימשה תמיד את המשטרים הערביים כאופיום להמונים הערביים הנדכאים. הטורקים למדו את השיטה. המשט הטורקי שיצא לעזה והמשט המתוכנן הם אמצעים להעלאת קרנה של טורקיה בעיני ההמון הערבי הסוני. וכל זאת כדי להציב את טורקיה כמשקל-נגד להשפעה האיראנית.

כך ניתן להבין מדוע בחר ברק אובמה לפנות אל העולם המוסלמי דרך טורקיה דווקא בנאומו הראשון. בימים אלה הוא מקפיד להתקשר לארדואן ולהביע בפניו את דאגתו לנוכח המתרחש בסוריה.

בסוף מארס נערכה באנקרה פגישה חשאית בין ראש הסי-איי-אי לבין מקבילו הטורקי. השניים דנו בעתיד המשטר הסורי, במצב בלוב, ביחסי ישראל-טורקיה, במצב בעיראק, אפגניסטאן ועוד כהנה וכהנה נושאים בעלי עניין משותף. ראש סוכנות הביון הטורקית נפגש עם אסד. גם ארדואן יצא לביקור בעיראק ודן במעמד הסונים שם. הוא נפגש עם המנהיג השיעי עלי סיסתאני ודן בהתקוממות בבחריין.

דומה שהעולם הגיע למסקנה, כי בעולם הערבי אין כל חדש. זהו עולם חלש וחסר תקנה. רק חשבון נפש ערבי ירחיק את האזור מהסכנה.
*
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 6 במאי 2011

For English, press here
___________________

אלכסנדר יעקובסון | בואו נדבר על שוויון

בתגובה על המאמר ”השטר שמעיד על המשטר“...

אלכסנדר יעקובסון | בואו נדבר על שוויון

מדוע לא יופיע הסופר אמיל חביבי, חתן פרס ישראל, על אחד משטרי הכסף הנושאים דמויות של סופרים - שאל סלמאן מצאלחה ("השטר מעיד על המשטר", "הארץ" 24.4). מיד התנפלו עליו טוקבקיסטים מתלהמים, שולחים אותו לעזה ונשבעים בשם המדינה היהודית.

אולם אין שום פסול בהצעה זו, ואף אין היא סותרת את האופי היהודי של המדינה. מערכת הסמלים הישראליים הרשמיים, ובהם הדמויות שעל שטרי הכסף, צריכה לשקף, ולשקף היטב, את העובדה שישראל היא מדינה המעניקה עצמאות לאומית לעם היהודי. אבל מי אמר שזה הדבר היחיד שהיא צריכה לשקף? אין שום סיבה עקרונית שהיא לא תשקף גם, בין היתר, את קיומו ואת תרבותו של המיעוט הערבי במדינה.

סמל המדינה הוא מנורה המוקפת בשני ענפי זית, על פי זכריה, "מנורת זהב... ושנים זיתים עליה". הזית הוא אחד הסמלים של הארץ, והוא סמל חשוב של ערביי הארץ. ניתן להפוך את שני הענפים לשני עצי זית מימין ומשמאל למנורה. זוהי עדיין מנורה ו"שנים זיתים עליה". אם הצעד הזה ייעשה בליווי אמירה מפורשת, שמטרתו לתת לציבור הערבי אלמנט במערכת הסמלים הממלכתיים, שאמור לייצג אותו - עשויה להיות לשינוי צנוע כזה משמעות חיובית; לא בעיני לאומנים ערבים שאותם שום דבר לא יפייס, אלא בעיני אלה שבאמת רוצים להרגיש שהמדינה היא גם מדינתם.

ומדוע אין להצעה כזאת סיכוי להתקבל בעתיד הנראה לעין? חלקית, בגלל אותם טוקבקיסטים השולחים לעזה אזרח ערבי המבקש להרגיש בבית דווקא במדינת ישראל, והפוליטיקאים המייצגים אותם. אולם לא פחות מכך בגלל הנהגת הציבור הערבי ומרבית דובריו בתקשורת הישראלית, שהפכו את שלילת זכותו של העם היהודי למדינה לדגלם המרכזי. באווירה כזאת, שינוי מהסוג המוצע כאן ייתפש על ידי הציבור היהודי לא כצעד לקראת עשיית צדק עם הערבים, אלא כצעד לקראת עשיית עוול ליהודים. אין סיכוי שציבור זה, או ציבור כלשהו בעולם בנסיבות דומות, יסכים לכך.

סלמאן מצאלחה מרבה, במאמריו המרתקים, לזלזל בלאומיות היהודית. לזכותו ייאמר, שהוא מזלזל לא פחות מכך בלאומיות הערבית. אינני שותף לשני הזלזולים האלה, אבל אני מעריך מאוד את אומץ לבו ואת עקביותו. לשיטתו, שאני חלוק עליה, הוא אכן נלחם למען השוויון.

ואולם, מה שאנו שומעים מההנהגה והאליטה של ציבור הערבי - בין היתר, ב"מסמכי החזון" - הוא קול שונה מאוד. הקול הזה אומר לציבור היהודי: אכן, יש שני עמים בארץ הזאת; לעם שלנו יש זכות למדינה, ואילו לעם שלכם אין זכות כזאת. איננו מבקשים, בשום אופן, להפוך את האזרחים היהודים והערבים בשראל לבני לאום אזרחי אחד - לאום ישראלי. הלאומיות הערבית-פלסטינית שלנו חשובה לנו מאוד; לנו עמנו ולכם עמכם, ולעמכם אין זכות למדינה. משום כך אנו פוסלים את המדינה היהודית בישראל ומחייבים מדינה ערבית לצד ישראל.

השיח הזה של ההנהגה הערבית - לאו דווקא של הציבור הערבי, שעמדתו, לפי הסקרים, מורכבת הרבה יותר ומתונה יותר - הוא רמיסת ערך השוויון במסווה של הגנה עליו. אין בו תרומה חיובית ליחסים בין היהודים לערבים בארץ.
*
פורסם: הארץ, 4 במאי 2011
________________

שבט אחים גם יחד

בהעדר קיומו של אויב חיצוני מתפרק האסלאם מנכסיו וחוזר להתפלש בבוצה השבטית הערבית הטובענית....

סלמאן מצאלחה || שבט אחים גם יחד

מאז ומתמיד שיחק הייחוס השבטי תפקיד חשוב בתרבות הערבית: "הו מלכנו, מלך ערב!/ הן יש לך מן הטוב שבנביאים / יחוס רם ונשגב / שנבכי הספרים העידו עליו", כך מספרות לנו מלות השיר בהימנון הירדני. המלים מדגישות את הייחוס לנביא האסלאם כדי לתת תוקף ולגטימציה לשלטון ההאשמי.

מראשית דרכו העלה מוחמד על נס את ייחוסו וקשר אותו בבחירה אלוהית. באחת המסורות הקאנוניות הוא מצהיר: "מתוך בני אברהם בחר אלוהים בישמעאל; מתוך בני ישמעאל בחר בבני כנאנה; מתוך בני כנאנה בחר בקורייש; מתוך קורייש בחר בבני האשם ומתוך בני האשם הוא בחר בי". בדרך זאת הוא שאף להכפיף את שאר השבטים הערביים לשלטון בני האשם, שבטו שלו. לשם השגת המטרה ה"ארצית" הוא נזקק לגושפנקא ה”אלוהית” של הדת החדשה. מכאן, הדרך היתה קצרה ליצירת מסורות כאלה ואחרות על מנת לתת לגטימציה שלטונית בעולם האסלאם.

כיוון שהיסודות השבטיים טבועים עמוק בחברה הערבית, ובשל ההתנגדות העזה שגילו ראשי השבטים לתנועתו החדשה, נאלץ מוחמד להבטיח כי אין בכוונתו להרוס את הסדר השבטי הקיים. כשנשאל פעם על כך הוא ענה: "נבחריכם בג'אהליה [התקופה שקדמה לאסלאם] יישארו נבחריכם באסלאם אם ילמדו ויפנימו את יסודות הדת החדשה."

אולם, עם התפשטות האסלאם אל מחוץ לחצי האי ערב וכניסת עמים אחרים לדת החדשה, נוצרו מתחים חדשים והיה צורך להפיץ מסורות מסוג אחר. הפעם היו אלה מסורות בעלות אופי גזעני המעלות על נס דווקא את מעלות הערבים כנגד שאר העמים: "אהבת הערבים היא מן האמונה, ושינאתם היא דברי כפירה", קובעת מסורת אחרת המיוחסת למוחמד.

כבימים ההם, כך בזמן הזה. בשל המתח עם האסלאם השיעי המקרין עוצמה מכיוון איראן, אנו עדים להתעוררות מחודשת של שיח ערבי חדש ישן. השיח הזה כולל, בין השאר, ביטויים גזעניים המופנים נגד ה"עג'ם" או ה"פורס", הם האיראנים ע"פ הטרמינולוגיה הערבית מראשית כיבושי האסלאם.

המאבק על השלטון בעולם האסלאם תמיד היה מאבק שבטי במהותו: "הו בני אומיה! יש להחזיק בו [בשלטון] כהחזקיכם בכדור. אני נשבע לכם, כי אין דין ואין דיין, לא גן עדן ולא גהינום, לא תחיית מתים ולא אחרית ימים", כדבריו המפורשים של אבו סופיאן בזמן שלטונו של עות'מאן, הח'ליף השלישי אחרי מוחמד. הח’ליף עות'מאן לא האריך ימים. הוא נרצח באכזריות, גופתו הושלכה ונותרה זרוקה במזבלה שלושה ימים תמימים, כפי שמדווחים המקורות.

