ב. מיכאל || השיר של אִיצִיק
קוֹרְאִים אוֹתִי אִיצִיק וַאֲנִי יְהוּדִי,
כִּפָּה עַל הָרֹאשׁ, צִיצִיּוֹת על בִּגְדִּי,
מְרַמֶּה אֶת הַגּוֹיִים מַמָּשׁ בְּלִי חֶשְׁבּוֹן —
הֵם הֲרֵי כֹּה טִפְּשִׁים, וַאֲנִי כֹּה גָּאוֹן.
די, אם כן, להסתתר מאחורי מלל תפל. הגיע הזמן לקרוא לילד בשמו: הכיבוש בפלסטין איננו רק כיבוש ישראלי — זהו כיבוש מערבי; אירופי, אמריקאי, רוסי ועוד.
לולא אסר צה"ל על כניסתנו לרצועה ולו הסכימו בכירי התנועה האיסלאמית להתראיין לתקשורת הישראלית, זה מה שהייתי שואלת
כדי לדעת מי נושא בנטל הביטחוני צריך לשאול מי מספק לישראל נשק. ארה"ב מספקת נשק ולרוב גם משלמת עבורו ב"סיוע ביטחוני". כלכלת ישראל משלמת את המסביב – האנשים, המדים, התחמושת. אבל נשק? לא ממש.
גם חברי הכנסת הערבים, הזועקים כביכול את זעקת השפה הערבית, שותפים מלאים לקבורתה…
״מה שאני בעצם סיכמתי עם האמריקאים הוא, שעם חלק מההתנחלויות לא מתעסקים בכלל, ועם חלק אחר של ההתנחלויות לא מתעסקים עד שהפלסטינים ייהפכו לפינלנדים…״
את הטרגדיה של יושבי הארץ אפשר לייחס להיעדרה של זהות לאומית מגובשת בקרב יושביה. זהו המכשול הגדול שממשיך לעכב את פתרון הסכסוך היהודי-ערבי, הישראלי-פלסטיני. רק יצירת שני עמים, המתנהגים ככאלה, תביא לסיום שפיכות הדמים
כל המדינות באזור הן מדינות מלאכותיות שנוצרו עם חלוקת השלל העותמאני בין מיסטר סייקס למסייה פיקו. מדינות אלה מעולם לא הצליחו ליצור זהות אזרחית חוצה שבטים ועדות, והן תמיד התנהלו בצלו של העבר המשוסע, הטעון והמדמם…
מרגע זה ואילך, על ממשלת ישראל לקבל אחריות לכל ענייני הגדה המערבית, על כל המשתמע מכך. מכאן ואילך, המאבק הפלסטיני יתמקד בדרישה לזכויות שוות במדינה אחת מן הים ועד הנהר.
ישנם כאלה, הן בימין ההזוי והן בשמאל הלא פחות הזוי, שמעלים מחשבות על אי־חלוקה. אבל בהעדר חלוקה לא יבוא הסכסוך על פתרונו. לא נגיע למצב של ״אדם אחד, קול אחד״, אלא אל המשך הכיבוש והשכשוך במי הביבים הדתיים, היהודיים והמוסלמיים כאחד...
באחרונה ערכתי בדיקה של ספרי לימוד סוריים, ומה מתברר? מאות אלפי הרוגים ופצועים ומיליוני פליטים שנפוצו לכל עבר, לא עושים רושם על משרד החינוך הסורי.
אם הייתי מנהיג פלסטיני בעל שאר רוח, בשונה מחדלי האישים הקיימים, הייתי קופץ על ההזדמנות שנקרתה וממהר להגשים לנתניהו את משאלתו…
הרבה מי־ביבים דתיים ולאומיים זרמו בנחלי המדינה מאז קומה. דומה כי היום יש הסכמה מקיר אל קיר על שלילת הישראליות, הן בקרב היהודים והן בקרב הערבים…
"אני תקווה שגיוס נשים יהודיות וערביות לצבא ההגנה יהווה אחד הגורמים להצעדת האשה הערבייה לקראת שחרורה מכבלי עבדותה במשפחה ובעם, ולהעלות רמתה החברתית והתרבותית".
של מי הציטוטים? לא של אביגדור ליברמן שדורש לגייס את אזרחי ישראל הערבים לצבא.
כך היה עם הקצב מבגדד, שהתחבא במרחב השבטי שלו, וכך הדבר עם הקצב מדמשק. מאות אלפי הרוגים ופצועים סורים, מיליוני פליטים והרס טוטלי של ערים לא מזיז לו כהוא זה….
כדי להיחלץ מן המדרון שאליו נקלעה המערכת, הגיע הזמן לאחד את כל תוכניות הלימודים בכל התחומים. צריך להגיע למצב שבו 80% מתוכניות הלימודים הם לימודי ליבה המחייבים את כלל התלמידים. ליבה כזאת צריכה להיות בגדר ”ייהרג וכן יעבור”…
סיסמת הפאן־ערביות לא הצליחה מעולם להביא לאיחוד בין שתי המדינות, שנשלטו על ידי הדוגלים באותה אידיאולוגיה, כביכול…
”אינטלקטואלים” מוסלמים משננים במשך דורות שכל האמת והידע מצויים בקוראן. מי שמחזיק בתפישה כזאת, כמו חמור, מובטח לו שיישאר לעד מאחור…
הציונות האירופית שהקימה את המדינה תוך כדי עימות עם האזור הערבי קלעה את היהודים ממוצא ערבי לעימות נפשי קשה. אין להם שום כלי שבאמצעותו הם יכולים להתבדל מהערבים, זולת הדת.
כדי לפתור את הסכסוך הישראלי פלסטיני יש לפנות לליבתו, כי שם, בליבה, הסכנה, ושם בליבה, גם הפתרון. דומה, כי ככל שהזמן חולף אנו חוזרים לנקודת האפס, לנקודה שבה הכל התחיל.
על נקלה ניתן לפוצץ את בלון השקרים הזה, אבל לשם כך דרוש דמיון וזה מצרך נדיר במקומותינו למרבה הצער. לא אחת הזכרתי שייחוס דמיון מזרחי לערבים, ובמיוחד לח”כים הערבים, הוא בגדר הוצאת דיבה.
הפתרון האופטימלי
כל העמים מדומיינים, כך גם הישראלים והפלסטינים. שני הצדדים נמצאים בתהליך של התגבשות ובניית זהות לאומית ייחודית. שני ה”עמים” נעים על קו התפר המפריד בין הדתי ללאומי.
ברגע היסטורי אחד נותקו האנשים שנותרו במולדת, שהוכרזה כמדינת ישראל, מן הסביבה הטבעית והתרבותית שלהם. ”שארית הנכבה” מצאה את עצמה ניצבת חסרת אונים מול תנועה ציונית מאורגנת, מול ”שארית פליטה” אחרת ומול קוממיות יהודית בארץ ישראל־פלסטין.