מאז ועד עצם היום הזה כמעט לא השתנה דבר ביסודות השלטון בעולם הערבי. היחוס השבטי הוא אשר קובע ומקבע את שלטון העריצות הערבית דורות על גבי דורות. היחוס השבטי הוא העקרון המנחה בתוך המעגל הפנים ערבי מחד, והייחוס הלאומי הערבי כנגד השאר בתוך המעגל האסלאמי הרחב, מאידך.

על הרקע הזה אפשר להסביר את קיומם של שלטונות הדיכוי השבטיים בעולם הערבי. על הרקע הזה אפשר גם להסביר את שתיקת הכבשים בעולם הערבי נוכח הג'נוסייד שביצעו שבטים ערבים בתושבי דארפור המוסלמים האפריקאים, או נוכח טבח הכורדים בעיראק.

יחד עם זאת, קיים באסלאם יסוד כלשהו של חציית גבולות שמעדיף את ההשתייכות לאומה האסלאמית על פני ההשתייכות השבטית והלאומית. אך, בכדי שיתקיים יסוד כזה נזקק האסלאם לאויב מבחוץ, בדמות “שטן גדול”, “שטן קטן” וכדומה. יצירת אויב חיצוני היא הדלק שהניע את גלגלי האידיאולוגיה האסלאמית בעבר והיא הדלק שמניע את גלגליה בהווה.

בהעדר קיומו של אויב חיצוני מתפרק האסלאם מנכסיו וחוזר להתפלש בבוצה השבטית הערבית הטובענית. זוהי, על רגל אחת, תמצית ההיסטריה הערבית מוסלמית.
***
___________

השטר שמעיד על המשטר

סלמאן מצאלחה

השטר שמעיד על המשטר
על הון ועל שלטון ידובר כאן. וכדי להיות יותר מדויק, הכוונה היא לסמלי ההון הנמצאים בכל ארנק. באחרונה דיווחה התקשורת כי בנק ישראל עתיד להנפיק שטרות חדשים. במקום תמונות של מנהיגים, שטרות אלה אמורים לשאת את תמונותיהם של סופרים ומשוררים.

מכיוון ששטרות עוברים מיד ליד, לאורך ההיסטוריה הם היוו כר נרחב להעברת מסרים שהשלטון חפץ להפיץ ולהטמיע בקרב נתיניו. השטרות שימשו, בין השאר, להאדרת השליט ולאזכור אירועים מכוננים בתקופת שלטונו. חשוב מאוד לקרוא את האותיות הקטנות, אומרים לנו. אכן, צריך ללמוד לקרוא בשטרות מעבר לערכם הנקוב. ניתן להבין לעומק את מהותו של השלטון מתוך עיון בשטרות שהוא מנפיק.

מן הראוי, אם כן, לומר כמה מלים על השטרות בארץ. לא רק ערך כספי יש להם, כי אם גם ערכים נוספים. דומה כי השטרות בארץ משמשים כרוזי תעמולה ציונית. אזרח, שנאלץ לעמוד בתור, יכול בינתיים לעיין בדברי זלמן שז"ר (200 ש"ח), וללמוד לאן כספי המסים שלו מיועדים, בין השאר, ללכת: "ואף בחשכת פזוריה, ובכל קהילותיה, ידעה להטיל על כל קהילה להכניס לקרבה מלמדי תינוקות על חשבון כל יושביה. עשיר ורש, בין עקר ובין מרובה ילדים, ורווק ולא רווק - כולם יחד צריכים לשאת בעול לימוד תורה".

אזרח אחר שנקלע לתור יכול ללמוד מיצחק בן-צבי (100 ש"ח), כי "שאיפתנו היא לטפח, כפי יכולתנו, את תהליך קירוב הלבבות בין שבטי ישראל החוזרים למולדת". לא זו אף זו: "מאמין אני שרק כוח אחד מגובש ומלוכד... יהיה מסוגל ומוכשר למלא את ייעודה ההיסטורי הנעלה של אומה זו; רק כוח כזה יצליח לדחות כל אויב ומתנקש".
גם עיר הקודש ובית מקדשה אינם נפקדים מכיסו של האזרח. הם חקוקים על שטר אחר בזו הלשון: "בכל עת תמיד דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים. בחלום בחזון לילה ראיתי את עצמי עומד עם אחי הלויים בבית המקדש כשאני שר עמהם שירי דוד מלך ישראל. נעימות שכאלה לא שמעה כל אוזן מיום שחרבה עירנו והלך עמה בגולה", לדבריו של ש"י עגנון (50 ש"ח).

סוף סוף קמו, לדברי משה שרת (20 ש"ח), צבא וחיילים יהודים לשמש חומת מגן לכל יהודי באשר הוא: "בכל דור ודור גלו יהודים מא"י כלעומת שעלו לא"י. הפעם יצאו אלפים מהארץ... לא כקורבנות חולשה אלא כמפגיני כוח... בפעם הראשונה מאז גלותם הופיעו אנשי צבא יהודים בחזית מלחמה כבני אומה מושרשת בארצה ובעלת תרבות משלה".

אכן, כל אזרח, ובייחוד האזרח הערבי, צריך לקרוא, בין ש"ח לש"ח, את האותיות הקטנות כדי לדעת את מקומו. השלטון יוצר, בסמליו, את הניכור של האזרחים הערבים כלפי המדינה. הדוגמה הבולטת לכך היא העדר כיתוב בערבית על מכוניות המשטרה, המסמלת את שלטון החוק במדינה האמורה להיות גם מדינתו.

הנפקת שטרות חדשים עם תמונות של סופרים יכלה להיות הזדמנות שבה יוכיח השלטון את נאמנותו כלפי האזרחים הערבים. למשל, אפשר היה לצרף לרשימה את הסופר המנוח אמיל חביבי, חתן פרס ישראל. אך פעם נוספת נכשל השלטון כישלון חרוץ במבחן. נראה שאזרח ערבי במדינת ישראל לא שווה אפילו שקל.
*
פורסם: מאמרים ודעות-הארץ, 24 באפריל 2011
***
Read article in
English
_______________________

על קופים, חזירים ושאר בהמות

סלמאן מצאלחה

על קופים, חזירים ושאר בהמות


"הגידול במספר המאמינים וחלק מההתנהגויות שלהם יוצרים בעיה", אמר קלוד גיאן, שר הפנים הצרפתי, והוסיף: "ברור שהתפילות ברחוב הן מחזה מזעזע בעיני חלק מבני ארצנו". כך צוטט השר ערב הדיון שערכה מפלגתו של הנשיא סרקוזי בנושא "החילוניות והאיסלאם בצרפת". השר הצרפתי הולך בעקבות ראש ממשלת בריטניה, דייוויד קמרון, שהצהיר בפברואר בוועידה לענייני ביטחון במינכן, כי הרב-תרבותיות נכשלה כישלון חרוץ, וכי על מדינות אירופה "להתעורר ולראות מה קורה במדינות שלנו".

ובכן, האם אירופה מאבדת סבלנות? האם החזירות המערבית פורחת בימים אלה? או, שמא, חזירות זו היא תגובה נוצרית הולמת לשיח חזירי גלובלי התופס תאוצה בעולם?

לפני כמה חודשים חשף תחקיר "פנורמה" של הבי-בי-סי, כי בתי ספר מוסלמיים בבריטניה מלמדים חומרים קשים המתבססים על ההלכה המוסלמית, ומטיפים לשנאת בני דתות אחרות ובראשם היהודים. לא אחת נשמעת ברבים הטענה, כי המוסלמים מתארים את היהודים כצאצאי קופים וחזירים.

שינון הבלים הוא תופעה שקיימת בכל הדתות ובכל התרבויות, ודעות קדומות שמבוססות על אגדות הן לחם חוקו של המון נבער, מאז ומעולם. הבלים כאלה הם סוג של "ידע פרימיטיבי" שחושף, לצד החשש מהאחר, את עומק הבורות של המחזיק בו. לא קל להתמודד עם "ידע" כזה שקם על יוצרו, אוטם את אוזניו ומסמא את עיניו.

לו ההמון המוסלמי היה מודע למקור האגדה על יהודים כ"צאצאי קופים", כפי שמלעיטים אותו סוכני הבערות, הדברים היו נראים אחרת בעיניו. ובכן, הנה סקופ: האגדה, כפי שמסופרת בפרשנות הקוראן, מאמצת דווקא את הנרטיב היהודי המקראי של יציאת בני ישראל ממצרים, ואף מעלה על נס את הדיבר הרביעי של קדושת השבת. שכן, לא כל היהודים הפכו קופים, אלא רק אלה מהם שלא שמרו את השבת כהלכתה. וכך, דומה כי מי שאמורים לצהול, ואולי אף לאמץ את האגדה המוסלמית, אלה הם היהודים הדתיים ושומרי השבת על כל זרמיהם.

כיאה לסיפורי מעשיות, האגדה הזאת עוררה דיון "בכובד ראש" ואף יצרה מחלוקת פרשנית מוסלמית. ובכן, שנו המפרשים: "יש האומר, כי קופים היא לשון השאלה. יען כי, הפכו קופים בלבותיהם ולא נעשו קופים בצורתם. אך נכון לומר כמאמר הרוב, כי המעשה שבפרשה מובא גם כלשון השאלה וגם כלשון מעשה שהיה" - זאת, לדברי המקורות המוסלמיים מן המאה התשיעית. על פי האגדה, כך גם נפוצו להם הקופים בעולם.

נבערים מוסלמים ישמחו בוודאי לאמץ תוצאות מחקר אמריקאי חדש שמצא, כי לענף קופי העולם הישן - דוגמת קופי מקוק - יש מודעות ורגעים של פקפוק עצמי. הנבערים יראו בכך הוכחה ל"צאצאי הקופים". שכן היהודים, השייכים לענף העולם הישן, ידועים כבעלי מודעות עצמית והרבה פקפוקים.

אולם, הקופים המשעשעים מן האגדה המוסלמית מחווירים לעומת הדברים המפורשים בהלכה היהודית הקובעת, כי ההבדל בין הנשמה היהודית ובין נשמת הגויים כולם "הוא יותר גדול ועמוק מההבדל שבין נפש האדם ונפש הבהמה", כדברי הרב קוק שהולך בעקבות חז"ל: "אתם קרויים אדם ואין האומות קרויים אדם".

אמנם נכון, סיפורי אגדה, הלכה והבלים נשמעים משעשעים והזויים לכל בר-דעת. אך, כאשר אלה משתלטים על תודעת המון נבער הם מפסיקים לשעשע. ואם לשאול את דברי השר הצרפתי, אפשר לומר: אכן, הגידול במספר המאמינים, ובייחוד המונותיאיסטים לכל סוגיהם, יוצר בעיה רצינית בעולם. שכן, כל התורות האלה הן תורות פרימיטיוויות וגזעניות.

ובכן, לא יצאנו מעבדות לחירות. הסדר הוא הפוך. שכן, דווקא המונותיאיזם הוא אשר שולל מן האדם את החירות ומחזיר אותו לבורות ולעבדות. עיין ערך עובדיה, עבדאללה ושות'.
*
פורסם: מאמרים ודעות-הארץ, 18 באפריל 2011
___________________

טל ניצן | שיר ערש נכה

טל ניצן

שיר ערש נכה

לטל אשרף אבו ח‘טאב, שנולדה בעזה ב-1.5.2010

לַתִּינֹקֶת הַנּוֹשֵׂאת אֶת שְׁמִי מָלְאוּ הַיּוֹם חֹדֶשׁ וְיוֹמָיִים
וּבְלִי לָדַעַת שֶׁנוֹלְדָה לְגֵיהִנּוֹם הִיא מְקַמֶּטֶת אַף קָטֹן
וּמְאַגְרֶפֶת יָדֶיהָ כְּמוֹ תִּינוֹקוֹת בְּכָל מָקוֹם.

אַרְבַּעַת הַקִּילוֹ שֶׁלָּהּ וְהָעוּגָה שֶׁסָבָהּ לֹא אָפָה
מִשְׁקֹלֶת עַל לִבִּי.
אִם אֶשְׁלַח לָהּ דֻּבִּי הוּא יִצְלֹל כְּאֶבֶן.

הַסְּנַפִּיר הַחַד חָג אֶת עִגוּלַיו. אֲנִי עוֹלָה,
כַּף רַגְלִי עַל הַסִּפּוּן, בֶּהָלָה וּכְלִימָה עַל פָּנַי.
הַתִּינֹקֶת שֶׁלִּי נִשְׁאֲרָה מֵאָחוֹר.

***

For Arabic, press here
For English, press here
***

אסד מלך ישראל


סלמאן מצאלחה


אסד מלך ישראל


עד כמה שהדבר נשמע מוזר, כולם בישראל אוהבים דיקטטורים ערבים. באומרי כולם אני מתכוון הן ליהודים והן לערבים. החביב ביותר, מבין כל הדיקטטורים, הוא הנשיא אסד. כפי שאסד הבן ירש את שלטון הדיכוי בסוריה, תוך רישום פטנט ערבי מקורי במדע המדינה, כך גם החיבה לדיקטטור מדמשק עברה בישראל, בקרב יהודים וערבים, מאסד האב לאסד הבן.

בעקבות האינתיפאדות במדינות ערב טען בשאר אל-אסד בראיון שהעניק ל"וול סטריט ג'ורנל", כי המצב בסוריה שונה והוסיף, כי אין הרי סוריה כהרי מצרים. הוא אף הדגיש, כי סוריה מחוסנת מגלישה למצב דומה, מפני שהיא נמצאת בחזית ה"התנגדות" ומשתייכת לציר האנטי אמריקאי והאנטי ישראלי.

ובכן, אסד צודק. אכן, המצב בסוריה שונה. המשטר הסורי דומה יותר למשטרו של סדאם שחלף מן העולם. מפלגת הבעת ששלטה בעיראק, וזו השלטת עדיין בסוריה, הן שתי מפלגות שנשאו דגלים של אידיאולוגיה לאומית פאן-ערבית. אך סיסמאות לחוד ומציאות לחוד. כל מתק השפתיים האידיאולוגי היה מן השפה ולחוץ. שכן מפלגת הבעת, הן בעיראק והן בסוריה, היוותה למעשה פלטפורמה פוליטית להנצחת שלטון הדיכוי השבטי והעדתי.

אכן, המצב במצרים שונה בתכלית. אם נניח בצד את המיעוט הקופטי, הרי שהחברה המצרית היא חברה הומוגנית מבחינה דתית ואיננה חברה שבטית כלל וכלל. לנשיא המצרי המודח, חוסני מובארק, מעולם לא היתה מסגרת שבטית-עדתית שיכול היה להישען עליה. גם הצבא המצרי אינו דומה כלל לצבא הסורי או העיראקי.

למשל, כאשר פלשה ארה"ב לעיראק, הצבא העיראקי התפרק לרסיסיו השבטיים והעדתיים. החיילים פשטו מדים והצטרפו כל אחד לשבטו ולעדתו. גם סדאם נהג בהתאם לאותם קודים שבטיים. הוא לא ברח מעיראק, אלא הלך להתחבא באזורים המוגנים היטב על ידי בני שבטו. כך קורה בחברות כאלה. גם בארץ הארזים, מיד עם פרוץ מלחמת האזרחים, צבא לבנון התפרק למרכיביו העדתיים ונעלם כלא היה.

אכן סוריה איננה מצרים. סוריה שונה גם מבחינת חשבון הדמים שנזקף לחובתו של משטר הדיכוי הסורי. השלטון השבטי הסורי נשען על כוח הזרוע באמצעות מנגנוני הביטחון הנשלטים על ידי אנשי השבט ובעלי בריתם האינטרסנטים.

מעצם טבעו, המשטר השבטי מן הסוג הזה לעולם יישאר בחזקת שלטון זר. זהו סוג שלטון שאפשר לכנותו אימפריאליזם שבטי, השולט באמצעות הפעלת טרור ודיכוי אכזריים. הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר שלטון כזה נמצא בידיים של בני שבט המיעוט, כמו במקרה הסורי. לכן, כל ערעור על השלטון נתפש כערעור על ההגמוניה השבטית וכסכנה קיומית הניצבת לפתחו של השבט השליט. משטר כזה ומעצם מהותו שקוע כול כולו בתוך בית מרחץ של דמים.

גם אסד האב וגם אסד הבן הרימו את נס ההתנגדות לישראל. סיסמה זו היתה ריקה מתוכן, ורק שימשה את המשטר כתעודת ביטוח נגד כל דרישה אזרחית לחופש ולדמוקרטיה. שלטון ה"התנגדות" הסורי לא השמיע כל ציוץ בחזית רמת הגולן מאז 1973. תחת זאת, משטר ה"התנגדות" הזה היה, ועודנו, מוכן להילחם בישראל עד הלבנוני האחרון, ואם זה לא יילך - אז עד הפלסטיני האחרון.

כפי שלאחרונה נשמעים קולות בישראל, המעדיפים את המשך שלטון החמאס בעזה, כך גם יש קולות רבים בישראל שדואגים בימים אלה לשלום המשטר הסורי. למרבה הפלא, לא רק יהודים מתפללים בסתר לבם לשלום המשטר בדמשק, אלא גם במפלגות הערביות. דממה נפלה על ראשי מפלגות אלה, ולא נשמעת שום זעקה נגד מרחץ הדמים שמבצע המשטר הסורי באזרחים.

כל הצבועים, יהודים כערבים, התאחדו כאן. ודומה כי אסד זוכה בארץ לתמיכה מקיר לקיר, משל היה מלך ישראל.
*
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 29 במארס 2011
***
Read article in other languages
Arabic |
English | Greek

*
On the same topic: Elaph, 26 March 2011
*
קרא עוד על אסד האב:
"לו הייתי אסד", מוסף הארץ, 19 באפריל 1996
________________________

על עורו וחברבורותיו של נתניהו


סלמאן מצאלחה


על עורו וחברבורותיו של נתניהו


בעקבות הצבעת גרמניה במועצת הבטחון בעד גינוי ההתנחלויות בשטחים הכבושים יזם ראש הממשלה בנימין נתניהו שיחת בירור, ליתר דיוק טרוניה, עם הקנצלרית אנגלה מרקל. סביר להניח, כי בשיחה הוא ניסה לשחק שוב על רגשי הגרמנים והביע באוזניה אכזבה עמוקה מהצבעת גרמניה. זו, כנראה, הסיבה לכך שהקנצלרית רתחה מזעם והשיחה ביניהם הגיעה לטונים צורמים, כפי שדווחה התקשורת.

למי יש יותר דמיון

סלמאן מצאלחה

למי יש יותר דמיון

בחודשים האחרונים היינו עדים להצעות חוק שונות ומשונות, שהפכו את החקיקה הישראלית לקרקס. פעם מניחים חוק גיור כזה או אחר, פעם חוק קבלה ליישוב "יהודי טהור", פעם חוק נגד העולם שמחרים התנחלויות, ופעם חוק נאמנות במטרה לשלול אזרחות. והכל גם נעשה בזחיחות. 
 
על הרקע הזה אני נזכר באמירה: "הערבים ניחנו בדמיון מזרחי מפותח". אמירה זו לא נועדה להעלות על נס מעלה ספרותית כלשהי, נהפוך הוא. ואולם, האמת היא שאין דיבה גדולה מזו המייחסת לערבים דמיון מפותח. שכן, בהשוואה לדמיון ה"יהודי-דמוקרטי", המתפתח בשנים האחרונות, מתבלטים הערבים, ובמיוחד נציגיהם בכנסת, כחסרי דמיון. הח"כים הערבים מדשדשים בקיבעון מחשבתי בגלל תחרות פופוליסטית ביניהם. הם נופלים שוב ושוב בשבי אותן סיסמאות המשמשות לכל הזדמנות, בלי יכולת להשתחרר מהן. 
 
החלטת הממשלה לתיקון חוק האזרחות, כמו גם חוקי הגיור והדיור למיניהם, הם הזדמנות פז לבחינה מחודשת של הדמיון הערבי. 
 
כאשר הנפשות ההומיות של שרים וח"כים הופכות את הדמוקרטיה לקרקס, יש לנצל רגעי חסד אלה. ומכיוון שבקרקס עסקינן, הייתי עולה על הבמה ומשתדל להיות אקרובט מלהיב ומפתיע, ברוח האמירה "ברומא, נהג כרומאי". דמיון מזרחי מפותח אתם מדביקים לנו? נהדר. קבלו את הדמיון המפותח הזה בריבוע: הנה כמה הצעות חוק להנחה על שולחן הקרקס הפרלמנטרי של המדינה ה"יהודית-דמוקרטית": 
 
בהצעה הראשונה שתוגש לכנסת, ייכתב: "תישלל אזרחותו של כל נבחר ציבור שנשפט והורשע על הפרת אמונים, מעילה בתפקיד, מתן או קבלת שוחד, או שהורשע בכל עבירה שיש עמה קלון". האין זו הצעת חוק ראויה לכל הדעות? הייתי רוצה לראות איך מתפתלים כל אותם משחדים ומשוחדים. הייתי רוצה לראות את כל המועלים בתפקידם ואת כל המועלים בידם. איך יגיבו על הצעה כזאת שרים ששמם, נאמר, ישי. ואיך יצביעו נגדה ח"כים בשם רמאי ואשמדאי.
 
 הצעה שנייה שתונח על שולחן הכנסת תנוסח כך: "מתן אזרחות ישראלית לכל מאן דהוא - ללא הבדל דת, גזע ומין - יהיה מותנה בידיעת השפה העברית על בוריה". גם זו, בוודאי, הצעה ראויה. הלא כן? הייתי רוצה לראות צילומי תקריב של העילגים ה"יהודים-דמוקרטים", חדשים כישנים. רוצה לראות איך יגיבו כל מיני דוברים, יהיה שם הדובר אשר יהיה, אם ליברמן כזה או דוברמן אחר. 
 
ועוד הצעה מהפכנית. בהצעה זו ייאמר: "קבלת אזרחות במסגרת חוק השבות תחול אך ורק על יהודים שיהדותם מוכרת על פי ההלכה היהודית מדאורייתא". שכן, יהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה או גויר כהלכה ואיננו בן דת אחרת, ותו לא. מתגיירים יקבלו אזרחות אך ורק אם קיבלו על עצמם עול מצוות וקיימו אורח חיים יהודי. וכל זאת מן הטעם הפשוט: בל יחשוב איש, אם בכוש ואם בתרשיש, שיהדות היא משחק ילדים. שלא לומר - עניין לאתנן ולבקשיש. שכן, "יותר משישראל שמרו את השבת שמרה השבת אותם", כמאמר אחד העם. 
 
ואם כנסת ישראל ה"יהודית" תדחה את ההצעה ותמשיך לדבוק במשחקי הגיור, כדי להעניק אזרחות ל"גויים", אז אדרבה ואדרבה. זאת תהיה הזדמנות להציע לפליטים הפלסטינים, בלבנון לדוגמה, ללכת על האופציה הזאת, לעבור גיור מקל כזה, ולבקש לעלות לארץ אבותיהם. הם יתקבלו בחזרה עם סל קליטה נדיב, והמדינה תדאג לשלוח אותם במבצע ממלכתי "לייהד את הגליל". כך, הם יממשו סוף סוף את זכות השיבה למולדתם ההיסטורית, יתיישבו ויפריחו את הכפרים הפלסטיניים החרבים, הן כפלסטינים והן כ"בני עדות המזרח". 
 
"בתחבולות תעשה לך מלחמה", נאמר בספר משלי. אז הנה לכם הצעות לדמיון ערבי מפותח. ובא לפלסטין, וגם לישראל, גואל. 
 
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 9 במארס 2011
 
 For English, press here 
 

יוסף אלגזי | על חנופה והתרפסות

יוסף אלגזי: על חנופה והתרפסות

התירוצים של אורחיו של קדאפי מישראל

בצילום המצורף כאן נראה הרודן והרוצח של העם הלובי, הקולונל מועמר קדאפי, כשהוא מוקף במשלחת חברי-כנסת ואנשים נוספים מישראל שהתארחה אצלו בעיר סרת בלוב באפריל 2010 לפני כעשרה חודשים. בימים האחרונים התפרסמו בתקשורת כאן כותרות בנוסח "מאורעות הדמים בלוב גרמו לח"כים זועבי וא-סאנע להביע חרטה על פגישתם עם הרודן בשנה שעברה" (NRG מעריב, 23.2.2011), ו"הח"כים הערבים מתחרטים על ביקורם אצל הרודן" (הארץ, 25.2.2011). קריאה בהצהרות אותם חברי הכנסת מלמדת על מינון-שיא של צביעות. במיוחד שהצהרות החרטה של היום לא כל כך משתקפות באמצעי התקשורת בערבית.

מצער שהעיתונאים אשר ראיינו את חברי-הכנסת "המתחרטים" (!?) לא טרחו לבדוק שמא ביקורם "ההיסטורי" נתקל בזמנו בהתנגדות בקרב הציבור שלהם. או-אז הם היו מגלים שני פרסומים של אזרחים ערבים שהוקיעו בזמן אמת את החרפה אשר המיטו חברי המשלחת מישראל בביקורם בלוב ובהתרפסותם לפני קדאפי - לא אחרי הטבח שהוא מבצע בעמו בימים אלה, אלא מייד בעקבות הביקור "ההיסטורי". הכוונה למאמריהם של המשורר סלמאן מצאלחה ("ביקור עלוב בלוב", הארץ, 29.4.2010) והעיתונאית לטיפה אגבריה ("פגישה עם המשיח הלובי", הארץ, 30.4.2010).

שני הפרסומים הועתקו בשלמותם כאן באתר תחת הכותרת המשותפת,
"שניים השוחים נגד הזרם".

הפעם אסתפק בציטוטים קצרים משני הפרסומים:

סלמאן מצאלחה כתב בין השאר: "משלחת ערביי ישראל שביקרה השבוע בלוב מסמלת אובדן דרך פוליטי ומוסרי גם יחד. המשלחת, שכללה נציגים מכל המפלגות, הזרמים והעדות, חשפה במסעה את עומק הבלבול הפוליטי של אלה המתיימרים לייצג את האזרחים הערבים. חבריה לא הוסיפו כבוד לא לעצמם ולא לאזרחים הערבים. (...) לפתע נקבצו יחד כולם ונהרו לחסות בצל אוהלו של לא אחר מאשר האיש המסמל במשטרו יותר מכל את הפן האפל של המשטרים הערביים, את שלטון היחיד השבטי. (...) לאחר שסעדו את לבם על שולחנו של המארח, נפנו חברי המשלחת לנאומי התרפסות עלובים שכללו את הסיסמאות הידועות והמוכרות עד לעייפה, וסופרלטיבים השמורים לעריצים מן הזן הנחות ביותר. הגדיל לעשות ח"כ טלב אל-צאנע (...). אחרי דברי החנופה, הושיב אותם האח המנהיג הדגול, הוד מעלתו, "מלך המלכים" ו"קיסר הקיסרים" והרביץ בהם תורה אינפנטילית במשך כשעתיים תמימות, כפי שדווח. הוא קרא להם, בין השאר, לשאת שתיים, שלוש ואף ארבע נשים ולהוליד הרבה ילדים. וכל זאת, בלי שאיש מהם יפצה פה. יש לומר בפה מלא: (...) בביקור הם אף חוטאים למאבקם הצודק של האזרחים הערבים בישראל. נציגים אלה גורמים, במו כיתות רגליהם ובמוצא פיהם, להעמקת ההדרה האזרחית של הערבים כאן. זוהי אותה ההדרה ששנים רבות מנסים ערביי ישראל להילחם נגדה, ובצדק. כאשר הם אינם עומדים בפיתויי הזמנות שבאות מעריצים ערבים, יהיו עריצים אלה אשר יהיו, הם הופכים לכלי שרת בידי האחרונים".

סלמאן מצאלחה השלים את המאמר הזה במאמר נוסף שפרסם בימים אלה תחת הכותרת: "פוליטיקאים כשכירי חרב". קראו אותו באתר של המחבר. שני המאמרים של סלמאן מצאלחה באנגלית מתפרסמים במלואם באתר כאן.

ואילו לטיפה אגבריה כתבה בזמנו: "ראש ועדת המעקב העליונה לענייני הערבים בישראל מוחמד זידאן, וחברי כנסת ערבים, חזרו מהביקור ההיסטורי הקצר בלוב. הם נפגשו שם עם 'המשיח החדש', על פי הגדרתו לפחות, של העולם הערבי, (...). טועה מי חושב כי קדאפי, או מי מהמנהיגים הערבים האחרים, יכול להביא לסיום הסכסוך בארצנו. הם אפילו לא יכולים למנוע את המשך אפליית הערבים בישראל, ואף אינם רוצים להתעסק בכך. המאבק למען שוויון דמוקרטי בישראל זר למנהיגים הללו, אשר עומדים בראש משטרים לא דמוקרטים. קשה להאמין שהמשלחת שמעה בטריפולי רעיונות של ממש לקידום השלום או מעמדם של ערביי ישראל. ייתכן ששמעו על הרעיון של הקמת מדינה אחת, על זכותו של המוסלמי לשאת ארבע נשים או על כך שהפצצה האנושית חזקה מן האטום. (...) ההר הלובי הוליד עכבר ערבי-ישראלי".

כמה מחברי-הכנסת שהתארחו לפני כעשרה חודשים אצל קדאפי התראיינו בעקבות האינתיפאדה שמנהל העם הלובי נגד הרודן צמא הדמים קדאפי במעריב-nrg (23.2.2011).

ח"כ חנין זועבי (בל"ד) הצהירה: "אני לא יכולה להסתכל כעת על התמונה שלי במחיצתו של קדאפי. זה פשוט גורם לי כעת בושה ומבוכה גדולה. תמיד חשבנו על קדאפי במונחים של משוגע, ועכשיו הוא מוכיח לנו זאת במעשי הטרוף שלו נגד בני עמו. הוא טובח בעם הלובי, הוא רוצח אותם, הוא מפציץ אותם, הוא מבקש להטיל עליהם אימה ופחד רק כדי לשמור על הכיסא שלו ולשרוד בשלטון".

בוקר טוב, ח"כ זועבי: אם אומנם חשבת/ם "תמיד על קדאפי במונחים של משוגע" – מה אם כן חיפשת/ם אצלו ? לערוך לו בדיקה פסיכיאטרית כבעלת תואר ראשון בפילוסופיה ופסיכולוגיה ולהזמין לו מקום אשפוז במוסד מתאים ? סוף-סוף קלטת שהיית אורחו של עריץ צמא-דם-עמו, מוטב מאוחר מאשר אף פעם.

חברה למפלגה של ח"כ זועבי, ויו"ר בל"ד, ח"כ ג'מאל זחאלקה, צוטט במקום אחר, "בדיעבד היינו צריכים לשקול היטב את הביקור והשלכותיו ויכול להיות שעשינו טעות, (...)" (הארץ, 25.2.2011).

בוקר טוב, ח"כ זחאלקה: האם חשבת פעם על המחיר שמשלמים עמים בעוון טעויות חמורות שעושים מי שמתיימרים לייצג אותם ?

ח"כ טלב א-צאנע (רע"ם-תע"ל) הכריז: "אני מתחרט על כך שנסעתי ללוב כאורחו של קדאפי (...) אין ספק שלא העליתי בדעתי או בדמיון שלי אפשרות שקדאפי יעשה מעשים זוועתיים כאלה נגד בני עמו".

בוקר טוב, ח"כ א-צאנע: אחרי 19 שנים של כהונה בכנסת אתה רוצה שמישהו יאמין לך שאתה אכן כזה תמים ? האמון שלך בקדאפי היה כזה גדול שביקשת ממנו - להזכירך – ונעניתָ מייד על-ידו שלוב תפתח את שערי האוניברסיטאות שלה לסטודנטים ערבים מהארץ.

עכשיו שימו לב להצהרתו מלאת הסתירות של ח"כ עפו אגבריה (חד"ש). הוא הודיע ש"אינו מתחרט על הנסיעה"; "תמיד ידענו שקדאפי הוא לא נורמאלי, ועכשיו קיבלנו את ההוכחה"; "כשאני נסעתי במשלחת, לא נסעתי אל קדאפי האיש, שאני מתעב אותו - אלא נסעתי כפלסטיני בן האומה הערבית אל מי שכיהן אז כראש הליגה הערבית. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה העולם הערבי פתח בפנינו צוהר (...)".

בוקר טוב, ח"כ אגבריה: לא נכון שזו "הייתה הפעם הראשונה שבה העולם הערבי פתח בפנינו צוהר" משלחות של אזרחים ערבים ביקרו בין השאר במצרים, בירדן, במרוקו, בסוריה. בנוסף, האם גם אתה שכחת-זנחת את העיקרון של ביקורת וביקורת עצמית ? אם כן מוצע לך לעיין, בין השאר, בחיבורים של לנין, "צעד קדימה, שני צעדים לאחור" ו"השמאלנות מחלת הילדות של הקומוניזם".

הארץ (25.2.2011) ציטט בכתבה שלו "בכיר באחת המפלגות הערביות המיוצגות בכנסת [ש]אמר בשיחה ל"הארץ" כי האירועים האחרונים בעולם הערבי הכו את כולם בתדהמה. 'הטבח בלוב אילץ את כולם להפסיק להיות אדישים, אין ספק שיש תחושה של אי נוחות לאחר הביקור בלוב'". בתגובה, ציין הארץ, ש"יו"ר חד"ש, ח"כ מוחמד ברכה, לא הסכים לדברים ואמר כי 'לא הגענו ללוב להפגין תמיכה ולויאליות למשטר. קדאפי היה היו"ר התורן של הליגה הערבית ואירח אצלו את רוב מנהיגי ערב בפסגה הערבית האחרונה, ומה שאמרנו אצלו באוהל הוא פשוט מה שאמרנו גם בכנסת: שהמאבק שלנו למען שוויון וצדק מתמקד בארצנו ובמאבק ערבי-יהודי משותף'".

בוקר טוב, ח"כ ברכה: ספר בבקשה כמה בקרב האזרחים הערבים בישראל, ובכללם חברים בחד"ש-מק"י, זעמו בזמנו, והיום זועמים עוד יותר, נוכח מסע החנופה וההתרפסות לקדאפי של המשלחת מישראל בה היית חבר.

ואחרון מבין חברי-הכנסת, אך הקופץ תמיד בראש כשמדובר בפרסום בתקשורת, ח"כ אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל), "שנמנה עם יוזמי הביקור ללוב", כפי שהזכיר הארץ (25.2.2011), הסתפק בתחילה בכך שמסר הודעה שפירסם, לפיה "קיום קשרים עם מדינות ערב וביקור בהן אין בו כדי להביע תמיכה או אהדה לעוולותיהן בדיעבד". שלושה ימים אחרי כן, בראיון שנערך עימו בהארץ (28.2.2011) טען טיבי: "אף אחד לא העלה על דעתו שהוא יעשה מה שהוא (קדאפי - י"א) יעשה מה שהוא עושה כעת..."; "נעשה חשבון נפש מול הציבור שלנו ולא מי שהתנגדו לביקור מצד גורמי הימין...".

בוקר טוב, ח"כ טיבי: האומנם אף אחד לא העלה על דעתו שקדאפי יעשה מה שהוא עושה כעת ? האם סלמאן מצאלחה ולטיפה אגבריה משתייכים לימין ? לשון חלקלקה ולהטוטי לשון אינם תחליף לביקורת עצמית.

תגובה מזעזעת באה מפיו של יו"ר ועדת המעקב של האוכלוסייה הערבית בישראל, מוחמד זידאן. בשיחה שקיים מוחמד זידאן עם כתב הארץ (25.2.2011), הוא גילה "כי בחודשים האחרונים, ולאחר חזרת משלחת של נציגי ועדת המעקב מביקור שהוגדר כהיסטורי בלוב בשנה שעברה, הוא שקד על הכנת תוכנית תמיכה כלכלית בסך כשישה מיליון אירו, שהוגשה לשגריר לוב בעמאן. לפי התוכנית, עמותה של ידידי הוועדה היתה אמורה לקבל מענק כספי מממשלת לוב למימון הקמת בניין משרדים שישמש את הוועדה, בנוסף למימון תוכניות ופרויקטים תרבותיים וחברתיים המיועדים לחברה הערבית בישראל". זידאן הוסיף, "אם יציעו עכשיו את הכסף בוודאי שנסרב לכך"...

בוקר טוב, זידאן: אנא קרא מחדש מה שאמרת. איש חכם אחד בשם אלברט איינשטיין אמר פעם: "הכסף מגביר את היצר האנוכי ומסית בכל כוח למעשים מקולקלים".

לסיום שלוש הערות:

1. בימים בהם התארחה המשלחת מישראל אצל קדאפי נזכרתי אסוציאטיבית בישראלים, יהודים וערבים, כשהם התארחו אצל רודן אחר, מולאי חסן השני (1999-1929) מלך מרוקו. בזמנו זה לא היה סוד שחלק מאורחיו של המלך חסן השני נהנו אצלו מהכנסת אורחים מלכותית במלון "ממוניה" היוקרתי במרקש, ואף היו גם כאלה, ברי מזל, שזכו לדמי כיס נדיבים.

2. בעקבות סילוקו של שליט תוניסיה המודח, זין אל-עאבדין בן עלי, ובעקבות מסע ציבורי שהוקיע את שרת החוץ הצרפתית מישל אָליו-מארי (Michèle Alliot-Marie), על קשריה עם הנשיא בן עלי ומקורביו, על כך שהתארחה לעתים קרובות בתוניסיה, לרבות בחופשת חג המולד לפני כחודשיים – התפטרה לאחרונה מתפקידה בממשלה.

עכשיו נראה מי מאותם חברי כנסת שהתארחו באפריל 2010 אצל קדאפי ועכשיו מכים על חטא – יעשו מעשה ויתפטרו.

3. בשנים האחרונות כמה מבין אלה שהתחנפו והתרפסו בפני הקולונל קדאפי מתיימרים להיות נציגי "הדור הזקוף", הגדרה שהמציאו חאולה אבו בקר ודני רבינוביץ בספרם "הדור הזקוף" (2002), לעומת דור ההורים ודור הסבים שזוכו להגדרות, "הדור השחוק" ו"דור השורדים". חברי המשלחת לקדאפי מזכירים לי היום את הביטוי أقزام (ננסים) בו השתמש בזמנו המשורר הסורי נזאר קבאני (نزار قباني – 1921-1998) בשירו "משוררי האדמה הכבושה" (شعراء الأرض المحتلة) אותו פרסם בתחילת שנת 1969. בפנותו למשוררים מחמוד דרוויש, תופיק זיאד (מישראל) ופדואה טוקאן (משכם) - כתב קבאני: [לעומתכם הננו] "ננסים.. ננסים.." (.. أقزاماً .. أقزاما (... נזכיר למי שמנסה להשכיח כי המשוררים דרוויש וזיאד וכמוהם גם חבריהם בישראל הלכו בדרכם של אישים פוליטיים מ"הדור השחוק" ומ"דור השורדים" כמו פואד ח'ורי, חנה נקארה, אמיל חביבי, ח'ליל ח'ורי, ג'מאל מוסא, אניס קרדוש, אמיל תומא, עות'מאן אבו ראס, תופיק טובי ורבים וטובים אחרים שנאבקו באחריות ובקומה זקופה נגד הממשל הצבאי הישראלי ונגד הכיבוש שבא בעקבות מלחמת יוני 1967 וכך הם שמרו על הגחלת של עמם הפלסטיני.

מתוך: מיומנו של תבוסתן
__________________________

פוליטיקאים כשכירי חרב

סלמאן מצאלחה

פוליטיקאים כשכירי חרב

כל העולם צופה במעלליו של עריץ לוב. מועמר קדאפי אינו בוחל בשום אמצעי דיכוי. הוא משגר מטוסים לזרוע מוות ללא הבחנה, ומשלח שכירי חרב אפריקאים לטבוח בבני עמו. בתוך תוכו יודע קדאפי שהוא שליט טרחן וכל כך קטן בעיני העולם. עם זאת, הוא אינו יכול להשתחרר מתפקיד הרודן השבטי המגלומן.

כל העולם צפה בו עומד מול המצלמה, עם הגלבייה, ספרו הירוק והטורבן. הוא נאם ונהם כיאה לשליט לוב, שבעיניו היא "מנהיגת העולם". בנאומו לא פסח על דרכי הטיפול, שכנראה חביבות עליו מאוד, שנקטו מעצמות אחרות, ברמתה של לוב, כמובן. הזכיר את רוסיה, את ארה"ב, את סין, ולא פסח על ישראל.

על הצביעות המערבית לנוכח מה שמתחולל בלוב לא אכביר מלים. היא בולטת לכל עין בלתי מזוינת. לא על הצביעות המערבית, כי אם על הצביעות הערבית מבית אדבר כאן, שנאמר: צבועי עירך קודמים. על הצביעות של הח"כים ואנשי הציבור הערבים, שנסעו לפני כמה חודשים להתרפס לפני העריץ הלובי. הם שבו לארץ להתפאר ולפרסם בערבית את תמונותיהם וסיפוריהם על המפגש המרגש עם "מלך מלכי המלכים", ועוד כהנה וכהנה מליצות מבית היוצר של הח"כ אחמד טיבי.

נציגים מכל המפלגות, העדות והארגונים הערבים היו במשלחת שם - מוחמד ברכה מחד"ש, חנין זועבי וג'מאל זחאלקה מבל"ד, טלב אל-סאנע מרע"מ ועוד ערב רב של אנשים רמי מעמד ונמוכי רוח. כולם חלפו על פניו, קדו לו קידה ולחצו את ידו. הוא, מצדו, בחן אותם מבעד למשקפי שמש, ואז הושיב אותם בקצה אוהלו והרביץ בהם תורה דמוגרפית.

גם הח"כ לשעבר עזמי בשארה, שברח והחל להופיע כפרשן בתחנה של עוד רודן קטן, הלך לחסות באוהלו של קדאפי. אולם מכיוון שגם הוא מגלומן קטן, לא היה יאה לו להצטרף למשלחת ערביי ישראל. הוא רצה לערוך ביקור נפרד. הוא התאווה לדבר עם קדאפי כדבר מגלומן אל מגלומן. בשארה אינו שונה מרוב האינטלקטואלים הערבים הצבועים. הוא בסך הכל משרתם הנאמן של עריצים כל עוד שלטונם חזק.

לפתע פתאום, משהתערער שלטונו של קדאפי, נזכר בשארה שיש עם לובי. הוא, כהרגלו, מעולם לא אמר מלה על עוולות שלטון העריצות בסוריה, המדכא זה עשרות שנים אזרחים סורים שוחרי חופש. הנה ציטוט ממה שחושבים סורים על הצביעות של בשארה: "מדוע אין העם הסורי זכאי לחופש ולזכויות, שהוא נהנה מהם בפלסטין בזכות אויביו הציונים?" הטיח בו סובחי חדידי, אינטלקטואל סורי גולה בפאריס.

האמת היא שאינטלקטואלים ערבים מן הזן של בשארה דומים יותר לאוכלי נבלות. כלהקת צבועים הם מחכים בצד, רואים לאן נושבת הרוח בג'ונגל הפוליטי הערבי, צופים בנפילתו של עריץ, ואז עטים לחטוף נתח "תהילה" משאריות הפגר.

כל אנשי הציבור הערבים שנסעו ללוב שימשו כשכירי-חרב פוליטיים בשירות הרודן קדאפי. עכשיו מן הראוי שיכו על חטא בפומבי, ויבקשו סליחה קודם כל מן העם הלובי. מן הראוי גם שיבקשו סליחה מהאזרחים הערבים שהם מתיימרים לייצג. חשבון נפש בפומבי לא רק מחויב המציאות, אלא גם יהיה סימן לכך שהם למדו את הלקח ובכוונתם לשנות את דרכיהם. אם לא יעשו כן, על האזרחים הערבים להפנות להם עורף ולשלוח אותם לפח האשפה. בדיוק כפי שעמי ערב מתקוממים נגד מנהיגיהם המושחתים. ויפה שעה אחת קודם.
*
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 27 בפברואר 2011
***
For English, press here
*
ראה גם: "ביקור עלוב בלוב"
, אפריל 2010
___________________________

בעזרת השם

סלמאן מצאלחה

בעזרת השם

לאחר ימים של הפגנות סוערות נגד השלטון הופיע בנו של העריץ הלובי בטלויזיה והזהיר כי "אם יימשכו ההפגנות יישפכו נהרות של דם".

אין להתפלא על האיום בנהרות של דם. שכן, הכל נמצא אי-שם בשם הבן ובשם האב. שפך הדם המובטח ל"עם" הלובי הוא אך צפוי מן האיש ששמו הוא "סיף אל-אסלאם", ובעברית: חרב האסלאם. ואולי יש בשם רמז ל"דרכי הנועם ונתיבות השלום" של האסלאם ושל החרב שחברו יחדיו בשמו של קדאפי ג'וניור. גם השם "קדאפי" עצמו ראוי להתייחסות ועל כך בהמשך.

כאשר בוחרים ההורים שם לילד הם כולאים אותו בתוך תבנית רבת משמעות שקבעו הם עבורו, ובכך הם קבעו למעשה את הצפיות ממנו. כל הווייתו של הילד קשורה קשר הדוק לתבנית השם שבתוכו הוא נכלא. לשם, אם כן, השפעה כבירה על מהלך התפתחותו, על תפיסותיו ועל התנהגותו בהמשך דרכו בחיים בתוך החברה הסובבת.

על הרקע הזה, בין השאר, אפשר להבין את מעלליו של עריץ עיראק שרדה שנים רבות בעמו ובסביבתו. סדאם היה כלוא בתוך תבנית שמו. כל מעשיו נכתבו בשם שנתנו לו הוריו. האם הדבר מפתיע שהוראת השם "סדאם" בערבית היא תוקפן? ובכן, גורלו של הילד סדאם נחרץ מן היום שבו הוריו החליטו להדביק לו את התוקפנות כשם נרדף לזהותו ולהווייתו בתוך חברה כוחנית ושבטית.

ישנן חברות אחרות שנותנות את שם האבא לילד. כזה הוא הסיפור על ג'ורג' בוש הבן. סדאם לא היה קשור למתקפת הטרור על מגדלי התאומים. רוב רובם של הטרוריסטים היו סעודים ולא עיראקים. למרות זאת, ג'ורג' בוש הבן, שנכלא בתוך שם אביו, גדל גם הוא אל תוך נשיאות ארה"ב עם דחף עז לגמור את המלאכה שג'ורג' בוש האב לא סיים במלחמת עיראק הראשונה.

עוד מימי קדם יוחסה חשיבות רבה לשם שמעניקים לתינוק בהיוולדו. לעתים אלוהים, בכבודו ובעצמו, מתערב ומשנה את שמו של אדם על-פי היעוד שנקבע לו מלמעלה. כזה היה סיפור הברית בין אלוהים לבין אברהם וזרעו: "ולא ייקרא עוד שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב-המון גויים נתתיך." (בראשית יז, ה').

אף אם שמות בני האדם אינם חושפים דברים וודאיים על נושאיהם, מן הראוי לשים אליהם לב, כי החשש קיים וראוי בכל זאת להישמר. הגמרא מספרת על רבי מאיר שהיה בודק שמות האנשים ללמוד מהם על מעשיהם. וזאת בשונה מרבי יהודה ורבי יוסי שלא היו מפשפשים בשמות עד אשר למדו את הדבר על בשרם. ומעשה שהיה כך היה: יום שבת אחד נטו שלושתם ללון בפונדק. מששמעו את שמו של בעל הפונדק, "כידור" היה שמו, אמר רבי מאיר כי רשע האיש, שנאמר "כי דור תהפוכות המה" (דברים לב, כ'), ולכן לא הפקיד את כספו בידי כידור. לא כך עשו רבי יהודה ורבי יוסי. משיצאה השבת ביקשו אלה לקחת את כספם בחזרה, אך הפונדקאי התכחש להם באומרו: לא היו דברים מעולם. לבסוף הם הצליחו להוציא את כספם מאישתו של הפונדקאי בתחבולה. משנודע לפונדקאי על מעשה אישתו הוא רצחה תחת זאת.

ומה באשר לשם קדאפי? ובכן, נהרות הדם שהבטיח קדאפי הבן חרותים ככתובת על מצח הבן ועל מצח האב. שכן, השם קדאפי מתייחס לשם שבטו של העריץ הלובי, "קדאף אל-דם" שמו, כלומר: שופך הדם.

מרגע שילד נולד אל תוך חברה שמעניקה לו שם "תוקפן" או שמתייחסת לאבות שבטיים שופכי דם, דומה כי גורלו של הילד נגזר. הילד אינו אשם, כי הוריו - והחברה בכלל - כלאו אותו בתוך השם הרע.
*
_______________

ערבים היינו, עתה בני חורין


סלמאן מצאלחה

ערבים היינו, עתה בני חורין

"אני גאה להיות מצרי ויכול להרים עכשיו את ראשי כמצרי" - כך אמרו צעירים מצרים לא אחת למצלמות במהלך שידורי המהפכה במצרים. לכן, ניתן לומר כי זוהי מהפכה למען מצרים ולמען הזהות המצרית.

מאז נסיגת הקולוניאליזם עומד העולם הערבי על שלוש רגליים חולות: האחת - משטרים דכאניים ומושחתים עד היסוד, השנייה - תנועות איסלאמיות שמתרפקות על עבר שאיננו עוד, ושלישית - תנועות לאומיות פאן-ערביות שחולמות על עתיד ערבי ורוד.

כל כך בלט השוני בין הסיסמאות בקהיר לבין רקיעות הרגליים בעולם הערבי. אנשי הסטטוס קוו - השליטים הדכאניים והמושחתים, דוגמת קדאפי והמלך הסעודי, תמכו בשלטונו של מובארק. האיסלאמיסטים, החל מהאייתולות באיראן וכלה בחמאס כאן - היססו תחילה ואפילו מנעו הפגנות תמיכה בעם המצרי המתקומם, ורק כעבור זמן ניסו לרכב על הגל. הפאן-ערבים שלפו מהבוידעם את תמונותיו של נאצר ועוד כהנה וכהנה שירי מליצה ושבח שאבד עליהם כלח.

בקהיר קראו לחופש, לדמוקרטיה, ללחם ולעבודה. לא קראו סיסמאות כמו "האיסלאם הוא הפתרון", היונקות מהאידיאולוגיה הדתית-פונדמנטליסטית מבית מדרשם של האחים המוסלמים. גם לא קראו סיסמאות שמקורן באידיאולוגיה הלאומית-פונדמנטליסטית מבית מדרשם של חסידי הפאן-ערביות. לא נשרפו דגלים אמריקאים. לא קראו נגד אמריקה ונגד המערב, ואף לא נגד ישראל. גם לא נשמעו קריאות בעד עיראק, לבנון, סודאן או פלסטין.

לא לפאן-איסלאמיות ולא לפאן-ערביות צהלה קהיר. פן אחר בלט בתוך ההמולה שם. רק סיסמה אחת - העם רוצה להפיל את השלטון - היתה מנוסחת בערבית תקנית שיכולה לחצות גבולות בין ערביים. כל שאר הסיסמאות היו כתובות בשפת המקום, בערבית ה"מצרית".

אחד המרכיבים המרכזיים ביצירת זהות מצרית נפרדת הוא שימת דגש על הדיאלקט המצרי. דור הפייסבוק שחולל את המהפכה הוא הדור אשר בשנים האחרונות פונה יותר ויותר אל מצרים פנימה, אל הזהות המצרית. ביטוי בולט לכך אפשר לראות במוצר מצרי חדש: הדור המצרי החדש יצר בוויקיפדיה את דף "השפה המצרית", המשמש כדף נפרד מדף השפה הערבית התקנית הקיימת. הדור הזה מדגיש את ה"מצרית" כשפה נפרדת שעומדת בפני עצמה בין שאר שפות העולם. בכך הוא מדגיש שייכות לאומית מצרית באמצעות הדיאלקט המקומי, וזונח את המגמה הפאן-ערבית המיוצגת בערבית התקנית.

המגמה המצרית שמציבה את מצרים והזהות המצרית בראש מעייניה עומדת בניגוד לתפישות האחים המוסלמים, נושאי האג'נדה הגלובלית שבזה ללאומיות. הבוז למצריות בא לידי ביטוי בדבריו הבוטים של מהדי עאכף, המדריך הרוחני הקודם של האחים המוסלמים. בראיון שהעניק לפני כמה שנים, אמר לאחר שהמראיין הדגיש בפניו את השייכות המצרית, "טוז פי מצר ואבו מצר", ובעברית: "אני מצפצף על מצרים ועל האבא של מצרים".

המגמה המצרית הצעירה עומדת גם בניגוד לאג'נדה הלאומית הפאן-ערבית שמתרפקת על דמותו של נאצר ועל משטרי דיכוי שבטיים, דוגמת המשטר הסורי שמוכר השכם והערב סיסמאות לאומיות ריקות מתוכן.

הצעירים המצרים בעטו בשלוש הרגליים החולות של העולם הערבי. אלו הן הרגליים שכשלו בנשיאת עול הגוף השמן דמוגרפית והחולה חברתית. במהפכת הצעירים המצרית אפשר להצביע על סממנים לצמיחתה של רגל רביעית חדשה, רגל אזרחית בריאה יותר.

האם יש בכוחה של רגל זו לעמוד איתן, לחולל שינוי ולשאת את הגוף? קשה לדעת ברגע זה איך יתפתחו העניינים. אם ידעו הצעירים לעמוד על המשמר ויקימו גוף פוליטי שישא את קולם, ייתכן שרגל זו תוכל להתחזק, להשתרש ואף לשמש השראה לצעירים ערבים במדינות אחרות. אם כי במדינות אחרות עלול ההרכב השבטי, האתני והדתי להיות מכשול גדול וקשה, ואולי אף בלתי עביר, בפני רצון הצעירים שם ליצור זהות-על אזרחית מעל ראשי השבטים, העדות והדתות.
*
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 18 בפברואר 2011
***
For Arabic on the same topic, press here

______________

גולם אמריקאי

סלמאן מצאלחה

גולם אמריקאי

יש לומר בפה מלא: ארצות הברית אינה מעוניינת בהשכנת שלום במזרח התיכון. השלום באזור זה אינו בראש מעייניה, ומעולם לא עלה בקנה אחד עם האינטרסים שלה.

ייתכן שהדברים נשמעים הזויים לאוזניים שאינן ידועות ברגישות יתר לרחשי האזור. מי שסבור כי תחנת אל-ג'זירה היא שופר של האיסלאם הרדיקלי, המסכן אינטרסים אמריקאיים, מוזמן לרענן את זיכרונו ולעדכן את דמיונו. שכן האיסלאם הרדיקלי הזה הוא בן הטיפוחים של הממשלים האמריקאיים השונים.

יש להשיב על שאלה פשוטה: כיצד מצאה לה התחנה הפופוליסטית אכסניה דווקא בנסיכות קטאר הקטנה? ידוע שבקטאר נמצא בסיס חיל האוויר האמריקאי הגדול ביותר במזרח התיכון. מחשיפות "ויקיליקס" מתברר, כי קטאר שימשה בסיס שממנו יצאו המפציצים האמריקאיים לגיחות בעיראק ואפגניסטאן, והיא מציעה כעת לארה"ב להשתמש בבסיס האמריקאי לתקיפה צבאית באיראן ואף הביעה רצון להשתתף במלחמה נגד איראן ולשאת ברוב עלויות החזקת הבסיס.

זאת ועוד, שליט קטאר, בפגישה עם הסנאטור ג'ון קרי בתחילת 2010, אף הביע הבנה לעמדה הישראלית ולתחושות העם בישראל: "אי אפשר להאשים את העם בישראל בכך שאינו סומך על הערבים, מפני שבמשך זמן רב ישראל חיה תחת איום". זו גם אותה קטאר שאירחה ברוב הדר את שמעון פרס, ציפי לבני ופקידים ישראלים אחרים.

על הסיפורים האלה ועל הקשרים של האמיר עם ישראל אין מדווחים באל-ג'זירה. מצד אחר, בתחנה הפופוליסטית הזאת מכפישים משטרים ערביים אחרים על קשריהם עם ישראל. נשמע הזוי? לאו דווקא.

כל הקלטות של בן-לאדן מוצאות את דרכן לאל-ג'זירה. כל זאת משום שלתחנה זו נועד תפקיד אחר. תפקידה מסתכם בערעור המשטרים הערביים וביצירת מצב של כאוס. הכאוס הוא אשר עולה בקנה אחד עם המדיניות האמריקאית. שכן ארה"ב מעוניינת בהרבה להבות באזור, וברצונה רק לשלוט בגובה הלהבות, ותו לא.

הלהבות באזור משרתות את הכלכלה האמריקאית. די להזכיר בהקשר זה את עסקת הנשק שנחתמה עם סעודיה בשנה שעברה, בשווי של 60 מיליארד דולר, הגדולה ביותר בהיסטוריה האמריקאית. העסקה עתידה לספק עשרות אלפי מקומות עבודה במפעלים האמריקאיים.

על רקע זה קל להבין את האינטרס האמריקאי בהמשך המתיחות במזרח התיכון. המתיחות דוחפת לחתימת עסקות נשק גדולות, המספקות רבבות מקומות עבודה באמריקה.

מכאן, שהאינטרס האמריקאי הוא המשך המדיניות של שלהוב היצרים, גם באמצעות אל-ג'זירה, כדי לעורר דאגה במשטרים ערביים, שכל קיומם נשען על התמיכה האמריקאית. וכך יכולה ארה"ב להמשיך לטעון, שקידום עסקות הנשק עם מדינות האזור העשירות נובע מדאגה לאזור.

לכן ארה"ב גם אינה מתאמצת ללחוץ על ישראל ולקדם שלום ישראלי-פלסטיני, שכן זה עשוי לקדם שלום כלל אזורי. שלום כזה, מנקודת ראות של סוחרי הנשק, עלול להשבית את המפעלים ולגרום לפיטוריהם של עשרות אלפי אמריקאים. לכן אל-ג'זירה משמשת כלי שרת בידי הפירומנים האמריקאים.

זו כל התורה האמריקאית על רגל אחת. הבעיה בתורה הזאת היא, שהגולם האמריקאי שוב עלול לקום על יוצרו. עדויות לכך אנו רואים בשטח.
*
פורסם: מאמרים ודעות - הארץ, 10 בפברואר 2011
***
For English, press here
For French, press here
For Italian, press here
____________________

על האורה בקצה הג'ורה


סלמאן מצאלחה ||


על האורה בקצה הג'ורה


אפשר להירגע. מה שאירע בתוניסיה לא עתיד לחזור על עצמו במדינות ערב האחרות. אמנם, הפלת דיקטטור על ידי התקוממות עממית מפיחה רוח חדשה, ואולי אף שביב של תקווה, בקרב רבים באזור, אבל מכאן ועד לחגיגות דמוקרטיה הדרך עוד ארוכה.

ראשית, יש לחכות ולראות אם אכן ייערכו בחירות דמוקרטיות בתוניסיה בעוד חודשיים ואם נזכה לראות בהן יותר ממועמד אחד לנשיאות ויותר ממפלגה אחת. שאם לא כן, מה שהיה הוא שיהיה.

שנית, אין הרי תוניסיה כהרי שאר המדינות הערביות במזרח. שכן, 99% מאוכלוסיית תוניסיה משתייכים לזרם הסוני. לכן, כל מי שמעלה בדמיונו ולו בדל תסריט תוניסאי במדינות אחרות הרי הוא חולם באספמיה, אינו מבין את הכוחות הפועלים בשטח ולא נותן דעתו של המבנה האתני, הדתי והשלטוני במדינות ערב האחרות.

מאז נסיגת המעצמות הקולוניאליות לא השכילו בעולם הערבי לבנות ולו "מדינת לאום" אחת ראויה לשמה. מדינת עיראק, למשל, לא יצרה עם עיראקי, ומדינת סוריה לא יצרה עם סורי. הדיקטטורה היתה הדבק היחיד שהחזיק הן בעיראק והן בסוריה את כל חלקי הפסיפס הדתי, האתני והשבטי. כשהדיקטטורה נפלה בעיראק, כל הישות העיראקית קרסה.

תסריט תוניסאי אינו אפשרי במדינות הבנויות ממקבץ של שבטים ועדות דתיות, שנתונים כולם במשטרים שבטיים ונוהגים על פי מסורות דיכוי עתיקות. התקוממות עממית במקומות כאלה משמעה איום קיומי על השלטון השבטי העדתי, ולכן שלטון כזה יבצע מרחץ דמים במתקוממים, בטרם יפנה מקומו למשטר דיכוי אחר.

הכישלונות של הלאומיות הערבית ביצירת מדינת לאום אזרחית ראויה לשמה הם שהביאו לעליית קרנו של האיסלאם. אך זהו מקסם שווא, המתרפק על עבר רחוק. הנוסטלגיה לעבר ה"מפואר" היא הביטוי הבולט ביותר לאימפוטנציה של חברות אלה בהווה. נחשלותו של העולם הערבי זועקת מכל פינה: בחינוך, בבריאות, באבטלה הגואה, בשחיתות השלטונית הפושה בכל פינה.

בעולם הזה אין יצירה בשום תחום. זהו עולם צרכני וצרחני ללא אופק של תקווה. זהו עולם שבו שליטים מורישים בערוב ימיהם הן את השלטון והן את השחיתות לבניהם. אלה ימשיכו מן הסתם את מורשת הדיכוי והשחיתות של אבותיהם, עד לחילופי המשטר במרחץ דמים וחוזר חלילה.

לעולם הערבי הזה יש הסבר מוכן לכל צרותיו: מזימה יהודית, ציונית ואימפריאליסטית. המזימה יכולה להתבטא בהפצת מסטיקים מעוררי חשק מיני אצל נשים, בכוונה להשחית את התרבות והחברה הערבית, ובשליחת כרישים-מונחים לתקוף תיירים בסיני, כדי להרוס את ענף התיירות במצרים. הפרחת מעשיות אינפנטיליות היא סוג של אספקת אופיום להמונים נבערים, שעטים על "המזימה הציונית" ונכנסים לתרדמת. אופיום "המזימה הציונית" משמש בעולם הערבי דרך קלה ובטוחה לבריחה מהתמודדות אמיתית עם הבעיות מבית.

אין בכוחם של אסונות או מחדלים לעורר דיון אמיתי. הסיבות לכך הן מבניות, בתוך התרבות הערבית-האיסלאמית. שכן, בשונה מתרבויות אחרות, התרבות האיסלאמית לא יצרה מנגנונים של חשבון נפש. נזכיר, כי אין ולו מסורת אחת המיוחסת לנביא מוחמד, שמחייבת את המאמין המוסלמי לערוך חשבון נפש.

העדר קיומו של עיקרון כזה הוא שורש הבעיה בחברה הזאת. שכן, עריכת חשבון נפש בתרבות היא מנגנון המאפשר תיקון. באין מנגנון כזה לא יהיה תיקון, ולכן קשה לראות אורה בקצה הג'ורה.
*
פורסם: מאמרים ודעות-הארץ, 19 בינואר 2011
***
For English, press here
For Italian, press here
*
Arabic article on the same topic, press here

___________________

בארץ
  • המין האנושי

    השיח האלים חשף לא רק את עומק ההתכחשות בחברה הערבית לעצם קיומה של קהילת להט"ב בתוכה, אלא גם את עומק הפער, שאינו אפשרי לגישור…
    כל הפרטים
  • אשכנזים-ספרדים

    במפגש בין ״המנטליות הספרדית המובהקת״, ובמלים אחרות: השייכות לתרבות אתנית אחרת, נקרא לה - ערבית, לבין ״המנטליות האשכנזית המובהקת״...
    כל הפרטים
  • מלאך המוות

    שנים רבות חלפו ומלאך המוות הגיע לבסוף ליטול את נשמתו של יעקב. פנה אליו יעקב בטרוניה: הלא ביקשתי ממך לשלוח לי שליח לפני המוות ואתה הבטחת לקיים... כל הפרטים
במרחב
  • חמאס בשירות ישראל

    לו ניחנו הפלסטינים בדמיון פוליטי ומדיני פורה, הם היו בוחרים במרוואן ברגותי כיורש לנשיאות פלסטין, ובסלאם פיאד לראשות הממשלה.
  • ישראל כמדינה ערבית

    ישראל הערבית", זו שגיליתי בימי התיכון, אינה שונה בהרבה מישראל היום, תרתי משמע.
    כל הפרטים
 
קוראים ותגובות